צללים

אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי". אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם. זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.יש את המבט הישיר והרגיל שלנו. זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות. לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע. אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות. כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו.עורב שחור שמלווה אותי. משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי.לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו.ציפור מעניינת העורב הזה.הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים.אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק.משמיע את קולו. מבטא את עצמו.וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים.ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. לצללים שלנו.לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו.החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

הפרק הזה נולד מתוך סדרת פוסטים שכתבתי בעקבות חשיפת מסמכי אפשטיין והגילוי על הקשרים שלו עם דיפאק צ'ופרה. הזמנתי את מיקי אלון שהיא חוקרת תודעה, ואת ניב עמיר מייסד ארגון "ביחד", לשיחה עמוקה על קריסת מודל ה"גורו" והמנהיגות הישנה, על המעבר מסמכות חיצונית לריבונות אישית, והחשיבות של לקיחת האחריות על חיינו. בין השאר תוכלו לשמוע: האם הגיע סוף עידן ההערצה העיוורת למנטורים כיצד משבר אמון במנהיגות מוביל אותנו לסמכות פנימית מה הקשר בין נרקיסיזם לבין הרצון הפנימי להוביל אנשים בחיים ולשינוי איך יוצרים מנהיגות חדשה שמצמיחה מנהיגים אחרים מהו השינוי התודעתי שעוברת החברה הישראלית והעולמית דרך שברים ומשברים האם השבר של ה-7 באוקטובר הוא הזדמנות לניהול עצמי קהילתי פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו.כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.וזה מתנפץ כעת.

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית. מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות. אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר. מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם. בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי. מה זה "הבית" הזה קודם כל? אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו. לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו. וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק. כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר. זה מפחיד לפרק את הבית.

ערן שטרן הוא מוותיקי ומייסדי תחום ההתפתחות האישית בישראל. כבר 20 שנה הוא מלווה אנשים במסע לשינוי – אבל לא תמיד זה היה כך. ערן התחיל כמהנדס, המשיך להייטק, ורק אחרי משבר – כולל סרטן – הוא התחיל לחיות באמת. בפרק עמוק וחשוף, דיברנו על חופש, על מחירים, על מלכודות, על פחדים – ובעיקר: על איך לצאת לחיים שלך מהגרסה האוטומטית.ערן מדבר בכנות נדירה על הצדדים האפלים של עולם ההתפתחות האישית, ועל הבחירה לפגוש כאב כדי להתעצם, כדי לזכות בחופש אמיתי. ומה הוא לקח איתו מכל זה? את היכולת לבחור. ואת ההבנה שחופש הוא לא יעד – הוא תרגול.מה זו בכלל "מלכודת חופש" – ולמה אנחנו לא מרגישים חופשיים גם כשיש לנו הכול? האם חייבים לעבור משבר גדול כדי להשתנות? ואיך נפגוש את עצמנו באמת – דווקא דרך הפחד, הכאב והעירום הרגשי?

טליה מיכאלי היא פסיכותרפיסטית רוחנית-אינטגרטיבית המתמחה בליווי תהליכי התעוררות וחיפוש רוחני. בשיחתנו היא חלקה את סיפורה האישי על התעוררות רוחנית בגיל 21 והמשבר שבא בעקבותיה. דנו במורכבות של המסע הרוחני, בסכנות שבדרך, ובחשיבות של אינטגרציה בין הרוחני לפסיכולוגי. בין השאר שוחחנו על: חווית ההתעוררות הרוחנית שחוותה והדכאון והמשבר שהגיעו בעקבותיה מדוע חשוב לעשות אינטגרציה של החוויות הרוחניות שאנו חווים, לחיים עצמם מהן האשליות הרוחניות-פסיכולוגיות שצריך להיזהר מהן מהם מעקפים רוחניים והסכנה שבהם כיצד לזהות אם אנחנו מנותקים מעצמנו מדוע בגרות נפשית חשובה יותר מהתעוררות רוחנית מה יכול לעזור לנו להגיע לחמלה ואהבה עצמית כיצד ההכרה בצללים שלנו גורמת לנו להיות יותר באותנטיות מהם הצללים המוזהבים שלנו מה מחכה לנו בצד השני של המפגש עם האמת, הכאב והצללים שלנו

ישראל מרגליות עוזר לגברים שסובלים מריצוי ופחד מעימותים ומייסד קהילת "מגבר מרצה לגבר מרוצה". הוא מעיד על עצמו שבעברו היה גבר מרצה שנמנע מעימותים ושילם על כך מחירים אישיים כבדים. השיחה שלנו רלוונטים לא רק לגברים, אלא לכל מי שמרגיש שהוא חי מתוך ריצוי בחייו. בשיחתנו תוכלו בין השאר לשמוע: מהם הסימנים לכך שאנו חיים מתוך ריצוי של אחרים למה הריצוי פוגע בקשר ובאמון בין בני הזוג כיצד הריצוי פוגע בקבלת ההחלטות שלנו מדוע ריצוי אף פעם לא יגרום לאחרים להיות מרוצים מאיתנו ממה נובע הצורך שלנו להיות אנשים שמרצים אחרים ממה נוצר הריצוי ומה הוא בא לכסות ולהסתיר מאיתנו ומאחרים מדוע חשוב להכיר את כל היבטי האישיות שלנו, גם הפחות זוהרים על הקשר ההדוק בין ריצוי ותחושת אשמה מדוע חשוב שלא לקחת אחריות על רגשותיו של האחר.

שמחתי להתארח ביחד עם בת זוגי ורד סבאג בפודקאסט "בונים זוגיות" עם דנה חיימזון. דנה היא יועצת זוגית ומומחית למערכות יחסים והפודקאסט שלה מדבר על האתגרים השונים בזוגיות, על התפתחות אישית במערכת הזוגית, ועל בניית זוגיות טובה ואוהבת בין השאר דיברנו על: מדוע זוגיות טובה היא תוצאה של תהליך פנימי אישי שכל אחד עובר עם עצמו החשיבות שכל אחד מבני הזוג יתמקד בעצמו פנימה ולא במה שקורה בחוץ איך ליצור זוגיות מיטיבה בפרק ב' ובכלל כיצד לדעת מה אני רוצה ואיזה בן/בת זוג מתאימים לי מדוע החשיפה של היבטי הצל באישיות שלנו עוזרת ומקדמת תקשורת זוגית בריאה על אינטימיות בקשר, איך להעמיק ולחזק אותה וגם על משחק קלפי האינטימיות החדש שלנו - In.To.Me.You.See