פחד

מה קורה כשאתה מגלה שהמערכות שסמכת עליהן בעיניים עצומות אולי אינן פועלות לטובתך כפי שחשבת? ומה קורה כשעצם הניסיון לשאול שאלות הופך אותך בעיני אחרים להזוי, מסוכן או קונספירטור? ישבתי לשיחה פתוחה ואישית עם אלונה אלמן, שהפכה בתקופת הקורונה לאקטביסטית ואחד הקולות הבולטים בישראל שהתנגדו לנרטיב המרכזי של מגיפת הקורונה והעלו שאלות קשות על הדרך שבה נוהל המשבר. דיברנו על משבר האמון שנוצר אצל רבים מערכת הבריאות, התקשורת והמדינה. על השימוש בהפחדה, הנדסה תודעתית ומניפולציות. על מידע שלא נחשף לציבור, על אנשי מקצוע ומומחים שהחזיקו בעמדות אחרות והושתקו, על הצנזורה ברשתות החברתיות ועל המחירים האישיים שמשלמים כשבוחרים לא לשתוק. מה עוד תוכלו לשמוע: • איך נבנה, נרטיב הפחד וההפחדה סביב הקורונה • מה היא גילתה כשצללה למסמכים, לדיונים בכנסת ולנתונים שמאחורי ההחלטות ששינו את חייהם של מיליוני אנשים • על הדרך השערורייתית שבה נבחר תרחיש הייחוס (שדיבר על אלפי הרוגים וקריסת בתי החולים) שעל בסיסו התקבלו החלטות דרמטיות, ואילו שאלות קשות עלו כשהתהליך הזה נחשף בדיון בכנסת • כיצד הושתקו, רופאים, מדענים, מומחים ואנשי מקצוע שהציגו עמדה שונה מהעמדה הרשמית, ומה המחיר שחלקם שילמו על כך • אילו שאלות קשות עולות לגבי האופן שבו הוגדרו חולי קורונה, נפטרי קורונה והנתונים שהוצגו לציבור • על אלפי הדיווחים על פגיעות ותופעות לוואי לאחר החיסונים, וכיצד רבים מהם הושתקו או נמחקו • איך תקופה שבה רבים מאיתנו סמכו כמעט אוטומטית על רופאים, תקשורת, משרד הבריאות ורשויות המדינה הפכה עבור חלקים גדולים בציבור לשבר אמון עמוק לטעמי השיחה הזאת עוסקת בשאלה הרבה יותר גדולה מהקורונה: מי מעצב עבורנו את המציאות, ועד כמה חשוב לבדוק אותה בעצמנו במקום למסור לאחרים את שיקול הדעת שלנו. אתם לא חייבים להסכים עם כל מה שנאמר בה. אבל בעיניי, דווקא בגלל זה, שווה להקשיב. מוזמנים לצלול איתנו לעומק.

שוב מערכת בחירות, שוב הלכלוכים הרגילים... שוב כן ביבי / לא ביבי, שוב ימין / שמאל, שוב חרדים / חילוניים, שוב ערבים / יהודים... כאילו לא למדנו כלום. רק שהקיטוב, השנאה וחוסר ההקשבה עלו מדרגה. וכך גם הפייק, השקרים, המניפולציות, הבטחות השווא שאף אחד לא באמת מתכוון לקיים. עברנו כאן כמה שנים איומות ונוראות ברמה הלאומית והאישית. ולא למדנו כלום. אני לא חושב שהקיטוב שאנו מרגישים הוא כל כך חזק כמו שאנו חווים אותו מהתקשורת, ומהפוליטיקאים. אני חושב שבבסיס, רוב האנשים כאן בארץ, רוצים לחיות את חייהם בשקט, בנחת, ובביטחון. אני חושב שרוב האנשים מרגישים שהם ראויים למדינה שאכפת לה מהאזרחים שלה, ושדואגת להם. אני חושב שאנחנו היום כל כך רחוקים מכך. ושוב בחירות. והפעם יש תחושה שאלו בחירות גורליות מתמיד. ויש בזה משהו, כי אני חושב שהבחירות האלו הן לא על "כן ביבי / לא ביבי" (למרות מה שמרבית הפוליטיקאים חושבים ורוצים שנאמין). הבחירות האלו הן על שאלות חשובות יותר: - באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות? - מה הערכים שאנו מחפשים לנו כעם וכמדינה? - האם אנו בוחרים לחיות מתוך תקווה, או להישאר ולבחור מתוך פחד? - איזו מדינה אנחנו רוצים להשאיר אחרינו לילדים שלנו?

