אומץ

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.אני מוצא בה סוג של אמת.אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב...או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

האם גם אתם מרגישים שלמרות שסימנתם "וי" על כל השלבים בחיים: עבודה, חתונה, משכנתא וילדים, משהו בפנים עדיין מרגיש ריק? בפרק מרתק, שהוקלט בלייב מול מאות משתתפים, ביחד עם יובל שוורצמן, נכנסנו לשיחה עמוקה על מסע החיים השגרתי והמוסלל של מרבית האנשים, וכיצד אפשר לצאת ולחשב מסלול מחדש. זהו פרק שהוא קריאת השכמה לכל מי שמרגיש שהוא חי את החיים של מישהו אחר. בין השאר תוכלו לשמוע: איך לנפץ את "צ'קליסט החיים": כיצד המסלול המוכר שהחברה הכתיבה לנו (לימודים-קריירה-משכנתא) למעשה מכבה אותנו, ולמה רובנו פועלים לפי תוכנית שפשוט לא מתאימה למי שאנחנו היום. איך לזהות את 4 "מלכודות החופש": תגלו מהם המחסומים הנסתרים שמשאירים אתכם על טייס אוטומטי וחוסמים אתכם מלעשות את השינוי שאתם מייחלים לו. מדוע כדאי להפסיק לחכות לפנסיה: מהי הסכנה העצומה שבהמתנה לגיל מאוחר כדי "להתחיל לחיות", ותבינו מהו המחיר האמיתי, הבריאותי והנפשי, של הישארות במקום שלא טוב לנו. איך לשמוע את הקול הפנימי שלנו מבעד לרעש: לנקות את רעשי ה"מטריקס" של החברה, ההורים והתקשורת, ולהתחיל להקשיב ללחישות של הנשמה שלנו. מהו הסוד ל"ריבונות" אמיתית: איך להפסיק לרצות אחרים, למה חשוב להסכים לאכזב את הסביבה כדי לא לאכזב את עצמנו, ואיך להפוך לאנשים שמנווטים את חייהם מתוך בחירה חופשית. אם אתם מוכנים לשים בצד את הציניות, להסתכל לפחד בעיניים, ולהתחיל לשאול את השאלות הקשות שיאפשרו לכם להמציא מחדש את חייכם ("Plan B"), הפרק הזה נוצר בדיוק עבורכם. ואם אתם רוצים לקחת את זה צעד קדימה, יובל ואני יצרנו את התוכנית "Plan B - האומץ האומץ להמציא את החיים שלך מחדש", כולל בונוסים בשווי אלפי שקלים, במחיר מצחיק של 249 ש"ח במקום 997 ש"ח.לחיצה כאן תוביל אתכם לצעד הראשון של השינוי שתרצו לעשות: https://smartstart.co.il/plan-b/

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא.אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח.פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

הוא ישב מולי בקליניקה ושיתף שאחרי הרבה הרבה זמן הוא נהנה מסוף שבוע עם עצמו לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.לבד, עם עצמו.שאלתי אותו מתי בעבר הוא איפשר לעצמו זמן כזה. הוא חשב קצת ואמר, רק כשהייתי טס לחו"ל מטעם העבודה.והתשובה שלו החזירה אותי כ-25 שנים אחורה. לתקופה שבה עבדתי באינטל.נזכרתי עד כמה אהבתי את הנסיעות העסקיות לחו"ל. והיו לי לא מעט כאלו. אהבתי אותן לא רק בגלל הנסיעה לחו"ל, השהיה במקומות חדשים, הפינוקים במסעדות. אלו בוודאי היו כיפיים.אהבתי אותן, בגלל שזו היתה ההזדמנות שלי להיות בשקט רק עם עצמי לבד. בלי האשה, בלי הילדים, בלי משימות, בלי מטלות.מה שאני מבין היום (ולא הבנתי אז), שבעצם השתמשתי בלגיטימציה החיצונית של נסיעה עסקית מטעם העבודה, כתירוץ טוב להתרחק קצת משגרת החיים האינטנסיבית, מהמחוייבויות, מהמשימות.בשפה פשוטה אפשר לקרוא למה שעשיתי: לגנוב את החופש שלי.במקום שתהיה לי הלגיטימציה העצמית, הרשות הפנימית לעצמי, לקחת לעצמי זמן שקט שהייתי צריך. גנבתי אותו.

