התפתחות אישית

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

לפני כמה שנים נתקלתי בציטוט הזה של ראלף וולדו אמרסון: "ההישג הגדול ביותר שלך כאדם, הוא להיות עצמך, בעולם שמנסה כל הזמן להפוך אותך להיות מישהו אחר" הציטוט הוא פרפרזה על טקסט שהוא כתב ב-1841. לפני 185 שנים! 185 שנים עברו מאז, והוא עדיין רלוונטי מאי פעם. ולדעתי אפילו יותר רלוונטי היום, מאשר בתקופה בה הוא נכתב. כל כך קשה היום לשמור על מי שאנחנו. אנחנו נתונים בלחץ בלתי פוסק של הסללות, מניפולציות, שליטה תודעתית, השפעה חיצונית והתוויות חיצוניות. כל אלו מנסים להפוך אותנו להיות מישהו. מישהו שמגיב באופן שמצפים ממנו. מישהו שמרגיש את מה ש"נכון" מישהו שקונה את "מה שצריך" מישהו שלובש את מה ש"מקובל" מישהו שנוהג או גר בבית ש"נחשב" הכוחות האלו המופעלים עלינו הם כל כך חזקים, שקל מאד לשכוח מי אנחנו. ולהאמין שמי שאני הוא הדמות שהעולם החיצוני חושב שאני צריך להיות.

ברוכים הבאים לפרק הבכורה של "לעומק: שיחות אינטימיות על החיים"! אחרי 297 פרקים מושקעים ועוד 10 פרקי סולו וספיישל בפודקאסט המצליח "עושים שינוי", החלטתי לסיים אותו ולצאת עם פודקאסט חדש, פתוח ואינטימי מאי פעם. בפרק הזה אני לוקח אתכם אל מאחורי הקלעים של ההחלטה לסיים את הפודקאסט הקודם, ומספר על הולדת הפורמט החדש, פודקאסט שלא עוסק בראיונות יבשים או בשאלות ותשובות מתוזמנות, אלא במפגש אנושי, פתוח ואותנטי בין שני אנשים שמשאירים את האגו והפרסונה מחוץ לאולפן כדי לדבר אמת ובגובה העיניים. בפודקאסט ניגע נושאים בוערים שלא תמיד קל לדבר עליהם: אינטימיות, פגיעות, מיניות, גבריות, התמודדות עם כאוס ושינויים, חופש, ריבונות ועוד.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש". 5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי. הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת. הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה. יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה. אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי. וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים. וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי. והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך. ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין. אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה. ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש. אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

הפרק הזה הוא מיוחד מכמה סיבות. ראשית הוא הפרק המסכם של הפודקאסט "עושים שינוי". בקרוב אני משנה את הפורמט ויעלה במקומו וכהמשך לו פודקאסט חדש. שנית, מי שמראיין אותי הוא תומר, הבן הבכור שלי 😊 ושלישית, זהו פרק שמסכם 20 שנים של עשייה והתפתחות, על הדרך שלי מאז שעזבתי את אינטל, אי שם ביולי 2006. תומר לא חס עלי, ושאל אותי שאלות ישירות על הדרך שעברתי ב-20 השנים האחרונות, והכל כאן לפניכם. בין השאר תוכלו לשמוע: • האם אני מתחרט על הפרידה מ"קוד המנצח" ומה אני חושב שהייתי יכול לעשות אחרת • מדוע יותר מפעם אחת, ניקיתי את השולחן מכל העשייה שלי, הלכתי אל הלא-נוגע להתחיל שוב מאפס. • על מאחורי הקלעים של תכנון החוויות בסדנאות ובריטריטים שאני מעביר. • "מאחורי הקלעים" של ייצוג הספר "הסוד" בישראל • המחירים האמיתיים ששילמתי לאורך השנים על ההישגיות שלי, ומה הייתי עושה אחרת • המפגש עם הסרטן כנקודת לידה מחדש וכיצד הוא השפיע על המשך החיים שלי • ומהו הדבר הכי משמעותי שקרה לי מאז זהו פרק שמסכם מסע ארוך ומטורף, ומסביר למה בסופו של דבר, אין לנו זמן לבזבז. הזמן לעשות שינוי ולבחור לחיות הוא תמיד עכשיו!

