ריפוי רגשי

ישבתי לשיחה עם אריאלה דמנשטיין, פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות, שהייתה בעברה מכורה כבדה ואף סוחרת בסמים, ונקייה מזה כ-30 שנים. שוחחנו על הדרכים שבהן כולנו בורחים מעצמנו, ועל ה"התמכרויות השקופות", שכולנו נגועים בהן: ההתמכרות לדרמה, לשליטה, למסכים, לקניות ולעשייה בלתי פוסקת. שיתפנו בחוויות ההתמכרות האישיות שלנו ובאופן שאנו משתמשים בהן כדי למלא את הבורות הרגשיים. מה עוד תוכלו לשמוע על: כיצד ההתמכרות לעבודה ולעשייה משמשת כמנגנון הגנה שמונע מאיתנו לפגוש את עצמנו איך אנחנו מייצרים קונפליקטים ומשברים, במערכות היחסים שלנו, באופן מניפולטיבי רק כדי לקבל תשומת לב, להרגיש קיימים ולהשקיט חרדות הקשר הישיר בין החוסן הפנימי שלנו (או העדרו) לצורך הבלתי נשלט לנהל את בני הזוג, הילדים או המציאות החיצונית הדרך לעבור מהבנה שטחית של האוטומטים שלנו לקבלה אמיתית שלהם, וההסכמה לשבת בתוך הכאב ולתת לו לעבור דרכנו כמו גל ההקלה העצומה שמתרחשת כשמפסיקים להשקיע אנרגיה בתחזוקת פרסונה חזקה ומושלמת, ומסכימים להיות לפעמים גם פגיעים, רכים וחלשים מול העולם. ההסכמה לשהות במורכבות ובחוסר האונים היא לא כניעה או ויתור, אלא התמסרות עמוקה שמשנה את הזהות שלנו ופותחת פתח לחמלה עצמית ולאהבה עצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי". אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא). ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו. וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם. תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם. זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות. וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו. יש את המבט הישיר והרגיל שלנו. זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות. לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת. וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים: כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע. אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות. כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. עורב שחור שמלווה אותי. משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. ציפור מעניינת העורב הזה. הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. משמיע את קולו. מבטא את עצמו. וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. לצללים שלנו. לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

מלינה רימברג היא מטפלת זוגית בגישה סומאטית אינטגרטיבית. מנחה ומאמנת לאינטימיות, מיניות ומערכות יחסים בדרך הטנטרה. יוצרת ומארחת הפודקאסט "החיים בדרך הטנטרה". דיברנו על ההתעוררות הרוחנית שחוותה בגיל 17 שאובחנה כהתקף פסיכוטי, על הפחד מהרוח ועל הדרך הארוכה חזרה אל הגוף, אל הרוח ואל הריפוי. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה אירוע ההתעוררות שחוותה בגיל 17 וכיצד הוא השפיע על המשך חייה על הדיאלוג שלה עם עולם הרוח מי הם האנשים שמגיעים למרחבים של מיניות מודעת מה זו טנטרה ומה היא לא מה הטנטרה מלמדת אותנו על אהבה, יחסים וגבולות על תהליך הריפוי העצמי שעשתה מפפילומה טרום סרטנית כיצד הרפואה הפכה למערכת שיווקית משומנת צמחונות, טבעונות, או שלא? מה זו אהבה עצמית ואיך מגיעים אליה פרק עמוק, כן ומרגש. תהנו.

כשהפגישה כמעט הסתיימה, ביקשתי ממנה לסכם עם מה היא יוצאת ממנה. היא החלה לדמוע, ותוך כדי אמרה "זה כל כך נעים שאפשר להיות אמיתית ולדבר על הכל". וזה הזכיר לה את התחושה שחוותה בריטריט "50 גוונים של חופש" שהשתתפה בו בעבר. ואז היא אמרה: "לפני הריטריט, חשבתי שהכרתי את עצמי... חשבתי שידעתי מה אני רוצה... חשבתי שאני יודעת מי אני..." עצרתי אותה ושאלתי אם היא שמה לב לדבר המשותף בכל הדברים שאמרה. "חשבתי". בכל מה שאמרת, השתמשת במילה "חשבתי". קודם כששאלתי אותך עם מה את יוצאת, הרגשת. זה גרם לך לדמוע. ולפני כן חשבת. יש הבדל עצום בין לחשוב משהו ובין להרגיש אותו.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר". והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?" והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה". שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול. באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו. פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון. בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית. מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות. אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר. מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם. בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.