מודעות עצמית

הפרק הזה הוא מיוחד מכמה סיבות. ראשית הוא הפרק המסכם של הפודקאסט "עושים שינוי". בקרוב אני משנה את הפורמט ויעלה במקומו וכהמשך לו פודקאסט חדש. שנית, מי שמראיין אותי הוא תומר, הבן הבכור שלי 😊 ושלישית, זהו פרק שמסכם 20 שנים של עשייה והתפתחות, על הדרך שלי מאז שעזבתי את אינטל, אי שם ביולי 2006. תומר לא חס עלי, ושאל אותי שאלות ישירות על הדרך שעברתי ב-20 השנים האחרונות, והכל כאן לפניכם. בין השאר תוכלו לשמוע: • האם אני מתחרט על הפרידה מ"קוד המנצח" ומה אני חושב שהייתי יכול לעשות אחרת • מדוע יותר מפעם אחת, ניקיתי את השולחן מכל העשייה שלי, הלכתי אל הלא-נוגע להתחיל שוב מאפס. • על מאחורי הקלעים של תכנון החוויות בסדנאות ובריטריטים שאני מעביר. • "מאחורי הקלעים" של ייצוג הספר "הסוד" בישראל • המחירים האמיתיים ששילמתי לאורך השנים על ההישגיות שלי, ומה הייתי עושה אחרת • המפגש עם הסרטן כנקודת לידה מחדש וכיצד הוא השפיע על המשך החיים שלי • ומהו הדבר הכי משמעותי שקרה לי מאז זהו פרק שמסכם מסע ארוך ומטורף, ומסביר למה בסופו של דבר, אין לנו זמן לבזבז. הזמן לעשות שינוי ולבחור לחיות הוא תמיד עכשיו!

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי". אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא). ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו. וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם. תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם. זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות. וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו. יש את המבט הישיר והרגיל שלנו. זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות. לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת. וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים: כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע. אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות. כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

מירי צ׳יגירינסקי היא מאמנת אישית, עסקית, רוחנית ותדמיתית והבעלים של “מכף נפש ועד ראש”, מרחב להגשמה אישית ורוחנית. דיברנו על מסע החיים שלה המעבר החד מעולם הסטיילינג התובעני לקליניקה לטיפול ואימון שמלווה נשים ובעלות עסקים להגשמה וחירות עסקית ואישית, על הבחירה המפתיעה לחזור לגור עם אמא בגיל 32 ועל האומץ להשיל מעלינו את כל מה שכבר לא מתאים לנו. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד המוות של אביה בגיל 21 עיצב את המשך חייה מה הוביל אותה לקריירה בעולמות האופנה והסטיילינג כיצד הבגדים שלנו משפיעים על מי שאנחנו על תהליך החיבור והחזרה לגוף שעברה עם עצמה על תהליך השלת הזהות שנבע מהחלפת המקצוע כיצד משפיע המעבר מאנרגיה זכרית קשוחה לרכות נשית האם חזרה לבית ההורים היא כישלון או הזדמנות לצמיחה האם אפשר להצליח יותר כשעובדים פחות מה קורה כשמסכימים לאבד את כל הביטחון פרק מעורר מחשבה! תהנו.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. לבד, עם עצמו. שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה. הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה. והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל. נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו. אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים. אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות. בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי. במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. עורב שחור שמלווה אותי. משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. ציפור מעניינת העורב הזה. הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. משמיע את קולו. מבטא את עצמו. וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. לצללים שלנו. לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

עומר שריר הוא מפתח שיטת "להיות היוצר", באמצעותה הוא הוביל אלפי אנשים בתהליכי עומק לפירוק סטרס, לחצים וחרדה. דיברנו על המסע המרתק שלו מילד חסר בטחון, לסמנכ"ל בהייטק ולבחירות לב אמיצות שעשה בחייו. בין השאר שוחחנו על: מה הוביל אותו לחקור את המוח ולשנות את עצמו כיצד המוח שלנו מתכנת את עצמו לפחד וריצוי מהו "מס ההצלחה" שהרבה משלמים ללא שיהיו מודעים לכך איך הופכים את הפחד ממכשול למורה דרך עבורנו כיצד ניתן להבחין בין פחד שבא להזהיר אותנו לזה שנועד לשמר אותנו שבויים מהי הטעות השכיחה ביותר שאנשים עושים כשהם משתמשים במוח שלהם מה ההבדל בין אמונה לידיעה בשינוי הנוירולוגי כיצד משפיעה חוסר הודאות על היכולת שלנו לצמוח פרק מרתק! תהנו.

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו. אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד. מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר". שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל. והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות". חיים ששווה לחיות. לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו. זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?