התעוררות

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי.אני מוצא בה סוג של אמת.אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב...או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים!אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל.רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת.אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר.וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית.אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן.למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

האם גם אתם מרגישים שלמרות שסימנתם "וי" על כל השלבים בחיים: עבודה, חתונה, משכנתא וילדים, משהו בפנים עדיין מרגיש ריק? בפרק מרתק, שהוקלט בלייב מול מאות משתתפים, ביחד עם יובל שוורצמן, נכנסנו לשיחה עמוקה על מסע החיים השגרתי והמוסלל של מרבית האנשים, וכיצד אפשר לצאת ולחשב מסלול מחדש. זהו פרק שהוא קריאת השכמה לכל מי שמרגיש שהוא חי את החיים של מישהו אחר. בין השאר תוכלו לשמוע: איך לנפץ את "צ'קליסט החיים": כיצד המסלול המוכר שהחברה הכתיבה לנו (לימודים-קריירה-משכנתא) למעשה מכבה אותנו, ולמה רובנו פועלים לפי תוכנית שפשוט לא מתאימה למי שאנחנו היום. איך לזהות את 4 "מלכודות החופש": תגלו מהם המחסומים הנסתרים שמשאירים אתכם על טייס אוטומטי וחוסמים אתכם מלעשות את השינוי שאתם מייחלים לו. מדוע כדאי להפסיק לחכות לפנסיה: מהי הסכנה העצומה שבהמתנה לגיל מאוחר כדי "להתחיל לחיות", ותבינו מהו המחיר האמיתי, הבריאותי והנפשי, של הישארות במקום שלא טוב לנו. איך לשמוע את הקול הפנימי שלנו מבעד לרעש: לנקות את רעשי ה"מטריקס" של החברה, ההורים והתקשורת, ולהתחיל להקשיב ללחישות של הנשמה שלנו. מהו הסוד ל"ריבונות" אמיתית: איך להפסיק לרצות אחרים, למה חשוב להסכים לאכזב את הסביבה כדי לא לאכזב את עצמנו, ואיך להפוך לאנשים שמנווטים את חייהם מתוך בחירה חופשית. אם אתם מוכנים לשים בצד את הציניות, להסתכל לפחד בעיניים, ולהתחיל לשאול את השאלות הקשות שיאפשרו לכם להמציא מחדש את חייכם ("Plan B"), הפרק הזה נוצר בדיוק עבורכם. ואם אתם רוצים לקחת את זה צעד קדימה, יובל ואני יצרנו את התוכנית "Plan B - האומץ האומץ להמציא את החיים שלך מחדש", כולל בונוסים בשווי אלפי שקלים, במחיר מצחיק של 249 ש"ח במקום 997 ש"ח.לחיצה כאן תוביל אתכם לצעד הראשון של השינוי שתרצו לעשות: https://smartstart.co.il/plan-b/

עידו הרטוגזון הוא עיתונאי, סופר וחוקר תודעה, מהקולות הבולטים בישראל בחקר פסיכדליה, טכנולוגיה והמפגש ביניהם, ומרצה בכיר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן. דיברנו על עולם הפסיכדליה, החל מהחוויות הראשונות שמעוררות את הנפש ועד לרנסנס המחקרי והמדעי שמתרחש כיום ובאופן שבו חומרים משני תודעה יכולים לפתוח חסימות יצירתיות ולשנות מסלולי חיים. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה המפגש הראשון שלו עם עולמות הפסיכדליה וכיצד המפגש הזה שינה את חייו מהו הפוטנציאל הגלום בעולמות הפסיכדליה בטיפול ובריפוי מהן הסכנות בשימוש בחומרים פסיכדליים איפה עובר הקו בין "חקירה" ובין "בריחה" בשימוש בחומרים פסיכדליים איך מבחינים בין תובנה רוחנית אמיתית לבין "מעקף רוחני" מתעתע על ההתמכרות שלנו כבני אדם ל"משני תודעה" חוקיים פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".חיים ששווה לחיות.לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש.עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

