אומץ

כמה מהחיים שלכם באמת בחרתם, וכמה פשוט למדתם ש״ככה צריך״? אפשר לעשות את כל הדברים הנכונים. ללמוד, להתקדם, לבנות קריירה ומשפחה, לסמן עוד ועוד וי. ועדיין, בתוך כל זה, להרגיש שמשהו חסר. שיש חלק בכם שלא מקבל מקום. ואולי אתם כבר יודעים מה הייתם רוצים לשנות, אבל אז מגיעות השאלות: מה יגידו? את מי אאכזב? ומה יקרה לכל מה שבניתי? בהרצאה ״האומץ להיות עצמך״ אני משתף במסע האישי שלי ובמה שלמדתי בדרך על המחיר של הניסיון להיות מי שמצפים מאיתנו, ועל האומץ לגלות מה אנחנו באמת רוצים ולתת לזה מקום בחיים. במהלך הצפייה תגלו: - איך לזהות איפה הציפיות של אחרים מנהלות את הבחירות שלכם, גם כשנדמה לכם שאתם בוחרים בעצמכם. - אילו סימנים יכולים להעיד שהחיים שבניתם כבר לא מתאימים למי שאתם היום. - למה כל כך קשה לשנות כיוון, אפילו כשכבר ברור לכם שאתם רוצים משהו אחר. - איך להתחיל לברר מה נכון לכם ולעשות צעד ראשון, גם כשעוד אין לכם מושג איך תיראה הדרך. אם גם אתם מכירים את התחושה שאתם עושים את מה שצריך, אבל לא מספיק את מה שאתם באמת רוצים, אני מזמין אתכם לצפות.

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

״כן, אין בעיה״, אתם אומרים. ורק אחר כך קולטים ששוב הסכמתם למשהו שלא באמת רציתם לעשות. או ששואלים אתכם מה שלומכם, ואתם עונים ״הכול בסדר״. למרות שכבר תקופה משהו בפנים רחוק מלהיות בסדר, והייתם רוצים שמישהו ישמע גם את זה. או שסוף סוף יש לכם ערב פנוי. אף אחד לא צריך מכם שום דבר. ופתאום אתם מגלים שאין לכם מושג מה מתחשק לכם לעשות. אלה רגעים קטנים, יומיומיים שיש לכולנו. ובתוכם אפשר לפגוש הרבה מעצמנו: את הפחד לאכזב מישהו, את הצורך להיראות חזקים, את ההרגל לדאוג לכולם מסביב לפני שבדקנו עם עצמנו מה אנחנו צריכים. זה קל להמשיך ביומיום שלנו, יש עבודה, הודעות לענות עליהן, ארוחת ערב להכין. גם כשאנחנו שמים לב שמשהו לא נעים לנו, לא תמיד יש לנו זמן ומקום להעמיק בו.

אחד המשפטים המסוכנים ביותר שאנחנו יכולים לומר לעצמנו הוא: "אין מה לעשות". לפעמים הוא מתחבא תחת תחפושות אחרות, כמו: "ככה זה אצל כולם". "בגיל שלי כבר לא מתחילים מחדש". "אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, ברור שהזוגיות כבר לא תהיה כמו פעם". "אני לא יכול להרוויח יותר ממה שאני מרוויח היום". "זה האופי שלי. אני כזה". "כבר ניסיתי הכל". לכל המשפטים האלו יש משהו משותף. הם סוגרים את הדלת. הם לא משאירים שום סיכוי למשהו חדש שיכול לקרות. המשפטים האלו, הם אחד התסמינים המשמעותיים לזהות את "מלכודת היאוש", ובעיניי זו אחת ממלכודות החופש הקשות והמורכבות יותר שיש. לא בגלל שהייאוש הוא רגש קשה ולא נעים. והוא אכן כזה, אלא בגלל שכאשר אנחנו באמת מאמינים שאין מה לעשות, אנחנו מפסיקים לחפש מה אפשר לעשות. וזה הבדל עצום. זה הבדל שמשפיע על כל הווית החיים שלנו.

