שינוי

בפרק אירחתי את ערן שטרן, מחבר רבי-מכר ומומחה לתהליכי שינוי, דיברנו על זוגיות, ריצוי חברתי, המסלול המוכתב מראש של חיינו, וההשפעות על החיים המשותפים. דנו בחשיבות האינטימיות, בהשפעות של פצעי ילדות, ובתפקיד של מיניות ותקשורת כנה בהתפתחות קשר זוגי בריא ומרפא. האם ההחלטות שלנו בזוגיות הן באמת שלנו? מה קורה לאינטימיות כשהילדים נכנסים לתמונה? כיצד ריצוי חברתי מרחיק אותנו מהאמת הפנימית שלנו? למה מיניות היא הרבה יותר מחיבור פיזי? איך מפסיקים לגרד אחד לשני את פצעי העבר? פרק מרתק! תהנו.

ברוכים הבאים לפרק הבכורה של "לעומק: שיחות אינטימיות על החיים"! אחרי 297 פרקים מושקעים ועוד 10 פרקי סולו וספיישל בפודקאסט המצליח "עושים שינוי", החלטתי לסיים אותו ולצאת עם פודקאסט חדש, פתוח ואינטימי מאי פעם. בפרק הזה אני לוקח אתכם אל מאחורי הקלעים של ההחלטה לסיים את הפודקאסט הקודם, ומספר על הולדת הפורמט החדש, פודקאסט שלא עוסק בראיונות יבשים או בשאלות ותשובות מתוזמנות, אלא במפגש אנושי, פתוח ואותנטי בין שני אנשים שמשאירים את האגו והפרסונה מחוץ לאולפן כדי לדבר אמת ובגובה העיניים. בפודקאסט ניגע נושאים בוערים שלא תמיד קל לדבר עליהם: אינטימיות, פגיעות, מיניות, גבריות, התמודדות עם כאוס ושינויים, חופש, ריבונות ועוד.

מה קורה למיניות של גבר אחרי 30 שנה בזוגיות אחת ובמיניות אחת? האם אנחנו באמת יודעים מה בני ובנות הזוג שלנו רוצים במיטה, ומה קשה יותר לחשוף - פנטזיות מיניות או את המקומות שבהם אנחנו מרגישים חלשים ופגיעים? בפרק זה של ״לב של גבר״ גלית בנגלס מארחת את ערן שטרן, בן 54, לשיחה חשופה על מיניות, אינטימיות והגילוי מחדש של עצמו אחרי סרטן האשכים וגירושים. ערן מספר על המעבר משלושים שנה בתוך עולם זוגי ומיני אחד לחקירה חדשה של הגוף והמיניות, על הכניסה לעולמות הטנטרה ו-ISTA, ועל הדברים שגברים מדברים עליהם במעגלי גברים - מפחד מדחייה ודימוי גוף ועד חרדת ביצוע וקושי לחשוף חולשה. וגם: מה הם ההסכמים הלא כתובים שאנחנו מכניסים לזוגיות בלי שבכלל דיברנו עליהם? למה ערן הפסיק לראות את עצמו כאחראי לעונג ולאושר של בת הזוג שלו? איך מדברים מתוך ״כואב לי״ ו״אני צריך״ במקום מתוך כעס והאשמה? ומה מאפשר לשני אנשים ליצור אינטימיות עמוקה בלי לאבד את עצמם בתוך הקשר? שיחה על מיניות גברית, פגיעות, גוף, אינטימיות - ועל האפשרות לגלות את עצמנו מחדש גם באמצע החיים.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

האם גם אתם מרגישים שלמרות שסימנתם "וי" על כל השלבים בחיים: עבודה, חתונה, משכנתא וילדים, משהו בפנים עדיין מרגיש ריק? בפרק מרתק, שהוקלט בלייב מול מאות משתתפים, ביחד עם יובל שוורצמן, נכנסנו לשיחה עמוקה על מסע החיים השגרתי והמוסלל של מרבית האנשים, וכיצד אפשר לצאת ולחשב מסלול מחדש. זהו פרק שהוא קריאת השכמה לכל מי שמרגיש שהוא חי את החיים של מישהו אחר. בין השאר תוכלו לשמוע: איך לנפץ את "צ'קליסט החיים": כיצד המסלול המוכר שהחברה הכתיבה לנו (לימודים-קריירה-משכנתא) למעשה מכבה אותנו, ולמה רובנו פועלים לפי תוכנית שפשוט לא מתאימה למי שאנחנו היום. איך לזהות את 4 "מלכודות החופש": תגלו מהם המחסומים הנסתרים שמשאירים אתכם על טייס אוטומטי וחוסמים אתכם מלעשות את השינוי שאתם מייחלים לו. מדוע כדאי להפסיק לחכות לפנסיה: מהי הסכנה העצומה שבהמתנה לגיל מאוחר כדי "להתחיל לחיות", ותבינו מהו המחיר האמיתי, הבריאותי והנפשי, של הישארות במקום שלא טוב לנו. איך לשמוע את הקול הפנימי שלנו מבעד לרעש: לנקות את רעשי ה"מטריקס" של החברה, ההורים והתקשורת, ולהתחיל להקשיב ללחישות של הנשמה שלנו. מהו הסוד ל"ריבונות" אמיתית: איך להפסיק לרצות אחרים, למה חשוב להסכים לאכזב את הסביבה כדי לא לאכזב את עצמנו, ואיך להפוך לאנשים שמנווטים את חייהם מתוך בחירה חופשית. אם אתם מוכנים לשים בצד את הציניות, להסתכל לפחד בעיניים, ולהתחיל לשאול את השאלות הקשות שיאפשרו לכם להמציא מחדש את חייכם ("Plan B"), הפרק הזה נוצר בדיוק עבורכם. ואם אתם רוצים לקחת את זה צעד קדימה, יובל ואני יצרנו את התוכנית "Plan B - האומץ האומץ להמציא את החיים שלך מחדש", כולל בונוסים בשווי אלפי שקלים, במחיר מצחיק של 249 ש"ח במקום 997 ש"ח. לחיצה כאן תוביל אתכם לצעד הראשון של השינוי שתרצו לעשות: https://smartstart.co.il/plan-b/

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה. ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות". למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת. בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה. לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו. ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא. אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח. פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה. לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

האמת שאנחנו מוסללים לתוכנית מאוד ברורה: מעון- גן- בית ספר- צבא- לימודים- עבודה- משפחה- משכנתא.. ואז בגיל 30-40-50 (כל אחד מתי שמגיע המשבר שלו) אתה פתאום מקבל כאפה מצלצלת מהחיים, קולט שאולי ריצית את כולם עד היום? למה וויתרת על החלומות שלך? איך הגעת למצב שאתה ואשתך כמו איזה זוג שותפים בלי טיפת אהבה ואינטימיות? איך החיים ברחו לך בין האצבעות? ערן שטרן הוא "מומחה לחופש" ובפרק הזה דיברנו על המלכודות שגורמים לנו להתעורר יום אחד בחיים שלא רצינו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.