חופש

חופש הוא אחד הערכים והשאיפות העמוקים ביותר של האדם. אבל השאלה החשובה כשאנחנו רוצים להיות חופשיים היא לא איך משיגים אותו, אלא האם אנחנו יודעים מה אנחנו באמת מחפשים? האם אנחנו יודעים מה יוביל אותנו להרגיש חופשיים באמת? אם ניכנס למהות העמוקה של המילה חופש אנחנו נגלה שלאורך חיינו חתמנו ברמה לא מודעת ״הסכמים לא כתובים״ - שהפכו לאמת שלנו וכלאו אותנו בחיים שלא ממש בחרנו. איך יוצאים מזה? כדי להיות חופשיים באמת עלינו להתמסר לתהליך אמיץ, עם שאלות שמעולם לא שאלנו, שיציפו קול שמזמן לא השמיע את עצמו - הקול האמיתי שלנו. ואין כמו חברי היקר ערן שטרן, לבנות לנו מרחב בטוח בפרק מיוחד שבו נוכל לזהות את הקול הזה. הקול של החופש הפנימי שלנו. פרק עם אדם אמיץ - לווינרים אמיצים כמוכם. האזנה נעימה אהובים.

ערן שטרן הוא מנטור עסקי, מאמן ומרצה מבוקש, ובו זמנית אדם מופנם וביישן. דברנו על נורמליות ויציאה מהנורמה, על שינוי, על תודעה של גוף, החלמה מסרטן ועוד. שיחה מרתקת עם אדם מיוחד.

לרגל ההשקה של הריטריט החדש שלי "50 גוונים של חופש", נכנסתי לאולפן ההקלטות ביחד עם ורד סבאג, אהובתי, שתפסה במקומי את מקום המראיינת, ולקחה אותנו למסע עמוק בתוך התהליכים שעברתי בשנים האחרונות, ולהיבטים שונים בחיים שבהם ביקשתי ויצרתי לעצמי יותר חופש. בין השאר דיברנו על: כיצד תפיסת החופש בחיים שלי השתנתה בשנים האחרונות כיצד החופש בא לידי ביטוי בהיבטים של מיניות, גבריות והקשר הזוגי המהות של חופש מול כסף איך להביא יותר חופש למערכות היחסים שלנו, מול משפחה, ילדים וחברים כיצד ריצוי, ויתור ובחירה קשורים לתחושת החופש שלנו מדוע אינטימיות ופגיעות הם ביטויים של חופש מהם הצעדים המעשיים שאדם יכול לעשות כדי ליצור לעצמו יותר חופש בחיים וגם על הריטריט החדש "50 גוונים של חופש"

תמיד כמהתי לחופש. כל חיי חקרתי היבטים שונים של חופש בחיים שלי. הדבר הראשון שמשך אותי היה "חופש כלכלי". חשבתי והאמנתי שאם רק יהיה לי מספיק כסף, אז אהיה חופשי באמת. אז הרווחתי הרבה כסף וגם הפסדתי הרבה כסף, וגיליתי שבשום מקרה, מצב חשבון הבנק שלי לא גרם לי להרגיש חופשי יותר או פחות. חשבתי שאם רק אצא לטיול ארוך בעולם, אשתחרר מהמחויבויות היומיומיות אז באמת ארגיש חופשי. עשיתי את זה, יצאתי לטיול של שנה בעולם, רק כדי לגלות, שאין זה משנה איפה אהיה בעולם, אני תמיד לוקח לשם את עצמי איתי. שהחופש הוא לא שום דבר חיצוני, אלא פנימי אצלי.

ד"ר מתי הר-לב היא יוצרת השיטה למנהיגות תודעתית. בגיל 20, היתה כבר עמוק על מסלול "ההצלחה", אחרי תואר שני, בדרך לדוקטורט בחו"ל ועם חתונה באופק. אבל אז היא מחליטה לעצור הכל ולשנות את מסלול חייה מהקצה לקצה. בשיחתנו, שהוקלטה תוך כדי אזעקת "צבע אדום", צללנו לעומק הדרך שעברה וכיצד עיצבה את חייה. ** אזהרת טריגר: בתחילת הפרק מתי משתפת על פגיעה מינית וגילוי עריות שחוותה בילדותה. בין השאר תוכלו לשמוע: על הפגיעה המינית שחוותה בילדותה וכיצד התמודדה איתה מדוע חשוב לקבל את כל מה שקורה לנו בחיים, גם אם אלו דברים מורכבים וכואבים על הפער שאנו חווים בין מה שקורה בחוץ, למה שקורה אצלנו בפנים על החשיבות להסכים להיכנע ולהתמסר למקומות הכואבים בנפש שלנו, והריפוי שזה מביא כיצד המציאות היא השתקפות של התודעה שלנו מהם שני הכוחות המפעילים ומנהלים אותנו כיצד התודעה שלנו כעם הובילה אותנו לארועים שאנו חווים מה עוזר להתמודד עם בושה והסתרה

