מודעות עצמית

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו. אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד. מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר". שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל. והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות". חיים ששווה לחיות. לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו. זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי. לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו. לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות. עניתי לה בשמחה. אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב. ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות. משימות שמשרתות רק אותה. בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי. בלי שאני חייב לה משהו. הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ. חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם. היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו. היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.

טליה גרין טיטיון היא פסיכולוגית קלינית ומומחית להיפנוזה מרצה ומלווה אנשים בתהליכי שינוי. דיברנו על הכוח הבלתי יאומן של התודעה בריפוי הגוף, על רגעים של כמעט מוות שהפכו למנוע של משמעות, ועל הדרך שבה אנחנו יכולים לתכנת מחדש את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. בין השאר תוכלו לשמוע: על ההתנסות הפסיכדלית בגיל 23 ששינתה את חייה כיצד ריפאה את עצמה על ידי היפנוזה עצמית מה יכול לעזור לנו להתחבר למשמעות שלנו איך משנים את המיקוד מהפחד אל עבר המטרה מה הקשר בין התנסויות משנות תודעה לבין שליטה במצבי חרדה כיצד ניתן להשתמש בהיפנוזה כדי לשנות התניות ואסוציאציות במוח מה הערך שבלחוות את הרגשות הפחות "נעימים" למה חשוב ליצור "מיני משברים" מבוקרים בחיים כדי לצאת מהאוטומט שלנו על החשיבות של החיבור לרגש ולגוף ואיך לבחור בדרך שיש בה "לב" פרק מרתק! תהנו.

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם. המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות. אני גם כזה. ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו. אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים...), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי. חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן. יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה. נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני". בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים. הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה. הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות. במילים אחרות, כדי לעמוד על במה. כדי לכתוב ספר. כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא. אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת. האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא. זה הדלק שלנו. זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים. זה הצד הבריא של הנרקיסיזם. דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל. הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם. כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

מלינה רימברג היא מטפלת זוגית בגישה סומאטית אינטגרטיבית. מנחה ומאמנת לאינטימיות, מיניות ומערכות יחסים בדרך הטנטרה. יוצרת ומארחת הפודקאסט "החיים בדרך הטנטרה". דיברנו על ההתעוררות הרוחנית שחוותה בגיל 17 שאובחנה כהתקף פסיכוטי, על הפחד מהרוח ועל הדרך הארוכה חזרה אל הגוף, אל הרוח ואל הריפוי. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה אירוע ההתעוררות שחוותה בגיל 17 וכיצד הוא השפיע על המשך חייה על הדיאלוג שלה עם עולם הרוח מי הם האנשים שמגיעים למרחבים של מיניות מודעת מה זו טנטרה ומה היא לא מה הטנטרה מלמדת אותנו על אהבה, יחסים וגבולות על תהליך הריפוי העצמי שעשתה מפפילומה טרום סרטנית כיצד הרפואה הפכה למערכת שיווקית משומנת צמחונות, טבעונות, או שלא? מה זו אהבה עצמית ואיך מגיעים אליה פרק עמוק, כן ומרגש. תהנו.

אתמול, בקבוצה של משתתפי הריטריט האחרון, אחד המשתתפים שלח את הקטע הבא, שקראתי מזמן מתוך הספר של אושו: 'חופש - האומץ להיות עצמך': "אנשים מדברים הרבה על חופש, אבל הם לא רוצים חופש בדיוק; הם מבקשים חוסר אחריות. הם אומרים שהם מבקשים חופש, אבל עמוק מתחת לפני השטח, באופן לא מודע; הם מבקשים אישור להיות חסרי אחריות. חופש אמיתי הוא סימן לבגרות; הרצון באישור לחוסר אחריות הוא רצון ילדותי. חופש אפשרי רק כאשר אתה כל כך בוגר, עד כי אתה יכול לקבל את האחריות להיות חופשי. העולם עדיין אינו מקום חופשי משום שהאנשים אינם בשלים.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

במשך קרוב לארבע שנים, כמעט בכל פגישה שהייתה לי איתה, היה משפט קבוע שהיה חוזר על עצמו בשלב כזה או אחר של השיחה: "רק תפתח את הלב ערן, רק תפתח את הלב- והכל יסתדר". והתגובה האוטומטית שלי למשפט הזה היתה, "אני מבין את מה שאת אומרת, אבל איך עושים את זה?" והיא היתה אומרת לי "לא עושים את זה. הווים את זה". שם בדרך כלל הייתי מאבד אותה. ונשאר עם סוג של תסכול. באותה תקופה, כשהייתי מטופל שלה, הייתי מאד חזק במיינד שלי. בדיעבד, היום אני מבין שיותר מכך, הייתי סוג של "שבוי" שלו. פועל בעיקר מתוך המחשבות שלי, כשהכלים העיקריים והיחידים שעמדו לרשותי היו השכל וההיגיון. בגלל זה בכל פעם שהייתי שומע את המשפט הזה שלה, המוח שלי מיד היה מנסה לתרגם את זה לפעולות קונקרטיות, לאיזה שהוא doing שבתקווה יביא או יקח אותי לתוצאה הרצויה.