מה זה להיות חופשי עם איתן עזריה
19 באפריל 2024
שלוש תחנות של שינוי (פוסט אישי במיוחד)
- ערן שטרן, פורסם בתאריך
לקראת הארוע המיוחד של הפרק ה-100 בפודקאסט "עושים שינוי", חשבתי על הדברים שארצה לשתף את הקהל לגבי השינויים העמוקים שאני עצמי עברתי בשלוש השנים האחרונות. כשהתחלתי לחשוב על כך, ראיתי שזה לא פשוט ואפילו מאתגר עבורי.
הסיבה שזה מאתגר עבורי, כי אלו לא שינויים חיצוניים שקל לראות ולהבין אותם. אלו הם דברים מאד עמוקים שאני עברתי עם עצמי, עם הנפש שלי, עם התהומות של הנפש. מקומות שבדרך כלל אנחנו כבני אדם נמנעים מלגעת בהם. ואני באופן אישי נמנעתי מהם שנים ארוכות.
לבסוף בחרתי לשתף בשלוש תחנות בדרך של השינוי שלי. אלו הן תחנות שעבורי הן מאד משמעותיות: מיניות, הורות ואינטימיות. מי שמאזין לפודקאסט "עושים שינוי" ובמיוחד לפרקים האחרונים אולי מרגיש יותר ויותר שאני מעז לחשוף קצת, אבל זה עדיין קשה לי, כי לדבר על הנושאים האלו, בטח עבורי ובטח מול קהל זה מאד מורכב ולא טריוויאלי.
יש בחשיפה הזו משהו מאד מורכב עבורי ואני מניח שגם עבור אנשים דומים לי ושעוסקים בדברים דומים. וזה שכלפי חוץ יש איזו דמות, איזו פרסונה שאנשים מחזיקים ממך, כזו שאני טרחתי לפתח ולתחזק לאורך השנים. הבעיה עם הפרסונה והדמות הזו, היא שככל שתחזקתי אותה יותר כך היא דרשה ממני יותר משאבים לתחזוקה, היא גובה מחירים. בשנים האחרונות אני מרגיש שהסרתי מעצמי הרבה חלקים של הפרסונה הזו, וככל שירדו עוד תחפושות ומסכות, כך הרגשתי יותר אמיתי וטבעי, ואותנטי. והיום זו עוד נקודה במסע האישי הזה שלי.
אני רוצה להתחיל דווקא מנקודה שהמחישה לי, ממש לא מזמן, את השינוי הזה שאני עברתי. בתחילת יולי היינו בברלין, ורד אהובתי ואני. נסענו להופעה של קולדפליי, מתנת יום הולדת שלי לעצמי לגיל 50. באחד הימים שם, החלטנו לפנק את עצמנו וללכת לספא מאד יוקרתי בברלין. הזמנו מקום והגענו. נרשמנו בקבלה וקיבלנו תדריך מהבחורה בדלפק הקבלה, ואז כחלק מהתדריך היא מסבירה לנו שהגענו לספא שהוא textile free.
בהתחלה, זה היה נשמע לי כמו משהו שקשור לאיכות הסביבה, אבל לא ממש הבנתי עוד בנקודה הזו למה היא מתכוונת. ואז היא המשיכה והסבירה שבעצם מהרגע שנכנסים, כל השימוש במתקנים, בבריכות, בסאונות וכו' הוא רק בערום מלא.
הסתכלנו אחד על השניה והיה לנו ברור שאנחנו נכנסים. וכך היה. והסיבה שבחרתי להתחיל דווקא עם הנקודה הזו, כי הארוע הזה עבורי הוא סוג של נקודת ציון משמעותית. כי ערן של פעם לא היה עושה את זה בשום מצב. ערן של פעם לא אהב את הגוף שלו, לא הרגיש בו בטוח וללכת בעירום זה משהו שהיה עבורי מאד פגיע וחשוף. והיום, אני אוהב את הגוף שלי, מרגיש בו בטוח מאד ועירום זה משהו שכבר התנסיתי בו בלא מעט מרחבים, עוד לפני הספא בברלין, והחוויה שלי היא לרוב מאד נוחה.
זה ממש לא היה ככה בעבר. וניסיתי לאפיין איפה היתה נקודת הפתיחה במסע הזה שעברתי עם עצמי, והנקודה הזו היתה לפני כשלוש וחצי שנים. עבורי, היום בדיעבד אני מבין שזו נקודת הפיתול בחיים שלי. יש את החיים לפני ויש את החיים שאחרי.
