אהבה עצמית

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. המילה "פחד" מיד מעוררת בנו קונוטציה שלילית של שיתוק, עצירה והישרדות. רובנו נוטים להאשים את הפחד בתקיעות שלנו ומשוכנעים שאם רק היינו נפטרים ממנו, היינו מגשימים את החלומות שלנו. אבל מה אם הפחד הוא לא מפלצת שצריך להעלים, אלא חבר נאמן ומנגנון אבולוציוני שנועד לשמור עלינו?. בפרק הזה אנחנו צוללים אל תוך האנטומיה של הפחד. אנחנו נגלה מתי הפחד הוא סכנה אמיתית ומתי הוא רק אשליה, ונלמד כיצד לעבור ממצב שבו הפחד מנהל אותנו, למצב שבו אנחנו רותמים אותו לטובתנו ופועלים למרות הכל. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב: תמרור עצור או אזהרה? הטעות הגדולה שאנחנו עושים כשאנחנו מפרשים את הפחד כסימן לעצור את הכל, ולמה אנחנו חייבים להתחיל להתייחס אליו כ"תמרור אזהרה" שקורא לנו לפקוח עיניים אבל להמשיך בדרך. הסוד של האנשים האמיצים (וכוחה של פעולה): תגלו שאומץ הוא לא היעדר פחד, אלא דפוס פעולה שונה מולו. תלמדו איך צעד אחד קטן וכמעט בלתי נראה יכול להעלים פחדים עמוקים בתוך שניות. הפחד כמצפן הסודי שלכם: איך פחדים שגרתיים כמו פחד מדחייה או מכישלון, הם בעצם זרקור שמגלה לכם מה באמת הכי חשוב לכם בחיים (כמו אהבה, שייכות או הגשמה עצמית). הטריק של אילוצים ודיווח חיצוני: איך שימוש בדד-ליינים, התחייבויות פומביות ודיווח לאדם אחר יכולים לשמש כ"מעקף" למוח ההישרדותי שלכם, ולהכריח אתכם לבצע את השינוי שאתם דוחים. אפקט הדומינו: למה הניסיון לעשות שינוי ענק בבת אחת נועד לכישלון, ואיך מציאת אבן הדומינו הקטנה ביותר תייצר תגובת שרשרת של פעולות שיצרו את השינוי הרצוי.

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. בעולם שהופך להיות כאוטי ומשתנה בקצב מסחרר, היכולת שלנו להמציא את עצמנו מחדש היא כבר לא מותרות – היא צורך קיומי. בדיוק כמו בטבע, אנחנו תמיד נמצאים באחת משתי תנועות: או שאנחנו צומחים, או שאנחנו נובלים. בפרק זה אנחנו צוללים למסע מרתק שבו נגלה שהמצאה מחדש היא לאו דווקא שינוי חיצוני או דרמטי שכולם רואים. הרבה פעמים מדובר במסע פנימי, קילוף של שכבות וחיבור עמוק ואמיתי יותר למי שאנחנו באמת. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב, ואיך זה הולך לשנות את הדרך שבה אתם מסתכלים על החיים שלכם: מעגל החיים החדש שלכם: למה המרדף המוכר אחרי מטרות חיצוניות כמו קריירה או כסף עשוי להשאיר אתכם מתוסכלים, ואיך מעבר להשקעה במטרות פנימיות כמו חופש פנימי, אהבה וקבלה עצמית יעניק לכם חיים שלמים בהרבה. איך להתיידד עם אי-הוודאות: גלו כיצד אפשר להפוך את הפחד מאי-ודאות לשריר שאפשר וצריך לאמן, כך שתוכלו להסתובב בעולם עם ידיעה עמוקה שתהיו בסדר ותוכלו לישון בשקט – גם כשהעולם בחוץ קורס. המחיר הכבד של ה"פרסונה" המושלמת: התגלית המפתיעה על האופן שבו בניית "אני אידיאלי" (כמו ההורה המושלם שחשבתם שאתם צריכים להיות) יוצרת פער פנימי וכואב, ואיך שחרור הדמות הזו יאפשר לאנשים לאהוב אתכם בזכות מי שאתם באמת. שלושת סימני האזהרה של הנשמה: איך באמת יודעים שהגיע הזמן לשינוי? תלמדו לזהות את "הרעב של הנשמה", להבין משברים חיצוניים כהזדמנויות לצמיחה, ולהקשיב לתשוקה הבוערת שלא נותנת לכם לישון בלילה. החוק הנוקשה של כל שינוי: למה כדי להפוך לאדם שאתם כל כך רוצים ויכולים להיות, אתם חייבים למצוא את האומץ "להרוג" ולהיפרד מתפיסות ואמונות של האדם שהייתם בעבר. 4 המנועים לתשוקה בחיים: איך למלא מחדש את מיכל הדלק הפנימי שלכם באמצעות הסביבה הנכונה (ואיך להתמודד עם אנשים ששואבים מכם אנרגיה), חיפוש משמעות, יצירתיות, וחיבור לאנרגיית החיים המינית שלכם. הברכה הסודית שבכישלון: למה צבירת חוויות, פגישת אנשים מחוץ למעגל הרגיל, והנכונות האמיתית להיכשל, הם הכלים המהירים ביותר להעלות את רמת המודעות שלכם. הגיע הזמן להפסיק להגיד לעצמכם "יום אחד אני אעשה את זה" ולהחליט שהיום זה ה"יום הראשון" שלכם. האזינו לפרק, הרשו לעצמכם לצאת מהנתיב המהיר והמשעמם אל דרך חדשה ולא שגרתית, והתחילו את הגלגול המרתק הבא של חייכם

