חופש פנימי

״כן, אין בעיה״, אתם אומרים. ורק אחר כך קולטים ששוב הסכמתם למשהו שלא באמת רציתם לעשות. או ששואלים אתכם מה שלומכם, ואתם עונים ״הכול בסדר״. למרות שכבר תקופה משהו בפנים רחוק מלהיות בסדר, והייתם רוצים שמישהו ישמע גם את זה. או שסוף סוף יש לכם ערב פנוי. אף אחד לא צריך מכם שום דבר. ופתאום אתם מגלים שאין לכם מושג מה מתחשק לכם לעשות. אלה רגעים קטנים, יומיומיים שיש לכולנו. ובתוכם אפשר לפגוש הרבה מעצמנו: את הפחד לאכזב מישהו, את הצורך להיראות חזקים, את ההרגל לדאוג לכולם מסביב לפני שבדקנו עם עצמנו מה אנחנו צריכים. זה קל להמשיך ביומיום שלנו, יש עבודה, הודעות לענות עליהן, ארוחת ערב להכין. גם כשאנחנו שמים לב שמשהו לא נעים לנו, לא תמיד יש לנו זמן ומקום להעמיק בו.

אחד המשפטים המסוכנים ביותר שאנחנו יכולים לומר לעצמנו הוא: "אין מה לעשות". לפעמים הוא מתחבא תחת תחפושות אחרות, כמו: "ככה זה אצל כולם". "בגיל שלי כבר לא מתחילים מחדש". "אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, ברור שהזוגיות כבר לא תהיה כמו פעם". "אני לא יכול להרוויח יותר ממה שאני מרוויח היום". "זה האופי שלי. אני כזה". "כבר ניסיתי הכל". לכל המשפטים האלו יש משהו משותף. הם סוגרים את הדלת. הם לא משאירים שום סיכוי למשהו חדש שיכול לקרות. המשפטים האלו, הם אחד התסמינים המשמעותיים לזהות את "מלכודת היאוש", ובעיניי זו אחת ממלכודות החופש הקשות והמורכבות יותר שיש. לא בגלל שהייאוש הוא רגש קשה ולא נעים. והוא אכן כזה, אלא בגלל שכאשר אנחנו באמת מאמינים שאין מה לעשות, אנחנו מפסיקים לחפש מה אפשר לעשות. וזה הבדל עצום. זה הבדל שמשפיע על כל הווית החיים שלנו.

ישבתי לשיחה עם פרופ׳ רם הרשטין, יזם ביוטק, איש אקדמיה, מומחה למיתוג וגם משורר, על מה שקורה לנו כשהדמות החזקה, המצליחה והיודעת שבנינו לאורך השנים כבר לא מצליחה להחזיק אותנו. רם שיתף על התקופה שבה עזב קריירה אקדמית מצליחה לטובת עולם היזמות, ומצא את עצמו במשך חמישה חודשים בדיכאון עמוק, כמעט בלי יכולת לקום מהמיטה. דיברנו על המפגש המטלטל במקומות האלו עם הערך העצמי שלנו, כשהתארים, המעמד, הכסף והזהות שהתרגלנו להישען עליהם פתאום כבר לא שם. ועל האפשרות לגלות שמתחת לכל אלה יש בנו משהו אחר, עמוק ויציב יותר. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: • למה הפחדים שלנו לא באמת נעלמים, ואיך אפשר ללמוד לעבוד איתם במקום לחכות לרגע שבו נפסיק לפחד • מה באמת נמצא מתחת לרוב הפחדים שלנו • איך ההסכמה להרגיש כאב, דחייה, חוסר ערך וחוסר ודאות בונה בתוכנו בהדרגה עמוד שדרה רגשי חזק יותר • מה קורה לערך העצמי שלנו כשהזהות שבנינו סביב הצלחה, כסף, תפקידים ותארים מתפרקת • למה חוסר ודאות הוא לא רק משהו שצריך לשרוד, אלא יכולת שאפשר לפתח • איך האגו והצורך שלנו להיראות מצליחים יכולים להרחיק אותנו מעצמנו • איך להבחין בין פידבק שאנחנו מבקשים כדי לקבל אישור לבין הפידבק שהמציאות עצמה נותנת לנו למה חשוב להקיף את עצמנו באנשים שמוכנים להגיד לנו גם את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע דיברנו גם על אמונה, על אופטימיות, על המפגש עם הגוף שמתבגר ועל הפחד לא להספיק לחיות את כל מה שעוד מבקש להיחוות. זו שיחה על חוסן שלא נבנה מכך שאנחנו מצליחים להיות חזקים כל הזמן, אלא מהידיעה שגם כשאנחנו נופלים, אנחנו מסוגלים לפגוש את מה שעולה, לעבור דרכו ולגלות את עצמנו מחדש בצד השני. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

אני כותב כעת מסיני. נמצא כאן כבר כמה ימים. לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל... ושיחות. הרבה שיחות. שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים. אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש. השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח. זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה. להתפתח עסקית... להתפתח כלכלית... להתפתח בזוגיות... להתפתח בהורות... להתפתח במיניות... כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור... מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה. השלב של החיפוש. ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה. הייתי מחפש מתוך הרצון להבין. אז הייתי לומד הרבה. משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע. כדי לקבל הבנה. מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין". ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי". היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו. כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.

