המתנה שקיבלתי בגיל 15 והפכה לכלא שלי

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה.

זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור.

ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".

במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה.

בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.

היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי.

בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני.

וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב.

זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.

כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי.

לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.

אבל זה לא רק הסיפור שלי.

רובנו מתוכנתים באופן דומה.

בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

אנחנו חיים בתוך הצגה שאף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להשתתף בה.

אנחנו מוסללים עוד לפני שלמדנו ללכת.

אנחנו לומדים להחניק את הצעקה שתקועה לנו בגרון ולהחליף אותה ב"הכל בסדר" מחויך.

זה קורה כשאת שוכבת במיטה ליד הבן זוג שלך ומרגישה אלפי קילומטרים של מרחק אבל לא אומרת מילה כדי לא להרוס או לפגוע בשקט המזוייף.

זה קורה כשאתה יושב בישיבת הנהלה ומעביר מצגת עם מספרים ואסטרטגיות, כשבפנים אתה רק רוצה לקום ולצרוח שאתה שונא כל רגע מהמשחק הזה.

זה קורה כשאנחנו קונים עוד משהו מיותר לבית או מחליפים את הרכב רק כדי להשתיק את הריק המפחיד בבטן שמסרב להתמלא.

אנחנו משלמים בבריאות שלנו, במיניות שלנו ובשמחת החיים שלנו רק כדי להישאר בתוך הקווים שאנשים אחרים שרטטו לנו.

אנחנו מפחדים שאם נוריד את התלבושת האחידה שנתנו לנו, נגלה שאין מתחתיה כלום.

ומי אנחנו בלעדיה?

אבל האמת היא שרק כשאנו אמיצים מספיק לצאת מהתלבושת האחידה הזו, ולהסתכל מה יש שם מתחתיה, שם אנחנו יכולים לפגוש את עצמנו באמת.

שם מתחיל החופש שלנו.

שם ישנה ההזדמנות לגילוי, לסקרנות ולבחירה החופשית של "מי אני באמת רוצה להיות בעולם הזה?".

של "מה מתאים לי ומה לא?"

של "איזה חיים אני רוצה ליצור לעצמי?"

אני רוצה להשאיר אתכם עם שאלה אחת פשוטה: אם הייתם מורידים עכשיו את כל התפקידים, את כל הציפיות ואת כל מה שסיפרו לכם שאתם חייבים להיות. מי נמצא שם מתחת? והאם אתם בכלל מכירים אותו?

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב אנחנו יוצאים שוב למסע של חקירה, בקבוצה אינטימית בריטריט "50 גוונים של חופש".

זו לא עוד סדנת העצמה או מוטיבציה, וזה לא מקום שבו אני מנסה ללמד אתכם או לתקן אתכם.

אנחנו הולכים לשהות בתוך הריק הזה שכולם בורחים ממנו. ולחקור ביחד מי אנחנו כשאף אחד לא מסתכל, וכשאין אף תמונה מעל המיטה שתגיד לנו מי אנחנו צריכים להיות או איך להתנהג.

זו הזמנה להסכים לא לדעת, להסכים להיות פגיעים, ולהסכים להיות חופשיים באמת.

לאמיצים בלבד!