לפני כשלוש וחצי שנים התגלה לי גידול סרטני. גידול סרטני באשך שמאל, עם שתי גרורות שהתפשטו מתחת לכליה השמאלית. עד היום פחות שיתפתי איפה ואיזה סוג של סרטן היה לי, אם שאלו אמרתי, אבל לא שיתפתי מיוזמתי. יש משהו מאד מביך בסרטן באשכים. זה אזור רגיש. במיוחד לגבר ולגבריות שלו.
מעבר לחשש המובן מאליו של סרטן בכלל, מתווספים לזה חששות על פגיעה בגבריות והמשמעות של הטיפולים באזור כל כך רגיש. הצד החיובי של הסרטן הזה, שהוא גם מאד נדיר יחסית לגברים, רק 5% מהגברים זוכים בו, הוא שאחוזי ההחלמה ממנו מאד גבוהים. לאחר האבחון הראשוני, והמשפט הזה מהרופא שאתה אף פעם לא רוצה לשמוע: "99.99% שזה סרטני", המשפט השני שלו היה: "אבל אתה תחיה". הסרטן הזה מגיע עם 98% סיכויי החלמה. שזה די טוב בסה"כ. אם רק זה לא היה באזור כל כך רגיש.
אני חושב שהסרטן היה בעצם הפעם הראשונה המשמעותית עבורי שחלק מאד משמעותי בפרסונה החיצונית שטיפחתי כל השנים נסדק. ונשבר. זה החלק של להיראות כלפי חוץ תמיד חזק ותמיד בשליטה. סרטן מוציא לך בשניה אחת את השליטה מהחיים. ופתאום אתה נזקק. נזקק לעזרתם של אחרים, כבר לא חזק יותר.
אני זוכר במיוחד סצינה אחת ספציפית, שבה בהחלטה מודעת מבין שאני לא יכול להמשיך יותר עם ההצגה של "החזק" ואני צריך עזרה. זה היה יומיים אחרי הגילוי הראשוני, והרופאה שלי שלחה אותי למיון כדי לעבור שם את הבדיקות מהר שלא אצטרך לחכות הרבה זמן לבדיקות ה-CT והאולטרסאונד. הגענו לשם בשמונה בבוקר, ובסביבות 12 בצהריים, דבורה שעובדת איתי וצחי בעלה היו אמורים להגיע אלינו הביתה, לפגישת עבודה של העסק. עוד בבוקר חשבתי שעד הצהריים אני מסיים במיון ומספיק להגיע לפגישה. אבל אחרי שעתיים במיון חלחלה בי ההכרה שזה הולך להיות יום ארוך ולפגישה הזו אני כבר לא אוכל להגיע. ואז אני מחליט להתקשר אליהם.
אני יושב בבית חולים החדש של אסותא באשדוד, במיון, מאחורי הוילון, על הכורסה שליד המיטה שעליה לא הייתי מוכן לעלות. ומחייג אליהם, ובטלפון מספר להם, הראשונים לשמוע, שאני ככל הנראה עם סרטן. הרגשתי הכי פגיע שאני יכול להיות. כבר לא ערן החזק שבשליטה על הדברים, אלא מישהו שצריך עזרה ונזקק לעזרה.
הסרטן היה סוג של "רעד קל בכנף" כמו שאחד החברים שלי קרא לזה, ואחרי כחמישה חודשים של טיפולים, אני מסיים ומחלים. אבל לא באמת מסיים, בעצם רק מתחיל. רק שם מתחיל המסע האמיתי שלי. כמו שכתבתי בהתחלה, אלו לא השינויים החיצוניים שבאמת משמעותיים, אלא אלו שקורים אצלנו עמוק בפנים.
קצת אחרי שהחלמתי והבדיקות כבר הראו שהכל בסדר, התחלתי לפחד. ממש לפחד. פחדתי אפילו יותר משפחדתי כאשר הייתי חולה. פחדתי שהמחלה תחזור. פחדתי שאם אני לא אבין לעומק למה מלכתחילה משכתי לחיים שלי את חווית הסרטן ומה הסיבות לכך, אני אחלה שוב. אקבל מועד ב'. שאם אכשל בלהבין את השיעור שהסרטן בא ללמד אותי הוא יחזור שוב כמורה, רק הפעם כמורה הרבה יותר קשוח.
והפחד הזה הוביל אותי לתהליכי טיפול וריפוי מאד עמוקים שבהם, בפעם הראשונה התחלתי באמת לגעת בדברים העמוקים של הנשמה והנפש שלי.
