כשאבי ז"ל היה בערך בן 70, הגיע אליו הביתה צוות תיעוד של "יד ושם" וצילמו אותו. במסגרת פרויקט תיעוד עדויות הניצולים.
כחמש שנים מאוחר יותר, לקחתי את הצילומים, וביחד עם גיסתי, תמללנו והפכנו את זה לספר על חייו.
מתוך הספר הזה, מביא כאן את הפרק שנקרא: "תשע נשמות"
הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.
לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.
לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.
עניתי לה בשמחה.
אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.
ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.
משימות שמשרתות רק אותה.
בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.
בלי שאני חייב לה משהו.
הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.
חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.
היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.
היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.
בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.
אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.
עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.
פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.
אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.
התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.
השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".
לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך.
זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה.
אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו.
אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות.
אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק.
או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו.
זה כרטיס הכניסה שלנו.
ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך.
לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים.
לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו.
אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר.
אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת.
והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית.
האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת.
אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.
סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.
אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.
זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.
אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.
התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.
לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.
לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.
למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.
בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.
ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.
רובנו מתהלכים בעולם עם תסריט שנכתב עבורנו עוד לפני שהבנו מי אנחנו.
למדנו לסמן V על הצ'קליסט של המסלול הידוע מראש: לימודים, עבודה, משפחה.
אבל לרוב בפנים נשארנו עם תחושת ריקנות, והשאלה שמהדהדת בנו: האם אלו החיים שרציתי לעצמי?
בהרצאה הזו אני לוקח אתכם, דרך תאור המסע האישי שלי, לבחון את החיים שלכם.
כיצד להסכים לקלף את החליפות והתדמיות שמגנות עלינו אבל גם חונקות אותנו
איך לשהות בתוך ה"ריק" המפחיד שבין הזהות הישנה לחדשה
ואיך להפסיק להנדס את החיים שלנו לפי ציפיות של אחרים כדי לגלות את החופש הפשוט להיות מי שאנחנו באמת.
בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.
הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין.
והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.
קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.
קודם כל, קראתי שם הרבה כאב.
ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות.
זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.
הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה.
ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.
השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם.
אותה הרגשה של נטישה.
ההבנה הכואבת שהעולם שותק.
שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.
וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו.
כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.
זוכרים את סיפור עגל הזהב?
משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.
או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות.
ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו.
שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.
שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון.
ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו.
רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.
וזה מתנפץ כעת.
לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.
המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.
אני גם כזה.
ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.
אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים…), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.
חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.
יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.
נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".
בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.
הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.
הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.
במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.
כדי לכתוב ספר.
כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.
אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.
האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.
זה הדלק שלנו.
זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.
זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.
דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.
הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.
כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.
קיבלתי השבוע הודעה כנה מאדם שמתלבט האם להצטרף לריטריט הקרוב.
הוא כתב שהוא מתלבט.
שהוא מנסה לחשב את הערך מול המחיר.
הוא מחפש את ה-ROI.
את ההחזר על ההשקעה.
וזה כל כך טבעי.
אנחנו (ובעיקר השכל שלנו) מחווטים לחפש "ערך" מדיד של עלות מול עלות.
אנחנו רוצים לדעת שאם שמנו שקל נקבל שניים בחזרה.
כשאנחנו קונים טלפון חדש זה קל.
אנחנו משווים מפרט טכני.
כמה זיכרון יש לו.
מה איכות המצלמה.
אנחנו משלמים ומקבלים קופסה עם מוצר מוחשי.
אבל כשמדובר בנפש שלנו, המשוואה הזו לא רלוונטית יותר.
תהליך התפתחות עמוק, הוא לא מוצר מדף.
אין לו מפרט טכני של מגה-פיקסל.
אי אפשר לתרגם שינוי פנימי לטבלאות אקסל.
כמה שווה ריפוי של אשמה שאדם נושא איתו לאורך שנים?
מה המחיר של ריצוי שנמשך שנים ארוכות?
מה הערך הכלכלי של אהבה עצמית שהתחזקה אצל מישהו בלב?
כל אחד מאיתנו, ברמה כזו או אחרת, הוא קורבן למערכת יחסים מתעללת.
היא לא עם הבוס שדורש יותר מדי ואף פעם לא מרוצה משום דבר.
היא לא עם בן או בת הזוג שלא מבינים אותנו אף פעם.
היא גם לא עם ההורים והציפיות שלהם.
היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
רובנו פשוט לא אוהבים את עצמנו מספיק.
קל להסתכל על "אהבה עצמית" כסוג של פינוק שאנו עושים לעצמנו.
אנחנו קונים לעצמנו בגד או איזה גאדג'ט חדש, או לוקחים יום חופש, ואומרים "הנה, אני אוהב את עצמי".
אבל זו לא באמת אהבה עצמית.
בואו נסתכל על זה דרך שלוש סיטואציות טיפוסיות, שאני מאמין שכל אחד מאיתנו חווה בעבר או שעדיין חווה גם כיום.
ואני מזמין אותך גם להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה שלי "מגבירים את האור" שבה אני שולח מעת לעת תכנים מרתקים נוספים.
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
