הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ.
לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.
הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.
הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.
מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.
הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים.
כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן.
תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.
ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי.
חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה.
וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.
הדרך שהלכו בה פחות
~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.
והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.
ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".
למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.
בדרך שהלכו בה פחות.
בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.
לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.
זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.
ולפעמים זה ממש סבבה.
ולפעמים לא.
אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.
לא כי היא טובה יותר בהכרח.
פשוט כי היא מוכרת.
פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.
לעומת הדרך שהלכו בה פחות.
אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי".
אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).
ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.
וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.
תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם.
זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.
וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.
יש את המבט הישיר והרגיל שלנו.
זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות.
לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.
וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:
כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע.
אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות.
כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.
הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד.
בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.
לבד, עם עצמו.
שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה.
הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.
והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.
נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו.
אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.
אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד.
בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.
מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.
בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.
במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.
מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו.
עורב שחור שמלווה אותי.
משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי.
לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו.
ציפור מעניינת העורב הזה.
הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים.
אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק.
משמיע את קולו. מבטא את עצמו.
וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים.
ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו.
לצללים שלנו.
לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו.
החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.
התעוררתי לבוקר יום ההולדת שלי היום עם המשכיות של כאב שפגשתי בו אתמול.
עברתי תהליך מאד עמוק שבו פגשתי בפצע מוכר שפתאום התגלה בצורה כואבת יותר מתמיד.
במיטה לידי שכבה ורד אהבתי שחיבקה אותי חזק ולחשה לי באוזן כמה שהיא אוהבת אותי.
וכך התחיל היום הזה, עם כאב ואהבה ביחד.
כמה סימבולי לחיים עצמם. ששני אלו גרים ביחד בחיים שלנו.
שהחיים עצמם לא שלמים בלי שניהם.
פעם חשבתי שהחיים צריכים להיות רק של אהבה, שמחה ויופי.
אבל החיים עצמם לימדו אותי שזה ממש לא כך.
אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.
אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.
מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".
שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.
והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".
חיים ששווה לחיות.
לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.
זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?
כשאבי ז"ל היה בערך בן 70, הגיע אליו הביתה צוות תיעוד של "יד ושם" וצילמו אותו. במסגרת פרויקט תיעוד עדויות הניצולים.
כחמש שנים מאוחר יותר, לקחתי את הצילומים, וביחד עם גיסתי, תמללנו והפכנו את זה לספר על חייו.
מתוך הספר הזה, מביא כאן את הפרק שנקרא: "תשע נשמות"
הייתה לי לאחרונה אינטראקציה לא נעימה עם מישהי.
לא איזו חברה קרובה או מישהי שאני מכיר לעומק. למעשה, נפגשנו פעם אחת לשיחה של כשעה וזהו.
לאחריה היא שלחה לי כמה שאלות.
עניתי לה בשמחה.
אחרי כמה ימים קיבלתי עוד כמה בקשות. עניתי שוב.
ואחרי כמה ימים כבר זה הפך לסוג של רשימת משימות.
משימות שמשרתות רק אותה.
בלי לשאול לשלומי. בלי לבדוק אם זה בכלל מתאים לי.
בלי שאני חייב לה משהו.
הרגשתי איך הגוף שלי מתכווץ.
חוויתי את זה כחוסר נעימות צורם.
היא לא ראתה אותי כאדם בתוך הסיטואציה הזו.
היא ראתה אותי כמשאב. ככלי שאמור לשרת את המטרות שלה.
בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי.
הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.
אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות.
לאותו מסלול ידוע מראש.
עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה.
היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.
פחד, בלבול, דחיינות, ספק…
אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.
אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת.
הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים.
המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.
התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה".
אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו.
שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה.
לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.
השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".