אחת הנקודות הראשונות שעלו בטיפולים, ותכל'ס לא צריך להיות גאון גדול בשביל לראות ולהבין את זה, אבל לי זה לקח קצת זמן, זה שהמיקום של הסרטן מעיד על משהו ונוגע בעצם למיניות שלי. ולביטוי של המיניות שלי בעולם.
כשאני מדבר על מיניות בהקשר הזה, אני מדבר עליה בהקשרים הרבה יותר רחבים מאשר רק קיום יחסי מין כמו שקל מאד לפרש את זה. הסרטן שלח אותי להתבונן ולחקור את המיניות שלי בצורה הרחבה הרבה יותר שלה: עד כמה אני מביא אותה לידי ביטוי בחיים שלי, עד כמה אני נותן לה מקום, עד כמה היא מספקת אותי, עד כמה האנרגיה המינית נוכחת בי ובחיים שלי.
וזו התחנה הראשונה בעצם, שבה התחלתי לחקור את המיניות שלי. ועברתי (ועדיין עובר) שם מסע מאד משמעותי של חקירה והתפתחות, וההבנה שלי היום, היא שהמיניות שלנו היא בעצם סוג של מרחב התפתחותי מאד משמעותי, כלי שמותח אותך ואת הגבולות שלך עם עצמך. כך זה עבורי.
זה מרחב שיש לנו בו המון פחד, בושה והסתרה. ובעיקר: הרבה מאד בורות. וחוסר ידיעה. בשום מקום לא מלמדים אותנו על זה, לרוב אין לנו שום מודל מוצלח לראות ולחקות אותו. ואנחנו מאד מפחדים לגעת שם בדברים, ובטח שלא לדבר עליהם עם אף אחד.
התחלתי לעבור תהליכים שונים, חלקם עם עצמי, חלקם עם מטפלים, חלקם בסדנאות שונות, ולגעת במיניות שלי. שכאמור היא הרבה יותר רחבה מסקס. עברתי ריפוי של ממש, כך אני מרגיש, בכל הקשור לדימוי הגוף שלי, לתפיסת הגבריות שלי, הדימוי העצמי והבטחון העצמי שלי. מידת השחרור שאני חש. ועד כמה אני מאפשר לעצמי להרגיש ולהביא לידי ביטוי את האנרגיה המינית שלי ביום יום.
הביטוי של המיניות כפי שאני מבין אותו היום הוא לא רק בלעשות אהבה או סקס (אגב, יש הבדל עצום בין השניים), אלא בכלל באיך אני מופיע בעולם, בתנועה ובתקשורת היום יומית שלי, בביטוי הרוחני והפיסי שלי.
ככל שהעמקתי בחקירה שלי ודרכה, הרגשתי שיותר ויותר חלקים מהתחפושת של הפרסונה החיצונית שלי נושרים ונופלים, ויותר ויותר ניתן לראות את ערן האמיתי. בלי המסכות ובלי ההצגות. ובעיקר הרגשתי יותר אני. יותר קרוב לעצמי.
היום אני חוגג את המיניות שלי. בהיבטים והביטויים השונים שלה. באיך שאני בעולם בכלל, ובמערכות היחסים שלי. בהתנסויות ובחוויות שאני מאפשר לעצמי ובחקירה מתמשכת של עצמי במרחב הזה. אני מאפשר לעצמי את החקירה הזו, את הפגיעות שהיא מביאה איתה ואת העומק של האינטימיות שמתאפשרת מתוך כך.
העיסוק וההתפתחות בתחום הזה פתחו אצלי בצורה מאד משמעותית גם את העולם הרגשי שלי. בגלל שזה מרחב מאד טעון רגשית עם המון פחדים ושדים פנימיים, אין יותר מדי ברירה אלא להתעמת איתם. והתחלתי לחוש ולהרגיש הרבה יותר בעוצמה מאי פעם, רגשות שעד כה הייתי מאד משתדל להדחיק ולא לחוות אותם.
בכלל, כל העולם הרגשי שלי היה מאד מצומצם בעבר. כזה שהיה מוגבל רק לתחושות ורגשות שאנו קוראים להם "טובים". נמנעתי ככל הניתן מכל רגש קשה או מורכב. הייתי אלוף העולם בהדחקת רגשות. הבעיה עם זה, שלא רק את הרגשות הקשים הדחקתי אלא גם את הרגשות הנעימים והטובים לא הייתי מרגיש יותר מדי.