מאיה ורדימון היא מומחית לחקר התודעה, מעוררת מקומות רדומים לאנרגית החיים ומנהלת תחום חינוך ב"מטא העמותה לפתוח התודעה" מבית מרחב מודעות. בעבר כבר אירחתי אותה לפרק בפודקאסט, והפעם הזמנתי אותה לשיחה שונה, שבה כל אחד שואל את השני שאלות שמעניין אותו להעמיק בהן. בין השאר תוכלו לשמוע: על חשיבות ההתפתחות האישית של ילדים, כבר מגיל צעיר כיצד חווית ההורות שלי השתנתה לאורך השנים, וכיצד אני תופס את ההורות שלי היום על ההסללה שכולנו נתונים לה מגיל צעיר ולאילו מקומות מסוכנים היא עשוייה לקחת אותנו החשיבות של "לשים סימני שאלה" על דברים שנראים לנו מובנים מאליהם, כמו: הורות, נישואים, ילדים ולימודים. מה מאפשר לקשר זוגי להעמיק ולהתחזק על החזון שהוביל אותה ליצור תמונות של פותות ולהשתתף בתערוכה עם התמונות שיצרה. וגם איך חייזרים קשורים לכל זה?!

רועי בן יוסף כנף, מפתח גישת ה"כנות", לתקשורת בכל מערכות היחסים, עסקים הורות וזוגיות. מחבר הספר "כנות - להרוויח ממי שאני" בהוצאת פראג. דיברנו על מסלול החיים "הנורמלי" שבהרבה מקרים מוביל אותנו לחיים של ריצוי, וכיצד הכנות, עם עצמנו ועם אחרים מביאה אותנו יותר קרוב לעצמנו ולחופש. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע רועי גרם לכל המשפחה שלו לחזור בתשובה כשהיה בן 5, ולמה הוא חזר בשאלה בגיל 17 מה היתה הנקודה שזעזעה אותו לעשות שינוי ולנטוש את מסלול החיים ה"נורמלי" מה עושים כאשר אנו לא יודעים מה הם "הרצונות" שלנו מה היתה עבורו החשיבות של הוצאת הטלוויזיה מהבית למה לפעמים כדאי לחקור ולהגיע לנקודות שפל בחיים שלנו כיצד נולדה גישת ה"כנות" כיצד להביא כנות מול הילדים, בני הזוג ובעסקים שלנו למה חשוב לדעת לבקש אהבה

איך עובדים עם פחד? מה עושים עם אגו? כיצד יוצרים גבולות ויחד איתן חופש? איך משחררים את הוודאות והאגו ומייצרים שינוי אמיתי בחיים שלנו? במיוחד בשביל להבין כיצד מייצרים טרנספורמציה אמיתית בחיים שלנו ראיינו את ערן שטרן, סופר רבי מכר "להתעורר" ו"להגשים" והסביר לנו מה בדיוק עשה, ממה להיזהר בדרך ואיזה קיצורים אנחנו יכולים לעשות מעכשיו?