אני פוגש את זה כמעט בכל יום. אנשים יושבים מולי או שולחים לי הודעות ארוכות ומספרים לי שהם בצומת דרכים. שהם מתלבטים, שהם לא בטוחים, שהם שוקלים את כל האפשרויות. אנחנו מספרים לעצמנו ולסביבה שאנחנו "מבולבלים".ויש מקרים שאנחנו הופכים את הבלבול הזה למקצוע. אנחנו הולכים לייעוץ, פותחים בקלפים, עושים טבלאות אקסל של בעד ונגד, חופרים לחברים שלנו בשיחות נפש לתוך הלילה.אבל אם נהיה באמת כנים עם עצמנו, נראה שברוב המקרים, אין שם באמת שום בלבול.האמת היא שעמוק בתוך הלב, בחדר החשוך, בשבריר השנייה הזה לפני שאנחנו נרדמים, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים. אנחנו יודעים שהזוגיות הזו נגמרה כבר לפני שנתיים. אנחנו יודעים שהקריירה המנצנצת הזו שכולם מקנאים בה הורגת לנו את הנשמה לאט לאט. אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לעבור דירה, או לכתוב את הספר, או פשוט לעצור הכל.אנחנו לא מבולבלים. אנחנו פשוט מפוחדים. כי לבהירות יש מחיר, ולעיתים הוא מחיר יקר.ואנחנו יודעים שאם נודה באמת, אז נצטרך לפעול. לא נוכל יותר להסתתר מאחורי הבלבול. ולפעול זה אומר שאולי זה יכאב למישהו יקר. זה אומר לוותר על הסטטוס שבנינו בעשר אצבעות. זה אומר להסתכל לחוסר הוודאות בלבן של העיניים ולהסכים שאין לנו מושג איך נסתדר כלכלית בחודש הבא.אז אנחנו מעדיפים להמשיך ולהסתתר בתוך הבלבול וההתלבטות.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו.אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים".זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית.הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות.והעולם? הוא מגיב בהתאמה.העולם מוחא להם כפיים.אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם. היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם.החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר. החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם.זה לא פשוט להודות בכך.הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

שנתיים מאותו בוקר נורא שכולנו התעוררנו אליו. וגם הבוקר התעוררתי מהדי הפיצוצים בעזה שמרעידים את הבית שלי, למרות שאני גר במושב ליד אשדוד, הם מורגשים כאן היטב.לפני שבוע, בבוקר יום כיפור השתתפתי בשיחה שבין השאר דובר בה על המלחמה הזו שלא נראה שיש לה סוף. ועלו בי כמה מחשבות על ההקבלה בין מה שאנו חווים בשנתיים האלו כעם, ולחיים האינדיווידואלים של כל אחד מאיתנו.אף אחד לא בא בשנתיים שעברו יצא לי לפגוש וגם לראיין כמה מהאנשים שהיו שם, בבתים בקיבוצים המותקפים, סגורים בממ"ד ומחכים שמישהו יבוא ויציל אותם.ואף אחד לא בא.אני לא יכול אפילו להתחיל לדמיין את התחושה הנוראית הזו.לאחר שנים שבהם כולנו חונכנו להאמין שיש על מי לסמוך. שכשנצטרך אז הצבא והמשטרה יהיו שם להגן עלינו.וברגע האמת, כשצריכים אותם יותר מתמיד, אף אחד לא בא.זו תחושה איומה של בגידה, של חוסר אונים, ושלא נדבר על הפחד.מתישהו במהלך היום, חלק מהאנשים הבינו שאף אחד לא בא להציל אותם ושהם צריכים להציל את עצמם.גם בחיים שלנו עצמם, אף אחד לא יבוא להציל אותנו. אין מי שיציל אותנו. גם לא אלו שלכאורה זה התפקיד שלהם.וזה דורש מאיתנו להיות אלו שמצילים את עצמנו.

כמה שאנחנו אוהבים את "אחרי החגים". זה כל כך נוח.במקום לקבל החלטות... לנקוט בפעולות... לעשות שינוי... להתמודד עם חוסר וודאות.. ועם הפחדים...קל יותר להכריז שנעשה את זה אחרי החגים.רק שלא אמרנו איזה חגים, ותמיד יש איזה חג באופק.מה שעושה את זה מאד נוח.כי לא צריך לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות, ועם הדברים שאנו רוצים לשנות.רק שהנוח הזה שאנחנו כל כך מכורים לו, לא באמת נוח.כי משהו בפנים לא מניח.