אהבה עצמית

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית.

מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות.

אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר.

מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם.

בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.

עברתי הרבה עם עצמי במסע של השנים האלו.

זה התחיל עם הקבלה של הסרטן. שזה לא משהו שסתם כך קרה לי. לא איזה ארוע מקרי, אלא משהו שיצרתי בחיים שלי.

לקחת אחריות על כך, מבחינתי היה אקט ראשוני של קבלה עצמית. קבלה שהחיים שלי אינם מושלמים כמו שחשבתי ורציתי שיהיו. שגם למרות כל השנים של ההתפתחות והעבודה העצמית, עדיין אני לא חסין משום דבר והמציאות, כמו המציאות משקפת את האמת.

גם כשהאמת הזו לא נוחה ולא נעימה.

ההמשך היה מסע פנימי עמוק של הכרות עם עצמי, בכל המקומות שחששתי לפגוש עד אז.

הכאבים שסחבתי עמי.

הפצעים שנמנעתי מלטפל בהם והמשיכו לדמם בתוכי.

הצללים שניסיתי כל כך הרבה זמן לטשטש ולהסתיר.

הטראומות שלא טופלו.

הטעויות שעשיתי…

והאשמה.. הו, האשמה… נהרות של אשמה. אוקיינוסים שלמים. כל כך הרבה אשמה על מי שהייתי ועל מי שלא.

על ההורות שלי, על הזוגיות, על הכסף שהפסדתי, על המקומות בהם ויתרתי לעצמי, על כל מה שלא מימשתי, על טעויות העבר והכשלונות שלי, על המקומות שספגתי ולא עמדתי על דעתי, על הגבולות שנחצו לי והגבולות שחציתי.

כל כך הרבה אשמה, שלא השאירה מקום לאהבה.

ושם, דווקא במקומות האלו, איפה שפגשתי כל כך הרבה כאב, שהסכמתי לפגוש את הכאב, שהסכמתי לפגוש את כל המקומות המפחידים והמאיימים שלא רציתי לקבל בי, שם קרה הריפוי האמיתי שלי.

לא ברגע ולא בקסם, אלא מתוך ההסכמה לעבור דרך המקומות הכואבים, התעלות החשוכות של הנשמה, הפחדים והחששות. לאט לאט.

וככל שנגעתי במקומות האלו יותר, והסכמתי לקבל אותם, שהם חלק ממני וחלק מהחיים שלי, כך משהו בפנים אצלי נרגע יותר, השתתק. כשהסכמתי לקבל את כל החלקים וההיבטים האלו, כך גם יכולתי לאהוב את עצמי יותר.

זה לא נגמר, והעבודה הזו תמיד עוד נמשכת. אבל היא לימדה אותי שיעור חשוב על עצמי ועל החיים בכלל.

החיים שלנו אף פעם לא יהיו מושלמים. למרות מה שמנסים למכור לנו. יש בהם מהכל. טוב ורע, אושר וכאב, שמחה ועצב. הכל.

הניסיון להימנע מהצדדים הפחות נעימים של החיים ושל עצמנו רק גורמים לנו ליותר סבל וכאב.

אני ממש זוכר את הנקודה שקלטתי שאני אוהב את עצמי. זה היה לפני כארבע שנים. סיימתי הרצאה שהעברתי וירדתי במעלית של הבניין למטה. הייתי לבד במעלית, וכמו שאנחנו תמיד עושים במעלית, הסתכלתי במראה שמולי.

ולראשונה בחיי, כשהסתכלתי במראה, אהבתי את מה שראיתי שם.

האם כשאתם מסתכלים במראה, אתם אוהבים את מה שמשתקף ממנה?

הסתכלתי על עצמי, חייכתי, ואמרתי לעצמי בקול – Looking good! 😊

זה אולי ישמע מוזר, אבל ככל שאני מקבל ואוהב את עצמי יותר, כך אני חווה יותר חופש בחיים שלי. חופש להיות מי שאני, על שלל היבטי השונים, היפים והזוהרים, האפלים והחשוכים.

חופש, אותנטיות ואהבה עצמית, הם היבטים שונים של אותו הדבר – היכולת לקבל את עצמי כפי שאני.

אשמח לשמוע, איפה זה פוגש אתכם?