יש משרעת של רגשות, גבוהים ונמוכים וככל שאפשרתי לעצמי לחוש ולהרגיש יותר את הרגשות הנמוכים ולרדת איתם עמוק יותר, אחר כך ראיתי גם שהטווח הרגשי שלי התרחב וחוויתי גם את הרגשות "הנעימים" בעוצמה אחרת לחלוטין.
ועל אחד הרגשות האלו אני רוצה לדבר בתחנה השניה – על אשמה. ובמיוחד על אשמה שקשורה להורות שלנו.
מי מכם הורים לילדים? כמה מכם מסתובבים עם רגשות אשמה ביחס להורות שלכם? מרגישים שאתם לא עושים את כל מה שהייתם רוצים בהורות שלכם ואל מול הילדים שלכם?
אני חושב שכהורים, האשמה היא חלק בלתי נפרד מההורות שלנו. זה חלק אינהרנטי ששזור בה. הורות ואשמה הולכים תמיד ביחד. לפחות בחוויה שלי.
תמיד כשחשבתי על האבהות שלי, היתה לי איזו תמונה בראש של מה זה אבא "נכון" או "טוב". לא היו לי אספירציות להיות האבא המושלם, אלא יותר בכיוון של "האבא הנכון". זה שאני צריך להיות.
ויש כל מיני מאפיינים לדמות כזו של ההורה הנכון או המושלם. מכירים את זה? יש לכם גם תמונה כזו בראש? של איך אתם צריכים או אמורים להיות כהורים?
למשל: אלו שבבוקר מעירים את הילדים עם מוסיקה ובריקוד, ומכינים להם סנדוויצ'ים ושולחים אותם עם נשיקה לבית הספר, ומחכים להם בבית עם ארוחת צהרים מושלמת, ומקבלים אותם הביתה כשהם חוזרים ומנהלים איתם שיחות עומק רגשיות, ונמצאים שם תמיד עבורם. שמפנקים אותם בכל מה שהם צריכים, לא מפספסים שום חוג או טקס, שפעילים בועד ההורים, שמכינים להם את מסיבות יום ההולדת הכי מושקעות שיש, ומשכיבים אותם לישון תמיד עם סיפור לפני השינה תוך כדי שמלטפים להם את השיער. שבכל סוף שבוע יוצאים איתם לטיולים בטבע ולוקחים אותם לסחנה. 😊
יש לכם תמונה כזו בראש?
או לפחות איזו גרסה דומה של תמונה כזו?
לי תמיד היתה תמונה כזו של איך "האבא שאני צריך להיות". הבעיה הגדולה והמרכזית עם התמונה הזו היתה, שאני לא חייתי אותה. היא לא היתה מי שאני במציאות.
לא הייתי האבא הזה שראיתי בתמונה שבראש שלי. וזה היה מקור מאד גדול של תסכול והרבה מאד אשמה עבורי במשך הרבה מאד שנים.
רק בגלל שלא נתתי מקום לרגשות האלו, לא הייתי יכול להיות נוכח לזה באמת. והפעולות שלי, בהרבה מאד מקרים היו מונעות מתוך האשמה, רק באופן לא מודע. באופן כללי, במקומות שאנו מופעלים ופועלים מתוך פחד או אשמה, אנחנו אף פעם לא נגיע ונקבל את מה שאנו רוצים.
כשהתחלתי להסתכל על ההורות שלי דרך הפריזמה של האשמה, הגעתי בשלב מסויים לאיזו תובנה שלא היה לי פשוט להבין ולקבל אותה בהתחלה והיא שאין באמת מודל אחד נכון של אבהות. וזה שאני רואה איך אחרים פועלים ומתנהלים בהורות שלהם זה אחלה כי אפשר לקבל מזה השראה. אבל עדיין, זו הדרך שלהם ולי יש את הדרך שלי. אבל כל עוד החזקתי בתמונת "האבא הנכון", הייתי כל הזמן עסוק בהשוואתיות – שלי מול התמונה הזו ושלי מול אחרים.
עד שבנקודה מסוימת הסכמתי לקבל עם עצמי את ההבנה שאני לא האבא הזה. ואני זה מי שאני עם כל היתרונות וכל החסרונות שלי. ואני כנראה לא אהיה אף פעם האבא ההוא שקם בשבת בבוקר ונוסע מוקדם עם הילדים לסחנה.
ההסכמה הזו קודם כל הביאה איתה סוג של הקלה מאד גדולה. סוף סוף לקבל את עצמי כמו שאני. על הטוב ועל הפחות. עם היתרונות והחסרונות. ולא לנסות להחזיק יותר בכח במה ובמי שאני לא.
