התפתחות אישית

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו. אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד. מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר". שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל. והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות". חיים ששווה לחיות. לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו. זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

שמחתי לארח פעם נוספת את פרופסור עוז גוטרמן פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן וראש החטיבה למשאבי אנוש. הקים את קבוצת "לדעת" ואת "אנשי המחר", וחוקר של עתידנות בעולם העבודה. בין השאר דיברנו על: מהם ארבעת הגורמים המנבאים להצלחה בחיים מהו הפער הכואב בין פוטנציאל למימוש איך מייצרים קשרים שגורמים לאנשים ללכת אחרינו איך יראה עולם העבודה העתידי וכיצד זה ישפיע עלינו איך ישפיע ה-AI על עולם העבודה מה מנבא אושר זוגי מדוע אומץ הוא יכולת ומיומנות קריטית בעולם של היום ומדוע הפחד הוא היועץ הטוב ביותר שיכול להיות לנו. פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי. לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו. לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות. עניתי לה בשמחה. אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב. ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות. משימות שמשרתות רק אותה. בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי. בלי שאני חייב לה משהו. הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ. חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם. היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו. היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.

טליה גרין טיטיון היא פסיכולוגית קלינית ומומחית להיפנוזה מרצה ומלווה אנשים בתהליכי שינוי. דיברנו על הכוח הבלתי יאומן של התודעה בריפוי הגוף, על רגעים של כמעט מוות שהפכו למנוע של משמעות, ועל הדרך שבה אנחנו יכולים לתכנת מחדש את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. בין השאר תוכלו לשמוע: על ההתנסות הפסיכדלית בגיל 23 ששינתה את חייה כיצד ריפאה את עצמה על ידי היפנוזה עצמית מה יכול לעזור לנו להתחבר למשמעות שלנו איך משנים את המיקוד מהפחד אל עבר המטרה מה הקשר בין התנסויות משנות תודעה לבין שליטה במצבי חרדה כיצד ניתן להשתמש בהיפנוזה כדי לשנות התניות ואסוציאציות במוח מה הערך שבלחוות את הרגשות הפחות "נעימים" למה חשוב ליצור "מיני משברים" מבוקרים בחיים כדי לצאת מהאוטומט שלנו על החשיבות של החיבור לרגש ולגוף ואיך לבחור בדרך שיש בה "לב" פרק מרתק! תהנו.

הפרק הזה נולד מתוך סדרת פוסטים שכתבתי בעקבות חשיפת מסמכי אפשטיין והגילוי על הקשרים שלו עם דיפאק צ'ופרה. הזמנתי את מיקי אלון שהיא חוקרת תודעה, ואת ניב עמיר מייסד ארגון "ביחד", לשיחה עמוקה על קריסת מודל ה"גורו" והמנהיגות הישנה, על המעבר מסמכות חיצונית לריבונות אישית, והחשיבות של לקיחת האחריות על חיינו. בין השאר תוכלו לשמוע: האם הגיע סוף עידן ההערצה העיוורת למנטורים כיצד משבר אמון במנהיגות מוביל אותנו לסמכות פנימית מה הקשר בין נרקיסיזם לבין הרצון הפנימי להוביל אנשים בחיים ולשינוי איך יוצרים מנהיגות חדשה שמצמיחה מנהיגים אחרים מהו השינוי התודעתי שעוברת החברה הישראלית והעולמית דרך שברים ומשברים האם השבר של ה-7 באוקטובר הוא הזדמנות לניהול עצמי קהילתי פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ. תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק. למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק. הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו. ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן. דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה. אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש. עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח. פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו. אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות. התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם. השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך. זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה. אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו. אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות. אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק. או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו. זה כרטיס הכניסה שלנו. ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך. לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים. לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו. אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר. אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת. והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית. האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת. אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע. אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה. זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי. אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם. התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו. לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה. למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו. בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור. ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.