התמונה הזו צולמה לפני כמה ימים כשהיינו עוד בוורקאלה בהודו. אם הייתם מדברים איתי לפני כ-3 שנים על לשכור טוסטוס ולנהוג בהודו, הייתי אומר לכם שאתם כנראה לא שפויים, ובטח לא נורמלים! מן הסתם יש כאלו שיאמרו: מה הביג דיל? מה הבעיה עם הדבר הזה? והם צודקים. עבורם זה לא ביג דיל.   עבורי, לפני שלוש שנים, זה היה.   היינו אז בתחילת הטיול הגדול בעולם עם הילדים, והגענו לגואה בהודו. לעומת שאר המקומות שהיינו בהם בהודו לפני כן (דלהי, רישיקש וערי ראג'אסטן), החוף הקטן שהשתקענו בו בגואה היה הרבה יותר שקט, תנועה דלילה יחסית ברחובות ותשתיות כבישים הרבה יותר טובות (אשכרה היו כבישים!!).   כבר מהימים הראשונים שם, הילדים התחילו ללחוץ שנשכור טוסטוס.   אני סירבתי.   היו לי את כל הסיבות ה"נכונות" לסרב: זה הודו (עם כל המשתמע מזה), הם נוהגים בצד השני של הכביש (שמעולם לא נהגתי בו), לך תדע איזה טוסטוס תקבל כאן ומה המצב שלו, כמעט ולא נהגתי עד אז על טוסטוס לפני... ובכלל למה צריך, אנחנו במרחק הליכה מהים, מהחנויות ומכל מה שאנו צריכים, יש טוקטוקים בשפע סביבנו שאפשר לקחת בקלות וכמעט בלי כסף אם אנו רוצים לנסוע למקום רחוק יותר. אין שום סיבה הגיונית שנצטרך לשכור טוסטוס.   זה עבד לי! במשך כמה ימים, הצלחתי לעמוד בלחץ שלהם די בכבוד.   אבל את האמת לא גיליתי להם – פשוט פחדתי.   לשכור לנהוג על הטוסטוס, ועוד בהודו, היה עבורי משהו מאד שונה ממה שהייתי רגיל לו. לא משהו שנמצא באזור ה"נוחות" שלי.   וכמו תמיד, כאשר אנחנו יוצאים מעבר לרגיל, לוודאי, לבטוח ולנוח שלנו – עולה בנו הפחד. שמטרתו היא בסה"כ לאותת לנו שאנו חורגים מהגבולות ה"נורמליים" שלנו. אבל הפרשנות הכמעט אוטומטית ומיידית שלנו היא שמה שעורר בנו את הפחד הוא "לא טוב" ולכן אנו לרוב מתקפלים וחוזרים מהר מאד למוכר והבטוח שלנו.   ואז בוקר אחד, ליד הצ'אי שופ בפינה של הרחוב שלנו, ראיתי כמה טוסטוסים שעומדים פנויים להשכרה. החלטתי לעשות נסיון. בלי לספר לילדים, בלי להתייעץ עם אף אחד, שכרתי טוסטוס למשך יום אחד בודד.   אמרתי לעצמי שאראה איך אני מסתדר איתו במשך יום אחד ואז אקבל החלטה אם זה בשבילי או שלא.   שכרתי אותו ויצאתי לרכב, לבד, להתרגל להרגשה, לרעיון, לתנועה מסביב...   ככל שהתקדמה הנסיעה הראשונית, כך התגבר בי הבטחון. אמנם הפעם האחרונה שנהגתי על טוסטוס לפני כן היתה קרוב ל-30 שנים קודם לכן, אבל זה עדיין הרגיש לי מוכר ובטוח.   אחרי כשעה שנסעתי לבד, חזרתי לחדרים שלנו והפתעתי את הילדים עם הטוסטוס.   עוד באותו היום, כבר שכרתי טוסטוס אחר למשך כל החודש ששהינו שם. ומאז, בהמשך הטיול, גם בתאילנד בהמשך, הטוסטוס הפך לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.   בניתוח בדיעבד, אני חושב שמה שחוויתי באותה שעה של נסיעה, היה הדבר המשמעותי שיצר אצלי את השינוי בתפיסה לגבי הרכיבה על הטוסטוס. החוויה שלי היתה – חופש.   הרגשתי שפתאום יש לי חווית חופש חדשה – היכולת לנסוע ולהגיע למקומות שקודם היו פחות נגישים לי. לכאורה זו שטות, כי הרי אין שום בעיה, לעלות בכל נקודת זמן על טוקטוק ולבקש מהנהג שיקח אותך לאן שאתה רוצה, אבל בכל זאת, התחושה והידיעה שאתה לא תלוי באף אחד, לא צריך שום דבר אחר, ובכל רגע נתון אתה מחליט לאן ואיך אתה מגיע, אין משהו שמשתווה לה.   אבל אל תתבלבלו, זה לא סיפור על טוסטוס!   זה סיפור על האופן שבו אנחנו יוצרים את המגבלות לעצמנו, ואנחנו לא באמת יודעים (עד שמתנסים בכך בפועל) מה עוד אפשרי עבורנו, כאשר אנחנו יוצאים אל מעבר למגבלות שאנו שמים לעצמנו.   לא יכולתי לדעת שהחוויה שהטוסטוס יעניק לי תהיה של חופש.   וכנראה, שגם אם הייתי משוחח עם אחרים, שהתנסו בכך לפני, הם לאו דווקא היו אומרים לי (מנסיונם) שזה מה שאני אחווה. כל אחד מן הסתם חווה את זה אחרת.   עד שעליתי לרכיבה הראשונה, הייתי שבוי בקונספציות ובתפיסות המוכרות שלי.   אנחנו לא יודעים, מה שאנחנו לא יודעים – עד שאנחנו מוכנים לנסות את זה.   השאלה היא – האם אנחנו מוכנים לנסות את זה? הרבה אנשים רוצים שינוי בחייהם, אבל לא מוכנים לעשות את מה שצריך לעשות על מנת להשתנות. הם אינם מוכנים לעשות, אפילו את הצעד הקטן ביותר (במקרה שלי זה היה לשכור טוסטוס ליום אחד בודד, רק להתנסות) כדי להרגיש איך זה יהיה עבורם "בצד השני".   הרבה אנשים משועבדים לחיים שהם לא אוהבים או שהם לא שלמים איתם רק בגלל שזה "מקובל", "נורמלי" או ש"צריך".   והם לא מאפשרים לעצמם אפילו רק את המחשבה (שלא נדבר על הפעולה) הקטנה ביותר על משהו שהוא שונה מה"נורמלי" שלהם. וזה חבל.