ההקלה הזו גרמה למשהו חדש שנפתח בהורות ובאבהות שלי. אם קודם הייתי כל הזמן עסוק בהשוואתיות ובמה לא קורה אצלי, ברגע שקיבלתי את האדם שאני גם כהורה, נפתחו בפני הרבה מאד אפשרויות שעד לפני כן לא ראיתי אותן. בעיקר כי הייתי עסוק כל הזמן בלהסתכל על מה אני לא. התחלתי לראות איפה דווקא היתרונות שלי יכולות לבוא לידי ביטוי, איפה הערך הייחודי שלי כהורה יכול לבוא לידי ביטוי. איפה הערך הייחודי שלי שאני יכול לתת לילדים שלי, מה הם הקלפים החזקים שלי. במקום לנסות לחזק את הקלפים החלשים שלי ולשחק איתם כל הזמן התחלתי לשחק עם הקלפים החזקים שלי.
אחת השאלות שאני מאד אוהב לשאול בפודקאסט את המרואיינים שלי, היא: מה אתה חושב שהילדים שלך לומדים ממך?. אז אני אענה עליה עכשיו בעצמי, על מה אני חושב שהילדים שלי לומדים ממני. קודם אני חושב שהם לומדים ממני על: לא לוותר לעצמי. לא לוותר לעצמי ולא לוותר על עצמי. הם לומדים ממני שלפעמים צריך לשלם מחירים כואבים ויקרים כדי לא לוותר על עצמך. ואז הם לומדים ורואים את הנכונות הזו שלי לשלם את המחירים האלו כדי לחיות את מי שאני באמת לעומת את מי ש"צריך" להיות. אני מקווה שהם לומדים ממני יוזמה ואחריות אישית, ושאדם צריך לקחת אחריות מלאה על גורלו ועל חייו. לטוב ולרע. והם לומדים ממני שהתפתחות היא חלק חשוב בחיים שלנו, לא לקפוא על השמרים, לא להיכנס לסטגנציה. את העצמאות המחשבתית ואת החשיבות של לבחור בעצמך קודם כל ולפני הכל.
היום כשאני מסתכל עליהם, ואני מאד גאה בהם ובדרך שהם הולכים בה, אני יכול לראות גם את ההשפעה שלי עליהם. אי אפשר לקחת מהם את מי שהם ואת הדרך שלהם, אבל בכל אחד מהם אני יכול לראות קצת מעצמי גם.
אני מרגיש היום הרבה יותר קרוב ונוכח בחיים של הילדים שלי מאי פעם. אני מאפשר לעצמי גם להיות יותר חשוף ופגיע מולם. ולומר, אני לא האבא המושלם שרציתי להיות, אני מי שאני, עם כל הבאגים ועם כל היתרונות.
וזה מביא אותי לתחנה השלישית והאחרונה שרציתי לדבר עליה הערב וזו אינטימיות.
אינטימיות הרבה פעמים מקושרת לנו למיניות ובצדק. אבל אני רוצה לדבר עליה היום לאו דווקא בהקשר המיני אלא בהקשר הרחב יותר שלה, של אינטימיות של מערכות יחסים. לא רק רומנטיות או מינית, אלא בכלל. עם הילדים שלנו, בני הזוג, החברים, המשפחה, הלקוחות – עם כל העולם.
אינטימיות עבורי, זה עד כמה אתה מאפשר לעצמך להיות ערום. וזה לאו דווקא במובן של הערום כמו בספא בברלין – textile free, אלא ערום רגשי. עד כמה אני מאפשר לעצמי להיות ערום רגשית מול אחרים במרחב שלי.
כחלק מהפרסונה שאנו מתחזקים, להיות באינטימיות זה מאד מסוכן. האינטימיות מסכנת את הפרסונה שלנו.
וכדי לשמור על הפרסונה, אני לא יכול להיות באינטימיות כי הפרסונה היא בהגדרתה משחק של הסתרה, של יצירת תדמיות שקריות שהן רחוקות ממי שאני. ואז אתה לא יכול להיות באינטימיות, אתה ברובד של הסתרה להראות שהכל מושלם.
והחיים שלנו אינם מושלמים, והם גם לעולם לא יהיו מושלמים. יש בהם מהכל. רגעים מושלמים ורגעים שממש לא.
אני חושב שהאינטימיות אצלי מאד התפתחה מתוך העבודה שעשיתי עם עצמי בשדה של המיניות ומשם התרחבה מאד לאזורים אחרים בחיים שלי.
