לפרק את הבית – חלק ב'

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי.

מה זה "הבית" הזה קודם כל?

אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו.

לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו.

וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק.

כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר.

זה מפחיד לפרק את הבית.

לפרק את האמונות שגדלנו איתן. הן אלו שהביאו אותנו למקום שאננו נמצאים בו.

שזה לאו דווקא מקום רע.

האמונות הללו יוצרות ומשפיעות על הזהות של מי שאנחנו. ולכן לפרק את האמונות הללו, כל כך קשה. כי המשמעות לא פעם היא, שיחד עם האמונות הללו, מתפרקת גם הזהות המוכרת שלי.

ולאבד זהות זה דבר מאד מפחיד.

מי אהיה בלי הטייטל של "מנהל בכיר באינטל?"

מי אהיה בלי הטייטל של "המנטור המצליח"?

מי אהיה בלי הדמות של "הבעל של…" או "האשה של…"?

מי אהיה בלי הבית בגדול / הכסף הגדול / הרכב הנוצץ / התפקיד המפוצץ וכו'?

מי אהיה בלי כל הזהויות הללו שכל כך התרגלתי אליהן?

הצד השני של הנכונות "לפרק את הבית" הוא בעצם להכיר בכך, שאני, כמו כל אחד מאיתנו, הוא יצור אנושי יחיד ומיוחד במינו. עם אוסף של יכולות, תכונות, כישורים, ואמת – משלו.

וכאן הכל מתחבר לי בחזרה לאותנטיות. לחיות באותנטיות זה להסכים לקבל את עצמי, על כל החלקים שלי המוארים והזוהרים ואלו שבחושך ובצללים.

ולהסכים לעמוד מאחורי זה. ולבטא את זה. ולהיות יותר שלם ובשלום עם כולם.

זה להסכים ולתת מקום למה שנכון עבורי, לעומת כל ההסללות שגדלתי וחונכתי על פיהן.

זה להסכים לשאול "האמנם?" על כל אמונה או תפיסה שאני מחזיק בה.

זה להסכים לתת מקום ולגיטימציה למה שחי בי ושנכון עבורי. גם אם זה לא מתיישר עם מה שאחרים חושבים או מאמינים בו. או חושבים שאני "אמור או צריך" להאמין בו.

זה להסכים להיות שונה. או לפעמים פחות אהוב או מקובל.

זה להסכים להיות באי הוודאות ולדעת שמתוכה ומתוך הכאוס שמגיע איתה, יש את הפוטנציאל לאפשרויות חדשות.

יש אמירה שמיוחסת לקולומבוס, לא יודע אם היא אכן שלו או אגדת עם, אבל היא אומרת שכדי לגלות יבשות חדשות, צריך לשכוח מראה חוף.

וזה בדיוק הדבר הזה – להסכים "לשכוח" או להניח לרגע בצד את מי שהתרגלתי להיות, ולנסות להיות יותר דף חלק לגבי מי אני יכול להיות.

קל לומר, פחות קל לעשות.

אשמח לשמוע איפה הדברים האלו נוגעים גם בכם. איפה אתם מרגישים שאתם צריכים קצת לשכוח מראה חוף?