מה יש לך לחפש 3 ימים על גדות הירדן עם עוד 300+ גברים?   את השאלה הזו נשאלתי כמה פעמים על ידי אנשים בסביבה שלי ששמעו שאני עומד לבלות את סוף השבוע האחרון בחברתם של עוד כמה מאות גברים במסגרת פסטיבל "שיווה" שהתקיים בפעם ה-27 בהפקת עמותת "דרך גבר".   שאלה טובה...   התשובה המיידית שלי היתה שהוזמנתי להעביר שם כמה סדנאות והתשובה הזו בדרך כלל סיפקה את הצד השואל.   אבל האמת היא, שכבר לפני שנה, כשנחשפתי לראשונה לשיווה (כן, גם אז הזמינו אותי להעביר שם סדנה :) ) והגעתי לגדות נהר הירדן בקיבוץ דגניה, הרגשתי שיש שם משהו שונה ומיוחד.   כי מה כבר יכול להיות שגרתי כשאתה אוסף 300+ גברים בלבד, לשלושה ימים במאהל ססגוני, עם מוסיקה, בירה, אוכל טוב ו-7 מתחמי סדנאות שונות שרצות במקביל?   האמת ששום דבר הוא לא שגרתי במה שקורה שם.   מרגישים זאת מהשניה הראשונה כשמגיעים לשם וחווים את ההוויה המיוחדת. הייתי מצפה שעם כמות כזו גדולה של און גברי שמסתובבת שם, אפגוש גם במנות גדושות של "אגו" ומאצ'ואיזם שמגיעים איתה בדרך כלל.   שמחתי להתאכזב ולגלות שההיפך הוא הנכון. לא פגשתי כזו דינמיקה של רעות, אחווה, פתיחות, שיתוף ועזרה בשום מקום אחר.   כאילו שמהרגע שהגענו לשם, יכולנו להשאיר את כל תחפושת "הגבריות" ברכב, ולהגיע כמו שאנחנו – נקיים וערומים מפוזה.   אין הרבה מרחבים שאני מכיר שמאפשרים דבר שכזה. ובמיוחד לא לגברים.   היו שם הייטקיסטים ואנשי רוח, מנהלים ועובדים, שכירים ועצמאיים, גרושים ונשואים, צעירים ומבוגרים, הכל מהכל. והמדהים הוא שאתה אף פעם לא באמת יודע, מי נמצא מולך – לאיזה קבוצה הוא משתייך? כי זה לא באמת משנה. ושם בכלל, אין לכך משמעות. כי כאשר התחפושות נשארו ברכב, כולם שווים, כולם נחשבים, אין כאן מישהו שיותר ומישהו שפחות, כולם מאפשרים לעצמם – להיות הם, ולו רק ל-3 הימים הללו – חופשיים להיות הם עצמם.    וחשבתי על כך לא מעט בשלושת הימים המופלאים האלו, עד כמה שזה נדיר בעולם שלנו, להיות במקום הזה, חופשי מהצגות, חופשי ממסכות, חופשי ממגדרים והגדרות. פשוט להיות אתה.   זה לא קל, בטח לא בהתחלה, וגם אני מצאתי את עצמי מנהל שיחות עם האגו שלי על סיטואציות מסויימות, האם זה "נכון" שאהיה כך או שאהיה אחרת, האם אני באמת יכול לאפשר לעצמי להיות חופשי לגמרי או שעלי "לשמור" על עצמי כמו שהאגו שלי לא פעם הציע.   