אינטימיות דורשת מאיתנו להביא פגיעות לשיחה עם הצד השני. פגיעות אמיתית לא מעושה. לא לדבר על הפאקים שלי בצורה שמוציאה אותי גדול או מואר. אלא דווקא הנקודות שבהן אני לא יוצא טוב או מושלם. להצהיר קודם שאני לא האבא המושלם זה מאד לא טריוויאלי מבחינתי. אבל זה מה שאני. בלי לשים תחפושת ולייפות את זה.
אהבתי מאד את ההגדרה של ברנה בראון מהסרט "הקריאה לאומץ" (חפשו בנטפליקס), שאמרה שאומץ הוא הנכונות שלנו להיות בפגיעות, מבלי שיש לנו וודאות בתוצאה.
ואנחנו כל כך מחפשים וודאות ובטחון אבל אין אותם באמת. החיים כל כך לא צפויים, היום אנחנו כאן, מי יודע מה יהיה מחר. יום אחד אתה בריא, אוכל בריא עוסק בספורט וביום השני אתה מאובחן כחולה סרטן. איזו וודאות יש במשהו?
אז עד כמה אנחנו מוכנים להיות ערומים מול האנשים החשובים בחיים שלנו? להיות באמת ערומים? עם כל מה שאנו חווים ועוברים. כמה פגיעות אנחנו מאפשרים לעצמנו להביא לתוך הקשרים שלנו?
הנה שאלה מעניינת לבחון עם עצמכם: כמה מהחברים שלכם באמת יודעים מה אתם עוברים? מה אתם מרגישים? עד כמה אתם באמת מוכנים לשתף אותם בפתיחות ובאומץ?
במהלך אחד מהסשנים הטיפוליים שעברתי, כשהייתי בנקודה מאד מורכבת, והבטתי במציאות מסויימת בחיים שלי בכנות אמיתית, המטפלת שלי אמרה לי משפט שנצרב בי והיה לי מאד מאד קשה לשמוע אותו. היא אמרה לי שהיא לא מבינה איך אדם כמוני, שמוקף בכל כך הרבה אנשים, אין מישהו שאומר לו את האמת ושמשקף לו דברים. זה היה מאד קשה לשמוע את זה.
ואני מבין שזה לא באשמתם או קשור אליהם, זה היה קשור אלי. עד כמה אני הבאתי פגיעות מולם והייתי מוכן לחלוק את מה שאני עובר ואת הקשיים והאתגרים שאני חווה.
חלק גדול ממערכות היחסים המשמעותיות בחיים שלי מאד השתדרג מאז שאפשרתי לעצמי להביא יותר ויותר אינטימיות ופגיעות לקשר. ככל שאפשרתי לעצמי יותר להיות פגיע מול הצד השני, כך הוא הרגיש יותר בטוח להביא עוד פגיעות מולי. זה עובד לשני הכיוונים. ופתאום אני מוצא שמערכות היחסים שלי מאד השתדרגו והיום אני לא יכול להישאר בקשר שאני לא מרגיש בו ששנינו מוכנים להביא את האינטימיות והפגיעות הזו לתוך הדיאלוג המשותף. זה משעמם אותי להיות בקשר כזה, ואם אני לא מצליח לגרום לו להיות כזה, כי זה מצריך שניים לטנגו הזה, אז אני לא אהיה שם. זה משעמם אותי ולא מעניין. זה לא מאפשר לי להיות אני, אמיתי.
לפני כמה חודשים ישבתי עם חבר טוב. חבר מהילדות שלי. תמיד היינו בקשר טוב. אבל אחרי ששנינו עברנו תהליכים דומים האינטימיות ביננו מאד התחזקה. ואז הוא אמר לי, היית מאמין לפני שנה שהיינו מנהלים שיחות כאלו? לדבר על המיניות שלנו, על הצללים שלנו. על הפחדים והתשוקות, על הפנטזיות.
אני מרגיש שכל חוויות החיים שלי השתנתה מאז שהכנסתי יותר ויותר אינטימיות למערכות היחסים החשובות שלי. זה התחיל עם האנשים הקרובים אלי, אבל היום אני מאפשר לעצמי יותר ויותר להעז להיות באינטימיות ובפגיעות גם עם הלקוחות שלי ולשתף איתם דברים מאד עמוקים ורגשיים שעברתי או שאני עובר.
