פגיעות

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך.זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה.אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו.אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות. אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק. או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו.זה כרטיס הכניסה שלנו. ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך.לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים. לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו.אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר.אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת. והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית.האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת.אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים.הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם.קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו.קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו.הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר.השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה.וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו.כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו.זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל.או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו.שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר.וזה מתנפץ כעת.

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם. המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות. אני גם כזה. ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו. אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים...), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי. חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן. יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני". בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים. הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה. הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.במילים אחרות, כדי לעמוד על במה. כדי לכתוב ספר. כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא. אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת. האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא. זה הדלק שלנו. זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים. זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל. הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם. כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

איפה שהוא בסביבות גיל 15, קיבלתי ממישהו (לא זוכר מי זה היה) מתנה. זו היתה תמונה קטנה, מסוג המתנות הסתמיות שקונים בחנויות כמו הפנינג וכו', של תמונת קלף של מזל שור. ועליה כתוב: "בן מזל שור – אוהב קביעות וסולד משינויים".במשך כל גיל ההתבגרות שלי ועד השחרור מהצבא התמונה הזו הייתה תלויה לי מעל המיטה. בכל בוקר כשהייתי מתעורר, ובכל ערב כשהייתי הולך לישון הייתי רואה אותה. וגם לפעמים סתם כשישבתי בחדר, היא היתה מול העיניים שלי.היום אני מבין שמה שעשיתי לעצמי, זו בעצם "הנדסת תודעה" או תכנות עצמי. בלי לשים לב, התמונה הזו תכנתה אותי להאמין שזה מי שאני. וכך עמוק בתת המודע שלי, נשתלה לי האמונה, שאני צריך להיות זה שהולך בתלם. שמתמיד בכל מקום, ולא משנה כמה זה קשה או כואב. זה שמחזיק מעמד, שעומד בציפיות, שמסתדר ויהי מה.כמובן שיש בכך גם הרבה דברים טובים, אבל היום אני מבין, שהתמונה הזו לא הייתה השראה, היא הייתה הסללה לחיים שלא אני בחרתי לעצמי. לקח לי שנים להעז להסתכל על הדמות הזו, ולהבין שהיא לא אני, אלא רק איזו דמות חיצונית שבניתי כדי שלא יראו עד כמה אני לא מרגיש ביטחון, או שלא טוב לי באמת.אבל זה לא רק הסיפור שלי. רובנו מתוכנתים באופן דומה. בין אם זה על ידי תמונה על הקיר, או משפטים של ההורים, או בבית הספר, או בתנועה, בצבא, באוניברסיטה או בעבודה.

מור שלו היא זמרת, יוצרת, ומטפלת רב תחומית בגוף-נפש. יש לה סיפור חיים לא שגרתי בו עברה תהליכי שינוי עמוקים ומשמעותיים שנבעו מתוך החיבור שלה לגוף והשימוש בו כמצפן לחיים. בין השאר דיברנו על: ההחלטה לנסוע מיד לאחר נישואיה להודו וכיצד השהייה הארוכה שם חיברה אותה לעצמה ההתמודדות עם הפחד מההורות ואיבוד החופש כיצד יילדה את הבת שלה בעצמה, בבית החשיבות של ההקשבה לגוף והסכנה הגדולה בלהתעלם מהקול שלו מה יכול לעזור לנו להישאר בסנטר שלנו ולהיות נאמנים לעצמנו הפרידה המשחררת מזוגיות לא מתפקדת האומץ הנדרש להיות במקום ה"מבולבל" או ה"לא יודע" עולם המוסיקה שנפתח לה לאחר הגירושים מה יכול לעזור לנו לפגוש את הרגשות הפחות נעימים איך הגוף מוביל אותנו לבחירות נכונות מה נדרש כדי ליצור לנו בחיים מרחב שבו נוכל לבטא את עצמנו ביותר פגיעות, אותנטיות ואינטימיות פרק עמוק ומעורר השראה!

הפעם יש לנו פרק מיוחד שהוא בעצם הקלטה של מפגש מיוחד שערכתי עם בוגרי התוכניות "100 ימים של נדל"ן" של יובל שוורצמן וגיא מנדלסון. דיברתי שם על מגוון רחב של נושאים שהמשתתפים העלו, ושיתפתי בצורה פתוחה וכנה על החוויות ההתפתחותיות שלי. מפאת אורך המפגש, חילקתי אותו לשני פרקי פודקאסט. בחלק השני של המפגש תוכלו לשמוע: על היעוד האישי שלנו, האם אנו מוצאים או יוצרים אותו? ומה יכול לעזור לנו במסע למציאתו איך הפחדים משמשים לנו כתמרור אזהרה (ולא עצור), ומדוע הפחד הוא סימן הכרחי לכך שאנו בדרך של התפתחות וצמיחה מדוע לא כדאי לחכות לפנסיה או לגיל מבוגר יותר כדי לממש ולהגשים את החוויות החשובות לנו על הפער בין המצוי לרצוי, ומדוע הוא הכרחי לצמיחה שלנו מדוע מיניות היא אנרגיית חיים חזקה ופלטפורמה אדירה להתפתחות אישית ורגשית מהי הסכנה הגדולה ביצירת פער התפתחותי בזוגיות שלנו מדוע דווקא פגיעות והנכונות לחשוף קושי וכאב בפני בן/בת הזוג שלנו, היא שער לאינטימיות עמוקה ומקרבת מהו ה"למה" הפנימי שלנו וכיצד הוא המנוע שלנו להתמודדות ברגעים קשים האזינו לפרק שיעניק לכם פרספקטיבה חדשה על משמעות החיים, קבלת החלטות ויחסים, ויעודד אתכם לחיות חיים של חופש והגשמה אמיתית.

מיכל שכטמן מגדירה את עצמה כ"דרמה קווין" מקצועית. היא יוצרת תוכן למטפלים, אמנים ואנשי רוח ומנחת קבוצות. דיברנו על המסע האישי שלה מחיים של שליטה והסתרה אל עבר חיים של ביטוי עצמי וקבלה. בין השאר תוכלו לשמוע: כיצד הזוגיות עם אשה שינתה אותה מה זה אומר להיות "דרמה קווין" מקצועית כיצד למצוא את הביטוי האותנטי שלנו בעולם שמעודד הליכה עם מסיכות מה המחירים של להיות אמיתיים עם עצמנו ועם העולם מדוע לפעמים אין ברירה אלא לחצות את הגבולות שלנו כיצד הדכאון הוביל אותה לסטנדאפ על המעקפים הרוחניים שלנו מהם החסמים הנפוצים שמונעים מאנשים לבטא את עצמם מדוע חשוב לפעמים ללכת אל הקצוות