אז פעם הצלחתי בכך יותר, ולפעמים פחות, אבל עדיין, עצם השיחה הזו שהייתי מודע לה שהתחוללה בראש שלי, אפשרה לי לבחור מה מרגיש לי נכון לעשות בכל רגע. לרוב אנו נשארים שבויים בידי האגו שלנו, לא מודעים לשיח הזה והאגו הוא שמנהל את ההצגה, הוא זה שקובע ומחליט עבורנו. האגו הוא זה שמשאיר אותנו "כלואים" בסוג של כלא פנימי, שבו עלינו להמשיך ולהעמיד פנים שאנו מישהו אחר, מתנהגים באופן מסויים כי ככה "צריך" או שככה זה "נחשב". מופעלים מתוך "מה יחשבו עלינו" ו"איך זה יראה לאחרים".   ונראה לי שבאופן כללי לגברים זה מורכב עוד יותר.   חוץ מאשר בשיווה. פגשתי שם אנשים ששיתפו דברים שמעולם לא העזו לשתף עם אחרים, שהתייעצו על הפחדים העמוקים שלהם, ששיתפו בהצלחות הכי גדולות שלהם שמעולם לא חשפו, שביקשו עזרה, שנעזרו באחרים, שעזרו לאחרים.   עולם חדש. עולם יפה.   מקומות כאלו וסיטואציות מסוג זה, עוזרות לנו להוציא מעצמנו משהו חדש.   דווקא המקומות של חוסר הנוחות, של חוסר הוודאות, של העימות הפנימי שלנו עם האגו שלנו, אלו המקומות שמרחיבים את התודעה שלנו, מצמיחים אותנו והופכים אותנו לקצת "טובים יותר" ממה שהיינו קודם.   אני רוצה להודות לכל מי שטרח ויצר את המרחב המופלא הזה, לכל האנשים שיצא לי לפגוש ולשוחח איתם, ובמיוחד לבני, ישראל, יעקב, עודד, מיכאל, ארנון, דניאל, דודו, ברוך, עופר, דרור, גיא, אלי, מיקי ואריאל שמכל אחד מכם לקחתי משהו בשיחות שלנו. תודה!   אז אני ממשיך במסע שלי, ומזמין אתכם גם להמשיך במסע שלכם, ואם אתה גבר שקורא עכשיו את הדברים הללו, אז אני מזמין אותך להצטרף לשבט... ומי יודע, אולי נפגש בשיווה הבא? נשים, מוזמנות להעביר את זה לגברים שלכן... מבטיח שזה ישתלם לכן! :)   ולמי מכם שרוצה להיעזר בי במסע שלו, לאפשר לעצמו יותר חופש, חופש פנימי, ומודעות ערה לשיח של האגו שלו וכיצד הוא מגביל ומנהל אותו, אני מזמין אתכם להצטרף אלי (לא רק גברים, גם נשים מוזמנות) לסדנת "התגלית" הקרובה. המסע מתחיל בצעד הראשון....   בסדנת "התגלית" אני מעניק למשתתפים כלי עוצמתי, ודרך פשוטה להתחבר לעצמם מחדש. להתחבר לשליחות שלהם, לחיות בחופש ולהכניס מהות ומשמעות לעשייה שלהם.   מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם! שלכם, ערן.