להיות באינטימיות זה לשים את עצמך בהגדרה במקום מסוכן ופגיע. גם עבורי, להביא ולדבר על הדברים האלו כאן כשאני יודע שאני נחשף לעיני כל, זה מאד פגיע עבורי.
ואין לי שום בטחון איך הדברים האלו יעברו ואיך אתם תקבלו את זה ומה תחשבו עלי אחרי כן, והאם זה יצא טוב או שלא. זה מפחיד ומרגש בו זמנית. אבל אחרי הסרטן הבנתי שאין זמן אחר לחיות וחלק מלחיות זה לשים את עצמך בחוץ, להתנסות. להיות כמה שיותר קרוב לעצמך ולהביע את עצמך בצורה מלאה. אז זה מי שאני, like it or not.
וזה לא שאני מושלם, רחוק מזה. יש עוד קשרים בחיים שלי שהם חשובים לי ועדיין לא הבאתי לשם את רמת האינטימיות הזו שהייתי רוצה שתהיה בהם. יש עוד יחסים בחיים שלי שלא מצאתי בתוכי את האומץ להביא אותה בצורה הזו. יש לי עוד דרך לעשות. אין כאן 100%, כנראה אף פעם לא תהיה.
אבל אני מבין שזו דרך, מסע של חיים, ואם מרבית החיים עד כה הייתי עסוק בתחזוקה של הפרסונה ההיא שדיברתי עליה בהתחלה, אני מבין היום כמה אנרגיה ומשאבים השקעתי בתחזוקה שלה. וכמה זה מעייף. ומצד שני כמה זה מרענן ומחייה להיות באינטימיות הזו ובכנות הזו, עם עצמך ועם העולם.
מי מכם שראה אולי את הסרט על אלטון ג'ון – רוקט מן, אולי יזכור את הסצינה הבאה:
סצינה מאד חזקה, כשהוא עומד לעלות לבמה, להופעה הכי גדולה שלו עד כה, שמשודרת למליוני אנשים בעולם. ורגע לפני שהוא עולה במדרגות לבמה, תופס אותו הסוכן שלו ואומר לו: "אתה צריך להרוג את מי שאתה, כדי להיות מי שאתה רוצה להיות". זה משפט חזק. אפשר לפרש אותו בכל מיני דרכים, דרך אחת היא הפוכה לכל מה שדיברנו עליו כאן, זה בדיוק לבנות את אותה הפרסונה והפאסון החיצוני הזה. אבל לא זה מה שאני שומע במשפט הזה. להיפך, להיות מוכן להרוג את כל הצדדים שמרכיבים את מי שאתה, שהם לא אמיתיים, ולא אותנטיים ולא כנים. ולהיות מי שאתה רוצה להיות. ואני חושב שמי שאנחנו רוצים להיות, זה מי שאנחנו באמת: כנים, אמיתיים, אותנטיים, פגיעים ואינטימיים.
לאורך שנות החיים שלי עברתי הרבה שינויים. דיברתי בלי הפסקה על העזיבה את אינטל ויציאה לדרך עצמאית. דיברתי על השינויים בעסקים שלי שעשיתי לאורך השנים, אבל אני חושב היום שלעשות שינוי חיצוני כמו לעזוב מקום עבודה, זה קל יותר. מיד רואים את זה. התגמול על כך הוא לכאורה ברור ומיידי ואתה גם מקבל את מחיאות הכפיים וההכרה די מהר.
אבל הרבה יותר משמעותיים, להבנתי היום, הם השינויים העמוקים הפנימיים האלו שאנו עוברים. אלו שמחברים אותנו יותר ויותר למי שאנחנו באמת. הרבה יותר מורכב לעבור אותם כי הם דורשים רמה הרבה יותר גבוהה של כנות ואותנטיות. קודם כל עם עצמי ואחר כך עם שאר העולם שסביבי.
אבל עם כל הקושי וכל הכאב וכל האתגר והפגיעות שזה דורש, לא הייתי מחליף את זה גם לא לרגע. כי זה באמת עבורי לחיות. עם כל הרגשות המורכבים יותר והמורכבים פחות. החיים שלנו זה לא רק אוסף של רגעים מושלמים שמצטלמים טוב לפייקבוק או לאינסטא. יש בהם מהכל והם לא היו שלמים בלי החלקים של הכאב והקושי.
מרבית חיי ניסיתי להימנע מהחלקים האלו, היום אני מבין שאלו הם החיים עצמם: החיים הלא מושלמים שלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם הדברים האלו מהדהדים בכם, אשמח שתכתבו לי כאן בתגובות.