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. בעולם שהופך להיות כאוטי ומשתנה בקצב מסחרר, היכולת שלנו להמציא את עצמנו מחדש היא כבר לא מותרות – היא צורך קיומי. בדיוק כמו בטבע, אנחנו תמיד נמצאים באחת משתי תנועות: או שאנחנו צומחים, או שאנחנו נובלים. בפרק זה אנחנו צוללים למסע מרתק שבו נגלה שהמצאה מחדש היא לאו דווקא שינוי חיצוני או דרמטי שכולם רואים. הרבה פעמים מדובר במסע פנימי, קילוף של שכבות וחיבור עמוק ואמיתי יותר למי שאנחנו באמת. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב, ואיך זה הולך לשנות את הדרך שבה אתם מסתכלים על החיים שלכם: מעגל החיים החדש שלכם: למה המרדף המוכר אחרי מטרות חיצוניות כמו קריירה או כסף עשוי להשאיר אתכם מתוסכלים, ואיך מעבר להשקעה במטרות פנימיות כמו חופש פנימי, אהבה וקבלה עצמית יעניק לכם חיים שלמים בהרבה. איך להתיידד עם אי-הוודאות: גלו כיצד אפשר להפוך את הפחד מאי-ודאות לשריר שאפשר וצריך לאמן, כך שתוכלו להסתובב בעולם עם ידיעה עמוקה שתהיו בסדר ותוכלו לישון בשקט – גם כשהעולם בחוץ קורס. המחיר הכבד של ה"פרסונה" המושלמת: התגלית המפתיעה על האופן שבו בניית "אני אידיאלי" (כמו ההורה המושלם שחשבתם שאתם צריכים להיות) יוצרת פער פנימי וכואב, ואיך שחרור הדמות הזו יאפשר לאנשים לאהוב אתכם בזכות מי שאתם באמת. שלושת סימני האזהרה של הנשמה: איך באמת יודעים שהגיע הזמן לשינוי? תלמדו לזהות את "הרעב של הנשמה", להבין משברים חיצוניים כהזדמנויות לצמיחה, ולהקשיב לתשוקה הבוערת שלא נותנת לכם לישון בלילה. החוק הנוקשה של כל שינוי: למה כדי להפוך לאדם שאתם כל כך רוצים ויכולים להיות, אתם חייבים למצוא את האומץ "להרוג" ולהיפרד מתפיסות ואמונות של האדם שהייתם בעבר. 4 המנועים לתשוקה בחיים: איך למלא מחדש את מיכל הדלק הפנימי שלכם באמצעות הסביבה הנכונה (ואיך להתמודד עם אנשים ששואבים מכם אנרגיה), חיפוש משמעות, יצירתיות, וחיבור לאנרגיית החיים המינית שלכם. הברכה הסודית שבכישלון: למה צבירת חוויות, פגישת אנשים מחוץ למעגל הרגיל, והנכונות האמיתית להיכשל, הם הכלים המהירים ביותר להעלות את רמת המודעות שלכם. הגיע הזמן להפסיק להגיד לעצמכם "יום אחד אני אעשה את זה" ולהחליט שהיום זה ה"יום הראשון" שלכם. האזינו לפרק, הרשו לעצמכם לצאת מהנתיב המהיר והמשעמם אל דרך חדשה ולא שגרתית, והתחילו את הגלגול המרתק הבא של חייכם

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

שחר גזונדהייט הוא לוחם שייטת 13 לשעבר, מנכ״ל ומייסד קהילת “אור” לאנשים עם פגיעה מוחית ובני משפחותיהם. אחרי תאונת דרכים קשה בהודו ופגיעת ראש ששינתה את חייו, הוא עבר שיקום ארוך, השלים תארים אקדמיים, חזר לשירות מילואים, ובחר להפוך את ההתמודדות האישית שלו לעשייה חברתית שמטרתה לתת בית, שייכות ומענה לנפגעי ראש בישראל. בין השאר תוכלו לשמוע: איך משתקמים מפגיעה מוחית קשה כשאי אפשר לייצר זיכרונות חדשים מה איפשר לו לעבור שיקום ארוך ומורכב כנגד כל הסיכויים מה עושים כשהסביבה לא תמיד יודעת איך "לאכול" נכות שקופה כיצד הופכים טראומה אישית למפעל חיים שעוזר לאנשים אחרים על המורכבות שחווים האנשים בסביבת האדם שנפגע כיצד הפציעה שינתה את תפיסת המנהיגות שלו פרק מלא אופטימיות! תהנו.