לפני כמה שנים נתקלתי בציטוט הזה של ראלף וולדו אמרסון: "ההישג הגדול ביותר שלך כאדם, הוא להיות עצמך, בעולם שמנסה כל הזמן להפוך אותך להיות מישהו אחר" הציטוט הוא פרפרזה על טקסט שהוא כתב ב-1841. לפני 185 שנים! 185 שנים עברו מאז, והוא עדיין רלוונטי מאי פעם. ולדעתי אפילו יותר רלוונטי היום, מאשר בתקופה בה הוא נכתב. כל כך קשה היום לשמור על מי שאנחנו. אנחנו נתונים בלחץ בלתי פוסק של הסללות, מניפולציות, שליטה תודעתית, השפעה חיצונית והתוויות חיצוניות. כל אלו מנסים להפוך אותנו להיות מישהו. מישהו שמגיב באופן שמצפים ממנו. מישהו שמרגיש את מה ש"נכון" מישהו שקונה את "מה שצריך" מישהו שלובש את מה ש"מקובל" מישהו שנוהג או גר בבית ש"נחשב" הכוחות האלו המופעלים עלינו הם כל כך חזקים, שקל מאד לשכוח מי אנחנו. ולהאמין שמי שאני הוא הדמות שהעולם החיצוני חושב שאני צריך להיות.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. בעולם שהופך להיות כאוטי ומשתנה בקצב מסחרר, היכולת שלנו להמציא את עצמנו מחדש היא כבר לא מותרות – היא צורך קיומי. בדיוק כמו בטבע, אנחנו תמיד נמצאים באחת משתי תנועות: או שאנחנו צומחים, או שאנחנו נובלים. בפרק זה אנחנו צוללים למסע מרתק שבו נגלה שהמצאה מחדש היא לאו דווקא שינוי חיצוני או דרמטי שכולם רואים. הרבה פעמים מדובר במסע פנימי, קילוף של שכבות וחיבור עמוק ואמיתי יותר למי שאנחנו באמת. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב, ואיך זה הולך לשנות את הדרך שבה אתם מסתכלים על החיים שלכם: מעגל החיים החדש שלכם: למה המרדף המוכר אחרי מטרות חיצוניות כמו קריירה או כסף עשוי להשאיר אתכם מתוסכלים, ואיך מעבר להשקעה במטרות פנימיות כמו חופש פנימי, אהבה וקבלה עצמית יעניק לכם חיים שלמים בהרבה. איך להתיידד עם אי-הוודאות: גלו כיצד אפשר להפוך את הפחד מאי-ודאות לשריר שאפשר וצריך לאמן, כך שתוכלו להסתובב בעולם עם ידיעה עמוקה שתהיו בסדר ותוכלו לישון בשקט – גם כשהעולם בחוץ קורס. המחיר הכבד של ה"פרסונה" המושלמת: התגלית המפתיעה על האופן שבו בניית "אני אידיאלי" (כמו ההורה המושלם שחשבתם שאתם צריכים להיות) יוצרת פער פנימי וכואב, ואיך שחרור הדמות הזו יאפשר לאנשים לאהוב אתכם בזכות מי שאתם באמת. שלושת סימני האזהרה של הנשמה: איך באמת יודעים שהגיע הזמן לשינוי? תלמדו לזהות את "הרעב של הנשמה", להבין משברים חיצוניים כהזדמנויות לצמיחה, ולהקשיב לתשוקה הבוערת שלא נותנת לכם לישון בלילה. החוק הנוקשה של כל שינוי: למה כדי להפוך לאדם שאתם כל כך רוצים ויכולים להיות, אתם חייבים למצוא את האומץ "להרוג" ולהיפרד מתפיסות ואמונות של האדם שהייתם בעבר. 4 המנועים לתשוקה בחיים: איך למלא מחדש את מיכל הדלק הפנימי שלכם באמצעות הסביבה הנכונה (ואיך להתמודד עם אנשים ששואבים מכם אנרגיה), חיפוש משמעות, יצירתיות, וחיבור לאנרגיית החיים המינית שלכם. הברכה הסודית שבכישלון: למה צבירת חוויות, פגישת אנשים מחוץ למעגל הרגיל, והנכונות האמיתית להיכשל, הם הכלים המהירים ביותר להעלות את רמת המודעות שלכם. הגיע הזמן להפסיק להגיד לעצמכם "יום אחד אני אעשה את זה" ולהחליט שהיום זה ה"יום הראשון" שלכם. האזינו לפרק, הרשו לעצמכם לצאת מהנתיב המהיר והמשעמם אל דרך חדשה ולא שגרתית, והתחילו את הגלגול המרתק הבא של חייכם

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.