ואני ממליץ לכם גם להאזין / לצפות בפרק 100 בפודקאסט שלי "עושים שינוי" בו דיברתי את הדברים הללו מול קהל חי ואחר כך גם עניתי והתייחסתי לשאלות נוספות של מיכאל מלמדוב ומהקהל.
אל תשאירו את כל הידע והטוב הזה רק לעצמכם! שתפו את אלו שבאמת אכפת לכם מהם.
היו הראשונים לקבל את כל התכנים הכי משמעותיים שלי: פרקי פודקאסט חדשים, פוסטים מעוררי מחשבה וכלים מעשיים ישירות למייל שלכם
* בהרשמתי אני מאשר.ת לקבל עדכונים והודעות במייל ובסמס מערן שטרן וחברת "יוצא מהכלל". כמו כן, קראתי והסכמתי לתנאי השימוש
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
7 תגובות
ערן יקר
קראתי והתרגשתי מאוד. לפני 7 שנים חליתי בסרטן השד, מאז יצאתי למסע .. מסע שהיה בו הכרה של ארעיות מפחידה, מסע שאומר שאין זמן אחר מלבד עכשיו, מסע שיש בו הערכה הוקרה ושמחה על הטוב שבחיי, מסע שבו כבר מעניין להיות מעניין הרבה יוצר מעניין להיות אוטנטי, אנושי , קרוב ופגיע.
הדרך שלי בתוכניות שלי הן סוג של ריפוי ושל ביטויי קרבה וזה כניראה מושך סוג מסויים גם לקוחות.
תודה לך השיתוף האמיץ הזה, שמעורר למחשבה וגם להערכה גדולה עלייך ועל הדרך שעשית ואתה ואתה עושה וגם על הדרך שעשיתי איתך בזיקוק משפט היעוד שלי לעולם שהוא ממשיך ומנחה אותי.
בריאות שלמה , חיים מלאים והרבה שמחה
תודה רבה אורה יקרה!
ערן,
תודה רבה על מילים חכמות וכל כל מדויקות. הדרך ארוכה ליישום, הכלה ותעוזה (בעיקר בחלק של האינטימיות כי אתה גם לוקח סיכון בזה שהצד השני יעשה שימוש ציני במה שאתה חולק איתו, ומי בכלל אמר שהוא ישתף באותה מידה – שזה לדעתי אחד החששות הגדולים שמונעים מאיתנו להיות אותנטיים)
ערן היקר,
תודה על השיתוף והמסר העוצמתי על כך שהחיים הם כאן ועכשיו. מרגישה שאני גם במסע שכזה למצוא את עצמי ב-9 השנים האחרונות מאז גירושיי למציאת המתנות שהיו חבויות בי . בריאות איתנה
תודה!
היי ערן
היו בכל השיתוף המון תובנות ששווה למרקר.
כאחד שפגש אותך ולמרות הארשת פנים החביבה ובאמת אתה חביב ולבבי, חוויתי סוג של קור ממך .
לאור מה שכתבת הבנתי שזה התהליך שאתה עברת ועדיין עובר, וניכר שברגע ש"פתחת" את עצמך ,
נראה לי שהפסקת לפחד , והיום בשבילי זה חוויה שונה ודרך מדהימה להכיר אותך ערן הבנאדם ולא הפרסונה.
שלך שי
תובנה של שעת בוקר, בעקבות הפוסט האישי, הפתוח, החושפני שלך.
לעניות דעתי ונסיוני, יש גיל בו כבר אין כבר טעם לחיים של "נורמות מקובלות" כמו אלו שלמדנו בילדותנו, מה… סביבה, הורים, מורים חברים. גיל בו רק אמת באמת יכולה להצעיד אותנו קדימה.
שיחה עם בת על הקשיים עם ילדיה, על בעעיות שנתקלנו בהן, שיחה מתוך אמת, ללא אשמה או כעס,לטעמי היא שחרור מאין כמותו שיכול להוביל לפתיחות שאין שניה לה. הלוואי וזו תהיה התוצאה של שיחתני זו מאמש איתה, עם אחת מבנותינו. משם גם להורים, סבים יש חיים, ועצמאות וחופש בחירה, ממ להיות מתי צהיות ואיך חהיות. משם מותר לומר לא מתאים לנו, או כןמתאים לנו, ולהביע את רגשותינו ומחשבותינו, מבלי צהרגיש מלכתחילה אסורים בכבלי המוסכמות.
תודה על הפתיחות שלך המאפשרת פתיחותמלאה בחזרה.