פגיעות

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

ברוכים הבאים לפרק הבכורה של "לעומק: שיחות אינטימיות על החיים"! אחרי 297 פרקים מושקעים ועוד 10 פרקי סולו וספיישל בפודקאסט המצליח "עושים שינוי", החלטתי לסיים אותו ולצאת עם פודקאסט חדש, פתוח ואינטימי מאי פעם. בפרק הזה אני לוקח אתכם אל מאחורי הקלעים של ההחלטה לסיים את הפודקאסט הקודם, ומספר על הולדת הפורמט החדש, פודקאסט שלא עוסק בראיונות יבשים או בשאלות ותשובות מתוזמנות, אלא במפגש אנושי, פתוח ואותנטי בין שני אנשים שמשאירים את האגו והפרסונה מחוץ לאולפן כדי לדבר אמת ובגובה העיניים. בפודקאסט ניגע נושאים בוערים שלא תמיד קל לדבר עליהם: אינטימיות, פגיעות, מיניות, גבריות, התמודדות עם כאוס ושינויים, חופש, ריבונות ועוד.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

לאורך השנים, בתהליכי הליווי האישי שאני עושה עם אנשים, ראיתי שלא פעם הם מגיעים לתהליך מסיבה מסוימת, בעוד שבפועל, יש סיבה אחרת, עמוקה יותר שבגללה הם באמת הגיעו לתהליך. זו תופעה די הגיונית אם חושבים על זה לעומק: אנחנו תמיד צריכים תירוץ טוב כדי לבקש עזרה. אנחנו צריכים סיבה רציונלית והגיונית שאפשר להסביר לבן או בת הזוג, לרואה החשבון, ובעיקר לעצמנו. אנחנו קובעים פגישת ייעוץ כי העסק לא צומח מספיק מהר ונתקע על תקרת הכנסות. אנחנו באים כי אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה לשיווק. או כי חסר לנו כלי לניהול זמן שיעשה סוף סוף סדר בבלגן של החיים שלנו. זה כרטיס הכניסה שלנו. ההסבר המסודר שאנחנו מספקים לעצמנו ולאחרים, כדי להרגיש שזה "בסדר" כשאנחנו בוחרים לבקש עזרה ולהיכנס לתהליך. לפעמים, זה לא בגלל שאנו חוששים מלהסביר את זה לאחרים. לפעמים, זה פשוט בגלל, שאנו לא מרגישים שזה לגיטימי עבור עצמנו. אז קל לנו יותר לתת לעצמנו את הלגיטימציה הזו, אם זה תהליך עסקי כזה או אחר. אבל, אחרי שהם נכנסים לקליניקה, כשהדלת נסגרת ואנו יושבים בארבע עיניים, האמת מתחילה לצאת. והאמת היא כמעט אף פעם לא ניהול זמן או אסטרטגיה עסקית. האמת היא שאנחנו אומרים שאנחנו רוצים לנהל את הזמן טוב יותר, אבל בפועל אנחנו נשארים במשרד עד מאוחר כי קשה לנו לחזור הביתה לזוגיות שכבר מזמן מרגישה כמו שותפות עסקית קרה ומנוכרת. אנחנו מבקשים עזרה בלייצר עוד הכנסות, אבל מתחת לזה יושב פחד משתק שאנחנו בעצם מתחזים, ושעוד מעט כולם יגלו שאנחנו לא באמת כאלה מוכשרים או מוצלחים כמו שחשבו.

בשבת האחרונה העליתי שני פוסטים שזכו למאות תגובות ושיתופים. הראשון היה על החשיפה שדיפאק צ'ופרה היה בין חבריו של ג'פרי אפשטיין. והשני היה על השאלה: האם בכל מנטור, מנהיג או מורה צריכה להיות מידה מסוימת של נרקיסיזם. קראתי את כל התגובות, כמעט 400 כאלו, וניסיתי לזקק מתוכן מה אפשר ללמוד עלינו. קודם כל, קראתי שם הרבה כאב. ראיתי כאב שהוא הרבה יותר עמוק מהשיחה על צ'ופרה או על מנהיגות. זה היה סוג של דיון על השבר שכולנו, בצורה כזו או אחרת, חווים עכשיו. הדבר הראשון שבולט ממש מתוך התגובות הוא הכאב על השתיקה. ובאופן מעניין, היו לא מעט תגובות שקשרו את האירוע הזה לטבח השבעה באוקטובר. השתיקה של מורים רוחניים גדולים מול עוולות, לחצה לנו בדיוק על אותו פצע פתוח ומדמם. אותה הרגשה של נטישה. ההבנה הכואבת שהעולם שותק. שהוא מעדיף לשמור על המותג ועל שורת הרווח במקום להביע עמדה מוסרית ברורה. וזה מוביל למסקנה השנייה, שהתלבטתי אם לקרוא לה: אף אחד לא בא, או מותו של הגורו. כבני אדם, משחר ההיסטוריה, חיפשנו שמישהו יושיע אותנו. זוכרים את סיפור עגל הזהב? משה קצת מתעכב למעלה על ההר, והעם נזרק לתוך חוסר ודאות וכבר יוצק לו דמות חדשה שתנהיג ותוביל. או הבקשה שלנו כעם מאלוהים שיתן לנו מלך, כמו לכל שאר העמים. מישהו שיגיד לנו מה לעשות. ביקשנו שמישהו אחר יקבל את ההחלטות הקשות במקומנו. שמישהו אחר יצא להילחם את המלחמות שלנו. שנים שאנחנו מפקידים את המפתחות לחיים שלנו, לעסק שלנו, לזוגיות שלנו, אצל מומחים, מנהיגים ודמויות חיצוניות שיגידו לנו מה נכון. ויתרנו מרצון על הריבונות שלנו, רק כדי להרגיש שיש מי ששומר עלינו. רק כדי שנוכל להעביר את האחריות לאחר. וזה מתנפץ כעת.

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם. המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות. אני גם כזה. ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו. אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים...), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי. חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן. יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה. נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני". בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים. הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה. הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות. במילים אחרות, כדי לעמוד על במה. כדי לכתוב ספר. כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא. אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת. האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא. זה הדלק שלנו. זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים. זה הצד הבריא של הנרקיסיזם. דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל. הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם. כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.