עומר שריר הוא מפתח שיטת "להיות היוצר", באמצעותה הוא הוביל אלפי אנשים בתהליכי עומק לפירוק סטרס, לחצים וחרדה. דיברנו על המסע המרתק שלו מילד חסר בטחון, לסמנכ"ל בהייטק ולבחירות לב אמיצות שעשה בחייו. בין השאר שוחחנו על: מה הוביל אותו לחקור את המוח ולשנות את עצמו כיצד המוח שלנו מתכנת את עצמו לפחד וריצוי מהו "מס ההצלחה" שהרבה משלמים ללא שיהיו מודעים לכך איך הופכים את הפחד ממכשול למורה דרך עבורנו כיצד ניתן להבחין בין פחד שבא להזהיר אותנו לזה שנועד לשמר אותנו שבויים מהי הטעות השכיחה ביותר שאנשים עושים כשהם משתמשים במוח שלהם מה ההבדל בין אמונה לידיעה בשינוי הנוירולוגי כיצד משפיעה חוסר הודאות על היכולת שלנו לצמוח פרק מרתק! תהנו.

שרי ג'קסון קליין היא מייסדת "בדרה – המרכז להקשבה" ובית הספר להקשבה, חלוצה בתחום ההקשבה המעשית בישראל. מתוך סיפור חיים אישי של כאב, אומץ ובחירה מחדש, היא הפכה את ההקשבה לדרך חיים, לשליחות חברתית ולשפה ציבורית של ריפוי, חמלה וחיבור. בין השאר תוכלו לשמוע: על הסיפור האישי שהיא סחבה מגיל צעיר, ועל הרגע שבו מורה אחת פשוט הייתה שם עבורה - והקשבה אחת שינתה את מסלול חייה. מהו האומץ שנדרש כדי לעצור ולהקשיב לעצמנו באמת על הבחירה לעזוב מערכות יחסים שלא מדויקות לנו יותר איך אפשר להפוך חוויות מאתגרות למנוע של משמעות ושליחות שעוזרת גם לאחרים. כיצד הקשבה ושיתוף יכולים לקרב בין אנשים, לאפשר חופש פנימי וליצור חיים עם משמעות איך מחזירים את ההקשבה פנימה גם בתקופות מורכבות וגם, למה היא מופתעת כשהיא רואה אנשים שמקשיבים להודעות במהירות כפולה 🙂 פרק מרתק ומעורר השראה !

שמחתי לארח פעם נוספת את פרופסור עוז גוטרמן פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן וראש החטיבה למשאבי אנוש. הקים את קבוצת "לדעת" ואת "אנשי המחר", וחוקר של עתידנות בעולם העבודה. בין השאר דיברנו על: מהם ארבעת הגורמים המנבאים להצלחה בחיים מהו הפער הכואב בין פוטנציאל למימוש איך מייצרים קשרים שגורמים לאנשים ללכת אחרינו איך יראה עולם העבודה העתידי וכיצד זה ישפיע עלינו איך ישפיע ה-AI על עולם העבודה מה מנבא אושר זוגי מדוע אומץ הוא יכולת ומיומנות קריטית בעולם של היום ומדוע הפחד הוא היועץ הטוב ביותר שיכול להיות לנו. פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.

בשיחה כנה ועמוקה בפודקאסט מעבדות לכנות, ערן שטרן משתף על תקופה בחייו כאחד המנטורים המובילים בארץ. תקופה שבה הוא מגלגל מאות אלפי שקלים בחודש, שותף יחד עם אלון אולמן בתוכנית “קוד המנצח” – אבל בפנים, משהו מתפרק.למרות ההצלחה החיצונית, ערן מרגיש מנותק. הוא מגלה שהוא הפך להיות עבד לתדמית שבנה לעצמו.ואז מגיע המשבר: טיפול שמטלטל אותו, גירושים, והתמודדות עם מחלת הסרטן.דרך כל אלה, הוא מתחיל להבין משהו עמוק: רק כשהוא מוריד את “החליפה” – את התדמית, את הסיפור – הוא יכול להתחיל להיות חופשי. להיות מי שהוא באמת.

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש.עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".