אמת אישית

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו. אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד. מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר". שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל. והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות". חיים ששווה לחיות. לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו. זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ. תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק. למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק. הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו. ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן. דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית. מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות. אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר. מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם. בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי. מה זה "הבית" הזה קודם כל? אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו. לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו. וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק. כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר. זה מפחיד לפרק את הבית.