חופש

מה קורה כשאתה מגלה שהמערכות שסמכת עליהן בעיניים עצומות אולי אינן פועלות לטובתך כפי שחשבת? ומה קורה כשעצם הניסיון לשאול שאלות הופך אותך בעיני אחרים להזוי, מסוכן או קונספירטור? ישבתי לשיחה פתוחה ואישית עם אלונה אלמן, שהפכה בתקופת הקורונה לאקטביסטית ואחד הקולות הבולטים בישראל שהתנגדו לנרטיב המרכזי של מגיפת הקורונה והעלו שאלות קשות על הדרך שבה נוהל המשבר. דיברנו על משבר האמון שנוצר אצל רבים מערכת הבריאות, התקשורת והמדינה. על השימוש בהפחדה, הנדסה תודעתית ומניפולציות. על מידע שלא נחשף לציבור, על אנשי מקצוע ומומחים שהחזיקו בעמדות אחרות והושתקו, על הצנזורה ברשתות החברתיות ועל המחירים האישיים שמשלמים כשבוחרים לא לשתוק. מה עוד תוכלו לשמוע: • איך נבנה, נרטיב הפחד וההפחדה סביב הקורונה • מה היא גילתה כשצללה למסמכים, לדיונים בכנסת ולנתונים שמאחורי ההחלטות ששינו את חייהם של מיליוני אנשים • על הדרך השערורייתית שבה נבחר תרחיש הייחוס (שדיבר על אלפי הרוגים וקריסת בתי החולים) שעל בסיסו התקבלו החלטות דרמטיות, ואילו שאלות קשות עלו כשהתהליך הזה נחשף בדיון בכנסת • כיצד הושתקו, רופאים, מדענים, מומחים ואנשי מקצוע שהציגו עמדה שונה מהעמדה הרשמית, ומה המחיר שחלקם שילמו על כך • אילו שאלות קשות עולות לגבי האופן שבו הוגדרו חולי קורונה, נפטרי קורונה והנתונים שהוצגו לציבור • על אלפי הדיווחים על פגיעות ותופעות לוואי לאחר החיסונים, וכיצד רבים מהם הושתקו או נמחקו • איך תקופה שבה רבים מאיתנו סמכו כמעט אוטומטית על רופאים, תקשורת, משרד הבריאות ורשויות המדינה הפכה עבור חלקים גדולים בציבור לשבר אמון עמוק לטעמי השיחה הזאת עוסקת בשאלה הרבה יותר גדולה מהקורונה: מי מעצב עבורנו את המציאות, ועד כמה חשוב לבדוק אותה בעצמנו במקום למסור לאחרים את שיקול הדעת שלנו. אתם לא חייבים להסכים עם כל מה שנאמר בה. אבל בעיניי, דווקא בגלל זה, שווה להקשיב. מוזמנים לצלול איתנו לעומק.

ישבתי לשיחה עם אריאלה דמנשטיין, פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות, שהייתה בעברה מכורה כבדה ואף סוחרת בסמים, ונקייה מזה כ-30 שנים. שוחחנו על הדרכים שבהן כולנו בורחים מעצמנו, ועל ה"התמכרויות השקופות", שכולנו נגועים בהן: ההתמכרות לדרמה, לשליטה, למסכים, לקניות ולעשייה בלתי פוסקת. שיתפנו בחוויות ההתמכרות האישיות שלנו ובאופן שאנו משתמשים בהן כדי למלא את הבורות הרגשיים. מה עוד תוכלו לשמוע על: כיצד ההתמכרות לעבודה ולעשייה משמשת כמנגנון הגנה שמונע מאיתנו לפגוש את עצמנו איך אנחנו מייצרים קונפליקטים ומשברים, במערכות היחסים שלנו, באופן מניפולטיבי רק כדי לקבל תשומת לב, להרגיש קיימים ולהשקיט חרדות הקשר הישיר בין החוסן הפנימי שלנו (או העדרו) לצורך הבלתי נשלט לנהל את בני הזוג, הילדים או המציאות החיצונית הדרך לעבור מהבנה שטחית של האוטומטים שלנו לקבלה אמיתית שלהם, וההסכמה לשבת בתוך הכאב ולתת לו לעבור דרכנו כמו גל ההקלה העצומה שמתרחשת כשמפסיקים להשקיע אנרגיה בתחזוקת פרסונה חזקה ומושלמת, ומסכימים להיות לפעמים גם פגיעים, רכים וחלשים מול העולם. ההסכמה לשהות במורכבות ובחוסר האונים היא לא כניעה או ויתור, אלא התמסרות עמוקה שמשנה את הזהות שלנו ופותחת פתח לחמלה עצמית ולאהבה עצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש". 5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי. הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת. הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה. יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה. אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי. וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים. וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי. והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך. ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין. אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה. ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש. אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

הפרק הזה הוא מיוחד מכמה סיבות. ראשית הוא הפרק המסכם של הפודקאסט "עושים שינוי". בקרוב אני משנה את הפורמט ויעלה במקומו וכהמשך לו פודקאסט חדש. שנית, מי שמראיין אותי הוא תומר, הבן הבכור שלי 😊 ושלישית, זהו פרק שמסכם 20 שנים של עשייה והתפתחות, על הדרך שלי מאז שעזבתי את אינטל, אי שם ביולי 2006. תומר לא חס עלי, ושאל אותי שאלות ישירות על הדרך שעברתי ב-20 השנים האחרונות, והכל כאן לפניכם. בין השאר תוכלו לשמוע: • האם אני מתחרט על הפרידה מ"קוד המנצח" ומה אני חושב שהייתי יכול לעשות אחרת • מדוע יותר מפעם אחת, ניקיתי את השולחן מכל העשייה שלי, הלכתי אל הלא-נוגע להתחיל שוב מאפס. • על מאחורי הקלעים של תכנון החוויות בסדנאות ובריטריטים שאני מעביר. • "מאחורי הקלעים" של ייצוג הספר "הסוד" בישראל • המחירים האמיתיים ששילמתי לאורך השנים על ההישגיות שלי, ומה הייתי עושה אחרת • המפגש עם הסרטן כנקודת לידה מחדש וכיצד הוא השפיע על המשך החיים שלי • ומהו הדבר הכי משמעותי שקרה לי מאז זהו פרק שמסכם מסע ארוך ומטורף, ומסביר למה בסופו של דבר, אין לנו זמן לבזבז. הזמן לעשות שינוי ולבחור לחיות הוא תמיד עכשיו!

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. לבד, עם עצמו. שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה. הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה. והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל. נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו. אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים. אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות. בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי. במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.