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. המילה "פחד" מיד מעוררת בנו קונוטציה שלילית של שיתוק, עצירה והישרדות. רובנו נוטים להאשים את הפחד בתקיעות שלנו ומשוכנעים שאם רק היינו נפטרים ממנו, היינו מגשימים את החלומות שלנו. אבל מה אם הפחד הוא לא מפלצת שצריך להעלים, אלא חבר נאמן ומנגנון אבולוציוני שנועד לשמור עלינו?. בפרק הזה אנחנו צוללים אל תוך האנטומיה של הפחד. אנחנו נגלה מתי הפחד הוא סכנה אמיתית ומתי הוא רק אשליה, ונלמד כיצד לעבור ממצב שבו הפחד מנהל אותנו, למצב שבו אנחנו רותמים אותו לטובתנו ופועלים למרות הכל. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב: תמרור עצור או אזהרה? הטעות הגדולה שאנחנו עושים כשאנחנו מפרשים את הפחד כסימן לעצור את הכל, ולמה אנחנו חייבים להתחיל להתייחס אליו כ"תמרור אזהרה" שקורא לנו לפקוח עיניים אבל להמשיך בדרך. הסוד של האנשים האמיצים (וכוחה של פעולה): תגלו שאומץ הוא לא היעדר פחד, אלא דפוס פעולה שונה מולו. תלמדו איך צעד אחד קטן וכמעט בלתי נראה יכול להעלים פחדים עמוקים בתוך שניות. הפחד כמצפן הסודי שלכם: איך פחדים שגרתיים כמו פחד מדחייה או מכישלון, הם בעצם זרקור שמגלה לכם מה באמת הכי חשוב לכם בחיים (כמו אהבה, שייכות או הגשמה עצמית). הטריק של אילוצים ודיווח חיצוני: איך שימוש בדד-ליינים, התחייבויות פומביות ודיווח לאדם אחר יכולים לשמש כ"מעקף" למוח ההישרדותי שלכם, ולהכריח אתכם לבצע את השינוי שאתם דוחים. אפקט הדומינו: למה הניסיון לעשות שינוי ענק בבת אחת נועד לכישלון, ואיך מציאת אבן הדומינו הקטנה ביותר תייצר תגובת שרשרת של פעולות שיצרו את השינוי הרצוי.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

האם גם אתם מרגישים שלמרות שסימנתם "וי" על כל השלבים בחיים: עבודה, חתונה, משכנתא וילדים, משהו בפנים עדיין מרגיש ריק? בפרק מרתק, שהוקלט בלייב מול מאות משתתפים, ביחד עם יובל שוורצמן, נכנסנו לשיחה עמוקה על מסע החיים השגרתי והמוסלל של מרבית האנשים, וכיצד אפשר לצאת ולחשב מסלול מחדש. זהו פרק שהוא קריאת השכמה לכל מי שמרגיש שהוא חי את החיים של מישהו אחר. בין השאר תוכלו לשמוע: איך לנפץ את "צ'קליסט החיים": כיצד המסלול המוכר שהחברה הכתיבה לנו (לימודים-קריירה-משכנתא) למעשה מכבה אותנו, ולמה רובנו פועלים לפי תוכנית שפשוט לא מתאימה למי שאנחנו היום. איך לזהות את 4 "מלכודות החופש": תגלו מהם המחסומים הנסתרים שמשאירים אתכם על טייס אוטומטי וחוסמים אתכם מלעשות את השינוי שאתם מייחלים לו. מדוע כדאי להפסיק לחכות לפנסיה: מהי הסכנה העצומה שבהמתנה לגיל מאוחר כדי "להתחיל לחיות", ותבינו מהו המחיר האמיתי, הבריאותי והנפשי, של הישארות במקום שלא טוב לנו. איך לשמוע את הקול הפנימי שלנו מבעד לרעש: לנקות את רעשי ה"מטריקס" של החברה, ההורים והתקשורת, ולהתחיל להקשיב ללחישות של הנשמה שלנו. מהו הסוד ל"ריבונות" אמיתית: איך להפסיק לרצות אחרים, למה חשוב להסכים לאכזב את הסביבה כדי לא לאכזב את עצמנו, ואיך להפוך לאנשים שמנווטים את חייהם מתוך בחירה חופשית. אם אתם מוכנים לשים בצד את הציניות, להסתכל לפחד בעיניים, ולהתחיל לשאול את השאלות הקשות שיאפשרו לכם להמציא מחדש את חייכם ("Plan B"), הפרק הזה נוצר בדיוק עבורכם. ואם אתם רוצים לקחת את זה צעד קדימה, יובל ואני יצרנו את התוכנית "Plan B - האומץ האומץ להמציא את החיים שלך מחדש", כולל בונוסים בשווי אלפי שקלים, במחיר מצחיק של 249 ש"ח במקום 997 ש"ח. לחיצה כאן תוביל אתכם לצעד הראשון של השינוי שתרצו לעשות: https://smartstart.co.il/plan-b/

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה. ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות". למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת. בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה. לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו. ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא. אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח. פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה. לעומת הדרך שהלכו בה פחות.