ריטריט

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש". 5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי. הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת. הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה. יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה. אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי. וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים. וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי. והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך. ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין. אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה. ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש. אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

הפרק הזה הוא מיוחד מכמה סיבות. ראשית הוא הפרק המסכם של הפודקאסט "עושים שינוי". בקרוב אני משנה את הפורמט ויעלה במקומו וכהמשך לו פודקאסט חדש. שנית, מי שמראיין אותי הוא תומר, הבן הבכור שלי 😊 ושלישית, זהו פרק שמסכם 20 שנים של עשייה והתפתחות, על הדרך שלי מאז שעזבתי את אינטל, אי שם ביולי 2006. תומר לא חס עלי, ושאל אותי שאלות ישירות על הדרך שעברתי ב-20 השנים האחרונות, והכל כאן לפניכם. בין השאר תוכלו לשמוע: • האם אני מתחרט על הפרידה מ"קוד המנצח" ומה אני חושב שהייתי יכול לעשות אחרת • מדוע יותר מפעם אחת, ניקיתי את השולחן מכל העשייה שלי, הלכתי אל הלא-נוגע להתחיל שוב מאפס. • על מאחורי הקלעים של תכנון החוויות בסדנאות ובריטריטים שאני מעביר. • "מאחורי הקלעים" של ייצוג הספר "הסוד" בישראל • המחירים האמיתיים ששילמתי לאורך השנים על ההישגיות שלי, ומה הייתי עושה אחרת • המפגש עם הסרטן כנקודת לידה מחדש וכיצד הוא השפיע על המשך החיים שלי • ומהו הדבר הכי משמעותי שקרה לי מאז זהו פרק שמסכם מסע ארוך ומטורף, ומסביר למה בסופו של דבר, אין לנו זמן לבזבז. הזמן לעשות שינוי ולבחור לחיות הוא תמיד עכשיו!

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. לבד, עם עצמו. שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה. הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה. והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל. נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו. אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים. אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות. מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות. בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי. במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע. אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה. זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי. אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם. התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק. לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו. לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה. למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו. בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור. ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

כדי לגלות יבשות חדשות צריך לשכוח מראה חוף. ערן שטרן מגיע לשיחה חשופה על הדרך שעבר: זוגיות של 30 שנה שנגמרה, פרק ב' עם ורד, ואיך קשר אינטימי יכול להיות המקום שבו מפסיקים לשחק תפקיד ומתחילים להכיר את עצמנו באמת. אנחנו מדברים על האחריות לרגשות בתוך זוגיות, על האומץ להגיד אמת בלי להשליך, ועל זה שריפוי לפעמים מתחיל דווקא כשמפסיקים לרצות. אחר כך אנחנו צוללים לתודעה ולשינוי דרך נקודת מפנה חדה: הסרטן. ערן מספר איך הדמות של החזק והמצליח התחילה להתפרק, מה ההבדל בין לבקש עזרה לבין לדעת לקבל אותה, ואיך אהבה עצמית הפכה להיות התשתית לכל בחירה אחרת. בדרך אנחנו נוגעים גם בריטריטים שהוא מוביל, בשיח על מיניות ממקום נקי ובוגר, ובמשפט אחד שמסכם הכל: ההישג הגדול ביותר שלנו הוא לחזור להיות אנחנו בעולם שמנסה להפוך אותנו למישהו אחר. בסוף נשאר מצפן אחד שכל אחד מאיתנו יכול לקחת הביתה.