הבלוג שלי

אני זוכר את הרגע ההוא, כשישבתי על שפת הבריכה של הבית היוקרתי שלי. מסתכל על הבריכה, על החצר הגדולה והבית הגדול, וחושב לעצמי שהנה, השגתי את זה. עכשיו אני אמור להרגיש מאושר. הרי השגתי את כל מה שהחברה שלנו אומרת שצריך להשיג: קריירה משגשגת ומצליחה, משפחה "מושלמת", בית חלומותי. אבל לא הרגשתי מאושר. אפילו לא קרוב לכך. הרגשתי ריקנות מוחלטת. סוג של חנק. כאילו קירות בלתי נראים סוגרים עליי מכל עבר. ואחרי הריקנות, הגיע הדיסוננס הפנימי הגדול: איך זה יכול להיות שיש לי את מה שרציתי אבל אני לא מרגיש מאושר מכך? או לכל הפחות מרגיש טוב. לא הרגשתי טוב. רק כמה שנים מאוחר יותר, בעקבות תהליכים עמוקים שעברתי עם עצמי, הבנתי למה. הבנתי שהייתי כלוא. אמנם זה היה כלא עם רמת חיים גבוהה, אבל עדיין – כלא.

בהרצאה דיברתי על מה יאפשר לנו ליצור יותר חופש בעסק שלנו. בין השאר תוכלו לשמוע: מה המשמעות של חופש בעסק? מהן מלכודות החופש הנפוצות בעסקים שמונעות מאיתנו לחוות חופש בחיים שלנו איך ניתן לעצב את העסק כך שיאפשר לנו יותר חופש וגמישות. וכיצד נוכל להביא יותר חופש להיבטים שונים בעסק שלנו: מול כסף, בשיווק, מול הלקוחות ועוד

בחלק הראשון עסקתי בהיבט הראשון שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא גבולות ברורים. אמרתי שישנן שתי בעיות נפוצות בקשר לגבולות שלנו: הראשונה, שאנו לא יודעים מהם הגבולות שלנו ופעמים רבות בגלל זה, הגבולות שלנו נחצים על ידי אנשים אחרים ומתוך כך פוגעים בחופש שלנו. והשניה היא הפוכה, אנו שמים על עצמנו יותר מדי גבולות, ומתוך כך מצמצמים את החופש שלנו. מהבעיה השניה נובע ההיבט השני שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא: אפשרויות. כולנו גדלנו (ומגדלים את ילדנו) מתוך הסללות מסוימות. תרבותיות, חברתיות, קהילתיות, ממשלתיות, חינוכיות ועוד. כולנו תוצר של מערכת שמסלילה אותנו להיות כמו כולם. להתנהג כמו כולם, לחיות כמו כולם, לרצות את אותם הדברים – כמו כולם. כל מי שמעז להיות קצת שונה, לרוב יוגחך, יוגלה, יופלה וינודה מהחברה והסביבה. זהו תהליך "טבעי" שקיים בכל מקום, אף אחד מאיתנו לא חף מכך. ישנן הרבה סיבות למה ההסללה הזו קיימת, ואחת המשמעותיות מבין כל הסיבות האלו היא שכך קל יותר להשיג שליטה. כהורים קל לנו יותר לשלוט בילדים שלנו כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שאנחנו הגדרנו להם. לממשלה, לשלטון, למעסיקים וכו' קל יותר לשלוט באזרחים כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שהוגדרו להם. ושליטה בהגדרתה מאד מצמצמת חופש. בצד השני של זה, מאחר וכולנו יצורים אנושיים שבבסיסם מחפשים אהבה ושייכות, אנו לומדים מגיל מאד צעיר להבין שכדי לא לאבד את האהבה והשייכות כדאי מאד שנהיה כמו כולם, שנציית, ושנלך באותה דרך מוסללת וידועה. בודדים הם האנשים שיהיו חזקים מספיק נפשית ורגשית להסליל לעצמם דרך חדשה ושונה מהמקובל. הם יהיו חזקים מספיק כדי להכיל את הנידוי וההגחכה עד שיפרצו לעצמם דרך חדשה. לרוב, מתישהו הדרך שלהם תתגלה כפורצת דרך ותאומץ על ידי ההמון והם יזכו לברכתם. כאלו הם גלילאו, הרצל, ג'ובס, ואחרים.