ישבתי לשיחה עם פרופ׳ רם הרשטין, יזם ביוטק, איש אקדמיה, מומחה למיתוג וגם משורר, על מה שקורה לנו כשהדמות החזקה, המצליחה והיודעת שבנינו לאורך השנים כבר לא מצליחה להחזיק אותנו. רם שיתף על התקופה שבה עזב קריירה אקדמית מצליחה לטובת עולם היזמות, ומצא את עצמו במשך חמישה חודשים בדיכאון עמוק, כמעט בלי יכולת לקום מהמיטה. דיברנו על המפגש המטלטל במקומות האלו עם הערך העצמי שלנו, כשהתארים, המעמד, הכסף והזהות שהתרגלנו להישען עליהם פתאום כבר לא שם. ועל האפשרות לגלות שמתחת לכל אלה יש בנו משהו אחר, עמוק ויציב יותר. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: • למה הפחדים שלנו לא באמת נעלמים, ואיך אפשר ללמוד לעבוד איתם במקום לחכות לרגע שבו נפסיק לפחד • מה באמת נמצא מתחת לרוב הפחדים שלנו • איך ההסכמה להרגיש כאב, דחייה, חוסר ערך וחוסר ודאות בונה בתוכנו בהדרגה עמוד שדרה רגשי חזק יותר • מה קורה לערך העצמי שלנו כשהזהות שבנינו סביב הצלחה, כסף, תפקידים ותארים מתפרקת • למה חוסר ודאות הוא לא רק משהו שצריך לשרוד, אלא יכולת שאפשר לפתח • איך האגו והצורך שלנו להיראות מצליחים יכולים להרחיק אותנו מעצמנו • איך להבחין בין פידבק שאנחנו מבקשים כדי לקבל אישור לבין הפידבק שהמציאות עצמה נותנת לנו למה חשוב להקיף את עצמנו באנשים שמוכנים להגיד לנו גם את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע דיברנו גם על אמונה, על אופטימיות, על המפגש עם הגוף שמתבגר ועל הפחד לא להספיק לחיות את כל מה שעוד מבקש להיחוות. זו שיחה על חוסן שלא נבנה מכך שאנחנו מצליחים להיות חזקים כל הזמן, אלא מהידיעה שגם כשאנחנו נופלים, אנחנו מסוגלים לפגוש את מה שעולה, לעבור דרכו ולגלות את עצמנו מחדש בצד השני. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

ישבתי לשיחה עם אריאלה דמנשטיין, פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות, שהייתה בעברה מכורה כבדה ואף סוחרת בסמים, ונקייה מזה כ-30 שנים. שוחחנו על הדרכים שבהן כולנו בורחים מעצמנו, ועל ה"התמכרויות השקופות", שכולנו נגועים בהן: ההתמכרות לדרמה, לשליטה, למסכים, לקניות ולעשייה בלתי פוסקת. שיתפנו בחוויות ההתמכרות האישיות שלנו ובאופן שאנו משתמשים בהן כדי למלא את הבורות הרגשיים. מה עוד תוכלו לשמוע על: כיצד ההתמכרות לעבודה ולעשייה משמשת כמנגנון הגנה שמונע מאיתנו לפגוש את עצמנו איך אנחנו מייצרים קונפליקטים ומשברים, במערכות היחסים שלנו, באופן מניפולטיבי רק כדי לקבל תשומת לב, להרגיש קיימים ולהשקיט חרדות הקשר הישיר בין החוסן הפנימי שלנו (או העדרו) לצורך הבלתי נשלט לנהל את בני הזוג, הילדים או המציאות החיצונית הדרך לעבור מהבנה שטחית של האוטומטים שלנו לקבלה אמיתית שלהם, וההסכמה לשבת בתוך הכאב ולתת לו לעבור דרכנו כמו גל ההקלה העצומה שמתרחשת כשמפסיקים להשקיע אנרגיה בתחזוקת פרסונה חזקה ומושלמת, ומסכימים להיות לפעמים גם פגיעים, רכים וחלשים מול העולם. ההסכמה לשהות במורכבות ובחוסר האונים היא לא כניעה או ויתור, אלא התמסרות עמוקה שמשנה את הזהות שלנו ופותחת פתח לחמלה עצמית ולאהבה עצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

