אתם לא מבולבלים. אתם פשוט מתים מפחד

אני פוגש את זה כמעט בכל יום.

אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים.

שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות.

אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".

ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע.

אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.

אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.

האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים.

אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים.

אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט.

אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.

אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים.

כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.

ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול.

ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר.

זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות.

זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.

אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

לפני כמה שבועות, בקליניקה, עם לקוחה שכבר בעבר אמרה בצורה די מוחלטת וברורה שהנישואים שלה הגיעו לסיומם, היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא עוד מבולבלת, שהיא לא יודעת אם זה נכון לה או שלא.

שאלתי אותה: "האמנם? זה באמת נכון? את באמת מבולבלת?"

והיא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה "לא. אני יודעת מה אני צריכה לעשות. זה פשוט מפחיד".

זה לא אומר בהכרח, שמחר בבוקר היא צריכה לעזוב את הבית.

אבל לפחות היא כנה עם עצמה ולא משקרת לעצמה.

הבלבול הוא השקר הכי אלגנטי והכי מתוחכם של האגו שלנו.

הוא מסך עשן שנועד לקנות לנו זמן.

כל עוד אנחנו "לא בטוחים", אנחנו פטורים מלקחת אחריות.

כל עוד אנחנו "מחפשים תשובות", אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות המוכר עם הסבל שלנו.

אנחנו משקרים לעצמנו שיש לנו זמן.

אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו "אחראיים" ו"שקולים", בזמן שאנחנו בעצם פוחדים מהשינוי.

לקח לי שנים להבין שרוב הזמן שבו "התלבטתי" בחיים שלי, פשוט הייתי פחדן. פחדתי להיות לבד. פחדתי להיות זה שנכשל.

החופש מתחיל ברגע שבו אנחנו מסכימים לפזר את מסך העשן של "הבלבול".

ברגע שבו אנחנו מסכימים להגיד בקול רם: "אני יודע מה אני צריך לעשות, ואני פשוט מפחד מזה".

זה הרגע שבו הבלבול מתפוגג והופך לכאב נקי. וכאב נקי, בניגוד לבלבול עכור, הוא מנוע של שינוי.

זה הרגע שבו אנחנו יכולים להסתכל באומץ על המחירים שאנו כבר משלמים כשאנו תקועים במקום שלא טוב לנו, וגם על המחירים הפוטנציאלים של השינוי.

ואז נוכל באמת, לבחור.

לבחור מתוך מחשבה חופשית ולא מתוך פחד.

לבחור מתוך כנות ואמת פנימית ולא מתוך ויתור עצמי וריצוי.

ואשאיר אתכם עם שאלה (אל תענו לי, אבל תענו לעצמכם):

על איזו החלטה אתם "מתלבטים" כבר שנים, למרות שאתם יודעים בדיוק מה התשובה?

אולי הגיע הזמן להפסיק לחפש בהירות ולהתחיל לגייס אומץ?

~~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו ניפגש בפעם החמישית לריטריט "50 גוונים של חופש".

אנחנו לא הולכים לפתור שם דילמות. אנחנו לא הולכים לעשות שם רשימות של בעד ונגד.

אנחנו הולכים ליצור מרחב בטוח שבו אפשר להפסיק לשקר לעצמנו.

אנחנו נסכים לשהות יחד בתוך הפחד הזה, בלי לנסות לתקן אותו ובלי לנסות לברוח ממנו חזרה לסיפורים הישנים.

אנחנו נגלה שהפחד הוא לא אויב, הוא פשוט שער. שער לחיים שהם אמיתיים. ושהם באמת שלנו.