במשך כמה תקופות במהלך החיים שלי, הסתובבתי בהרגשה שאני כלוא. כלוא בחיים שיצרתי לעצמי. שזה אולי אחד האבסורדים הגדולים שקיימים בחיים שלנו: לרוב אנחנו הסוהרים והכולאים של עצמנו. חיפשתי את החופש בהרבה דברים חיצוניים, עוד כסף, בית גדול יותר, טיול ארוך לחו"ל והתנתקות מהחיים "הרגילים" כאן בארץ. חשבתי שאם רק יהיה לי את ה______ אז אגיע לחופש הנכסף. אף אחד מאלו לא נתן לי את החופש שביקשתי ורציתי. כששואלים אותי איך אני מגדיר חופש, אז ההגדרה הפשוטה שלי היא: *לחיות את החיים בתנאים שלי.* בגדול זה אומר: היכולת שלי לקבל החלטות עצמאיות, לא מתוך כפייה או הכרח חיצוני, שיש לי אפשרויות בחירה שונות ושאני יכול לנווט את חיי בהתאם לרצונות ולאמונות שלי. וזה לא דבר פשוט בעולם שרק מנסה לשעבד אותנו וליישר אותנו לתוך מסגרות, מערכות אמונה, כללים וחוקים.

לא מזמן עשיתי קצת סדר בספרייה שלי ונתקלתי בספר "מחכים לגודו", המחזה שכתב סמואל בקט. פעם לפני הרבה שנים קניתי אותו כי השתמשתי בקטע קצר ממנו בסדנה שהעברתי. מאז לא פתחתי אותו. תכל'ס זה אחד המחזות הכי משעממים שיש בעולם. שני קבצנים/בטלנים יושבים מתחת לעץ כל היום ומחכים. מחכים לגודו. הם בדיאלוגים אינסופיים ומשמימים, תוהים, שוקלים וחושבים מה יעשו אם הוא יבוא, ומתי הוא יבוא, ואם בכלל... ובפועל, בנתיים לא קורה כלום. הם עדיין יושבים שם מתחת לעץ ומחכים, באותו המקום שלפני כ-15 שנים היו כשקניתי את הספר הזה. כל המצב הזה די מזכיר את המצב של הרבה אנשים כרגע סביב המצב עם אירן. יושבים, ומחכים. קוראים פרשנויות, מלהגים, מתדיינים, שוקלים לכאן ולכאן, יוצרים תרחישים משל עצמם, מנתחים תרחישים של אחרים... ובפועל – לא עושים כלום.

כולם רוצים אינטימיות בקשר אבל מעטים יודעים איך ליישם אותה נכון באופן שמחזק את הקשר. בראיון הזה דן טימור ראיין את ערן שטרן ואת ורד סבאג בנושא. בין השאר הם דיברו על: מה זו אינטימיות? למה קשה עם אינטימיות ולמה כדאי לטפח אותה מההתחלה? איך להכיר עוד יותר לעומק? איך לייצר אינטימיות עוד לפני שיש לך קשר זוגי? איך אינטימיות עוזרת לחדש ולהדליק את התשוקה ביניכם? איך אינטימיות עוזרת להתרגש מגילויים חדשים? מה מסייע לתקשורת קרובה ועמוקה להתקיים? מה מפריע לה וכיצד ניתן להעצים אותה? ועוד הרבה נושאים שיעזרו לכן ליצור זוגיות מאושרת בחייכן

