מה לא אמרתם כשאמרתם ״הכול בסדר״?

"כן, אין בעיה״, אתם אומרים.

ורק אחר כך קולטים ששוב הסכמתם למשהו שלא באמת רציתם לעשות.

או ששואלים אתכם מה שלומכם, ואתם עונים ״הכול בסדר״.

למרות שכבר תקופה משהו בפנים רחוק מלהיות בסדר, והייתם רוצים שמישהו ישמע גם את זה.

או שסוף סוף יש לכם ערב פנוי. אף אחד לא צריך מכם שום דבר. ופתאום אתם מגלים שאין לכם מושג מה מתחשק לכם לעשות.

אלה רגעים קטנים, יומיומיים שיש לכולנו.

ובתוכם אפשר לפגוש הרבה מעצמנו: את הפחד לאכזב מישהו, את הצורך להיראות חזקים, את ההרגל לדאוג לכולם מסביב לפני שבדקנו עם עצמנו מה אנחנו צריכים.

זה קל להמשיך ביומיום שלנו, יש עבודה, הודעות לענות עליהן, ארוחת ערב להכין.

גם כשאנחנו שמים לב שמשהו לא נעים לנו, לא תמיד יש לנו זמן ומקום להעמיק בו.

בריטריט ״50 גוונים של חופש״ אנחנו מפנים לזה מקום.

בקבוצה קטנה ואינטימית נוצרת מעבדה לחקירה של עצמנו.

דרך המפגש עם אנשים אחרים, התרגול, השיחה והתנועה, אפשר להתחיל לראות איך אנחנו פועלים ומה קורה בתוכנו.

למשל, לשים לב שגם כאן אתם עסוקים בשאלה מה יחשבו עליכם.

רוצים לשתף משהו, וכבר עורכים אותו בראש כדי שיישמע טוב.

ואז אולי לפגוש את האומץ בתוככם לבדוק איך זה מרגיש לומר את מה שבאמת עובר עליכם, בלי לצנזר וליפות אותו קודם.

להרשות לעצמכם להניח לרגע את הדמות שאתם רגילים להיות, שטיפחתם לאורך כל כך הרבה שנים.

זה שתמיד יודע, זו שתמיד מחזיקה את כולם, זה שמצחיק בדיוק כשהשיחה נעשית אישית.

לומר בקול ״אני לא יודע״, ״אני צריך משהו אחר״ או ״בעצם, אני מרגיש לבד״.

ולבדוק איך זה להיות עם אנשים כשאתם פחות עסוקים בלהיראות כמו שמצפים מכם.

או להרגיש שה״כן״ עומד לצאת אוטומטית, ולעצור רגע. לבדוק אם אתם באמת רוצים.

להתנסות בלומר ״זה לא מתאים לי״, ולפגוש גם את אי הנוחות שעולה כשאתם נותנים מקום לרצון האמיתי שבכם.

או לזהות כמה מהר אתם מציעים עזרה לאחרים, וכמה קשה לכם לבקש אותה.

ולאפשר לעצמכם, אולי בפעם הראשונה, להיות גם בצד שמקבל.

לפעמים המפגש עם עצמנו מתחיל דווקא כשהמילים נעצרות והרגש עולה.

כשאפשר לתת מקום לעצב שבדרך כלל אנחנו ממהרים להשתיק עם עוד משימה או בדיחה.

להרגיש את מה שעולה, בקצב שמתאים לנו.

לגלות איך זה לתת למישהו אחר לראות גם את החלק הזה בנו, בלי למהר להתנצל או לבטל את זה.

ויכול להיות שדווקא שם אפשר להסתכל בעיניים לפחד שכבר שנים עוצר אותנו מלעשות את מה שאנו באמת רוצים.

להגיד בקול (קודם כל לעצמנו) ״אני רוצה שינוי בעבודה, ואני מפחד לאכזב את המשפחה״. או ״אני רוצה קשר קרוב, אבל בכל פעם שמישהו מתקרב אני נסגר״.

להישאר רגע עם הפחד, להקשיב למה שהוא שומר עליו, ולבדוק איזה צעד אנחנו רוצים לעשות גם כשהוא עדיין שם.

גם שיחה עם אדם אחר יכולה להפוך למפגש עמוק עם עצמנו.

להסתכל לו בעיניים, לשתף במשהו שבדרך כלל שומרים לעצמנו, ולתת למילים שלו לגעת בנו.

לשים לב לדחף שלנו לתת עצה, להחליף נושא או למלא את השתיקה, ולהתנסות בלהישאר קרובים גם בלי לדעת מה לומר.

להרגיש שרואים אותנו, ולתת לעצמנו לראות את מי שמולנו.

ויש מקום גם לחלקים שמתגעגעים פשוט לחיות.

לזוז עם מוזיקה בלי לבדוק איך זה נראה.

לצחוק בלי להחזיק את עצמנו.

להרגיש התרגשות, סקרנות, רצון, אהבה, שמחה.

לפגוש שוב משהו בעצמנו שכבר הרבה זמן לא קיבל מקום בתוך כל היום יום של האחריות והעשייה.

ומשם יכול להתחיל שינוי גם בחיים שבחוץ.

להגיד לבן או בת הזוג מה אתם צריכים במקום לחכות ולצפות שהם יבינו לבד.

לעצור לפני עוד התחייבות בעבודה.

לבחור איך לבלות ערב לפי מה שמתחשק לכם, גם אם מישהו אחר היה בוחר אחרת.

מבחינתי, שם, ברגעים האלו, נמצא החופש שלנו.

באפשרות להיות אותנטי עם עצמי ועם הסביבה שלי, להרגיש מה נכון לי ולהרגיש בטוח ונוח לתת לזה מקום בחיים שלי.

אם אתם מרגישים רצון לעצור, לפגוש את עצמכם ולהעמיק, אני מזמין אתכם להצטרף אלינו לריטריט "50 גוונים של חופש"