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. עורב שחור שמלווה אותי. משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. ציפור מעניינת העורב הזה. הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. משמיע את קולו. מבטא את עצמו. וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. לצללים שלנו. לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב. הוא כתב שהוא מתלבט. שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר. הוא מחפש את ה-ROI. את ההחזר על ההשקעה. וזה כל כך טבעי. אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות. אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה. כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל. אנחנו משווים מפרט טכני. כמה זיכרון יש לו. מה איכות המצלמה. אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי. אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר. תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף. אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל. אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל. כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים? מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות? מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?

כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת. היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר. היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם. היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם. היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק. קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו. אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי". אבל זו לא באמת אהבה עצמית. בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.

לכולנו יש איזו תמונה בראש. תמונה של עצמנו. היא שם כבר מהתקופה המוקדמת, מהילדות. ואנו נושאים איתה איתנו לאורך שנים לבגרות, ובמקרים רבים, עד המוות. אנחנו בטוחים שזו האישיות שלנו. אנחנו אומרים לעצמנו: אני הטיפוס האחראי, או אני הטיפוס המצחיק, או אני זה שתמיד מסתדר לבד. אבל האמת היא שזו לא האישיות שלנו. זה התפקיד שלקחנו על עצמנו כילדים, כסוג של אסטרטגיית הישרדות. אנחנו מקבלים את התפקיד הזה בגיל צעיר יחסית. לא תמיד מישהו נותן לנו אותו במפורש. לפעמים אנחנו פשוט מבינים שזה התפקיד שיעשה את החיים שלנו קלים יותר. אנחנו מבינים שאם נחזיק בתפקיד מסוים, אז יאהבו אותנו. אז יעריכו אותנו. אז יקבלו אותנו ונרגיש שייכות. בתור ילד, די מהר, הבנתי מה התפקיד שלי צריך להיות. כדי שההורים שלי יהיו מרוצים ממני, אני צריך להיות הילד הטוב. הילד שלא עושה בעיות. הילד שלוקח אחריות. הילד שמביא את הציונים הטובים. הילד שלא מפריע, שמסתדר לבד, שמעסיק את עצמו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

מלינה רימברג היא מטפלת זוגית בגישה סומאטית אינטגרטיבית. מנחה ומאמנת לאינטימיות, מיניות ומערכות יחסים בדרך הטנטרה. יוצרת ומארחת הפודקאסט "החיים בדרך הטנטרה". דיברנו על ההתעוררות הרוחנית שחוותה בגיל 17 שאובחנה כהתקף פסיכוטי, על הפחד מהרוח ועל הדרך הארוכה חזרה אל הגוף, אל הרוח ואל הריפוי. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה אירוע ההתעוררות שחוותה בגיל 17 וכיצד הוא השפיע על המשך חייה על הדיאלוג שלה עם עולם הרוח מי הם האנשים שמגיעים למרחבים של מיניות מודעת מה זו טנטרה ומה היא לא מה הטנטרה מלמדת אותנו על אהבה, יחסים וגבולות על תהליך הריפוי העצמי שעשתה מפפילומה טרום סרטנית כיצד הרפואה הפכה למערכת שיווקית משומנת צמחונות, טבעונות, או שלא? מה זו אהבה עצמית ואיך מגיעים אליה פרק עמוק, כן ומרגש. תהנו.

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע. אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים! רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם". הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי. הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר. בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ. הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה. פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד. זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות. אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא. כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא. הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי. בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי. ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.