על התפתחות אישית ורגשות לא זוהרים בפרק הזה אני מארחת את ערן שטרן, יזם, סופר, מרצה, מלווה ומאמן אנשים, יזמים, בעלי עסקים, מנכ”לים בכירים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה משמעותיים בחייהם ובעסקים שלהם, למעלה מ 20 שנה. בעל הפודקאסט "עושים שינוי" בפרק הזה שוחחנו : על השינויים שעבר בחייו על שינויים מתוך בחירה וכאלה ש"נופלים " עלינו על הדרכים להתמודד ולהכיל שינוי מודל המושלמות שיוצר פערים על תפיסת האושר השגויה שתלויה בתוצאות בחוץ על הכוח שבהתמסרות והריפוי שזה מביא על הפחדים שקיימים משינויים שקורים בחיינו על החשיבות של מקום לרגשות בתהליך של שינוי והתעוזה שזה מביא איתו תודה ערן על המבט החוקר ,על הסדקים שהבאת באנושיות מרובה ועל הקול הזה בתוך עולם ההתפתחות האישית שמביא איזון הכרחי ובריא.

פרק שמפרק חסמים ופותח נתיבים לאפשרות להיות ולחיות הכי קרוב לאופן שבו אנחנו רוצים להיות עצמנו. ולהרגיש חופשיים. ☆ להיות אני. חירות בסיסית וסופר הגיונית, רק שהיישום אעפס, לא פשוט. המון חסמים ובלמים, פחדים ורעשים, הסללות ודפוסים מונעים מאיתנו להגיע אל ליבת היותנו ולהיות אנחנו על מלא. אז איך בכל זאת? ובטח ובטח בתוך שבי המציאות הנוכחית.

בחלק הראשון עסקתי בהיבט הראשון שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא גבולות ברורים. אמרתי שישנן שתי בעיות נפוצות בקשר לגבולות שלנו: הראשונה, שאנו לא יודעים מהם הגבולות שלנו ופעמים רבות בגלל זה, הגבולות שלנו נחצים על ידי אנשים אחרים ומתוך כך פוגעים בחופש שלנו. והשניה היא הפוכה, אנו שמים על עצמנו יותר מדי גבולות, ומתוך כך מצמצמים את החופש שלנו. מהבעיה השניה נובע ההיבט השני שמאפשר לנו יותר חופש בחיים, והוא: אפשרויות. כולנו גדלנו (ומגדלים את ילדנו) מתוך הסללות מסוימות. תרבותיות, חברתיות, קהילתיות, ממשלתיות, חינוכיות ועוד. כולנו תוצר של מערכת שמסלילה אותנו להיות כמו כולם. להתנהג כמו כולם, לחיות כמו כולם, לרצות את אותם הדברים – כמו כולם. כל מי שמעז להיות קצת שונה, לרוב יוגחך, יוגלה, יופלה וינודה מהחברה והסביבה. זהו תהליך "טבעי" שקיים בכל מקום, אף אחד מאיתנו לא חף מכך. ישנן הרבה סיבות למה ההסללה הזו קיימת, ואחת המשמעותיות מבין כל הסיבות האלו היא שכך קל יותר להשיג שליטה. כהורים קל לנו יותר לשלוט בילדים שלנו כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שאנחנו הגדרנו להם. לממשלה, לשלטון, למעסיקים וכו' קל יותר לשלוט באזרחים כשהם פועלים ומצייתים לחוקים שהוגדרו להם. ושליטה בהגדרתה מאד מצמצמת חופש. בצד השני של זה, מאחר וכולנו יצורים אנושיים שבבסיסם מחפשים אהבה ושייכות, אנו לומדים מגיל מאד צעיר להבין שכדי לא לאבד את האהבה והשייכות כדאי מאד שנהיה כמו כולם, שנציית, ושנלך באותה דרך מוסללת וידועה. בודדים הם האנשים שיהיו חזקים מספיק נפשית ורגשית להסליל לעצמם דרך חדשה ושונה מהמקובל. הם יהיו חזקים מספיק כדי להכיל את הנידוי וההגחכה עד שיפרצו לעצמם דרך חדשה. לרוב, מתישהו הדרך שלהם תתגלה כפורצת דרך ותאומץ על ידי ההמון והם יזכו לברכתם. כאלו הם גלילאו, הרצל, ג'ובס, ואחרים.