אני כותב כעת מסיני. נמצא כאן כבר כמה ימים. לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל... ושיחות. הרבה שיחות. שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים. אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש. השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח. זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה. להתפתח עסקית... להתפתח כלכלית... להתפתח בזוגיות... להתפתח בהורות... להתפתח במיניות... כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור... מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה. השלב של החיפוש. ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה. הייתי מחפש מתוך הרצון להבין. אז הייתי לומד הרבה. משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע. כדי לקבל הבנה. מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין". ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי". היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו. כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. המילה "פחד" מיד מעוררת בנו קונוטציה שלילית של שיתוק, עצירה והישרדות. רובנו נוטים להאשים את הפחד בתקיעות שלנו ומשוכנעים שאם רק היינו נפטרים ממנו, היינו מגשימים את החלומות שלנו. אבל מה אם הפחד הוא לא מפלצת שצריך להעלים, אלא חבר נאמן ומנגנון אבולוציוני שנועד לשמור עלינו?. בפרק הזה אנחנו צוללים אל תוך האנטומיה של הפחד. אנחנו נגלה מתי הפחד הוא סכנה אמיתית ומתי הוא רק אשליה, ונלמד כיצד לעבור ממצב שבו הפחד מנהל אותנו, למצב שבו אנחנו רותמים אותו לטובתנו ופועלים למרות הכל. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב: תמרור עצור או אזהרה? הטעות הגדולה שאנחנו עושים כשאנחנו מפרשים את הפחד כסימן לעצור את הכל, ולמה אנחנו חייבים להתחיל להתייחס אליו כ"תמרור אזהרה" שקורא לנו לפקוח עיניים אבל להמשיך בדרך. הסוד של האנשים האמיצים (וכוחה של פעולה): תגלו שאומץ הוא לא היעדר פחד, אלא דפוס פעולה שונה מולו. תלמדו איך צעד אחד קטן וכמעט בלתי נראה יכול להעלים פחדים עמוקים בתוך שניות. הפחד כמצפן הסודי שלכם: איך פחדים שגרתיים כמו פחד מדחייה או מכישלון, הם בעצם זרקור שמגלה לכם מה באמת הכי חשוב לכם בחיים (כמו אהבה, שייכות או הגשמה עצמית). הטריק של אילוצים ודיווח חיצוני: איך שימוש בדד-ליינים, התחייבויות פומביות ודיווח לאדם אחר יכולים לשמש כ"מעקף" למוח ההישרדותי שלכם, ולהכריח אתכם לבצע את השינוי שאתם דוחים. אפקט הדומינו: למה הניסיון לעשות שינוי ענק בבת אחת נועד לכישלון, ואיך מציאת אבן הדומינו הקטנה ביותר תייצר תגובת שרשרת של פעולות שיצרו את השינוי הרצוי.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה. ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות". למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת. בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה. לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו. ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא. אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח. פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה. לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

שמחתי לארח פעם נוספת את פרופסור עוז גוטרמן פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן וראש החטיבה למשאבי אנוש. הקים את קבוצת "לדעת" ואת "אנשי המחר", וחוקר של עתידנות בעולם העבודה. בין השאר דיברנו על: מהם ארבעת הגורמים המנבאים להצלחה בחיים מהו הפער הכואב בין פוטנציאל למימוש איך מייצרים קשרים שגורמים לאנשים ללכת אחרינו איך יראה עולם העבודה העתידי וכיצד זה ישפיע עלינו איך ישפיע ה-AI על עולם העבודה מה מנבא אושר זוגי מדוע אומץ הוא יכולת ומיומנות קריטית בעולם של היום ומדוע הפחד הוא היועץ הטוב ביותר שיכול להיות לנו. פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.