פגיעות

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

ישבתי לשיחה עם פרופ׳ רם הרשטין, יזם ביוטק, איש אקדמיה, מומחה למיתוג וגם משורר, על מה שקורה לנו כשהדמות החזקה, המצליחה והיודעת שבנינו לאורך השנים כבר לא מצליחה להחזיק אותנו. רם שיתף על התקופה שבה עזב קריירה אקדמית מצליחה לטובת עולם היזמות, ומצא את עצמו במשך חמישה חודשים בדיכאון עמוק, כמעט בלי יכולת לקום מהמיטה. דיברנו על המפגש המטלטל במקומות האלו עם הערך העצמי שלנו, כשהתארים, המעמד, הכסף והזהות שהתרגלנו להישען עליהם פתאום כבר לא שם. ועל האפשרות לגלות שמתחת לכל אלה יש בנו משהו אחר, עמוק ויציב יותר. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: • למה הפחדים שלנו לא באמת נעלמים, ואיך אפשר ללמוד לעבוד איתם במקום לחכות לרגע שבו נפסיק לפחד • מה באמת נמצא מתחת לרוב הפחדים שלנו • איך ההסכמה להרגיש כאב, דחייה, חוסר ערך וחוסר ודאות בונה בתוכנו בהדרגה עמוד שדרה רגשי חזק יותר • מה קורה לערך העצמי שלנו כשהזהות שבנינו סביב הצלחה, כסף, תפקידים ותארים מתפרקת • למה חוסר ודאות הוא לא רק משהו שצריך לשרוד, אלא יכולת שאפשר לפתח • איך האגו והצורך שלנו להיראות מצליחים יכולים להרחיק אותנו מעצמנו • איך להבחין בין פידבק שאנחנו מבקשים כדי לקבל אישור לבין הפידבק שהמציאות עצמה נותנת לנו למה חשוב להקיף את עצמנו באנשים שמוכנים להגיד לנו גם את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע דיברנו גם על אמונה, על אופטימיות, על המפגש עם הגוף שמתבגר ועל הפחד לא להספיק לחיות את כל מה שעוד מבקש להיחוות. זו שיחה על חוסן שלא נבנה מכך שאנחנו מצליחים להיות חזקים כל הזמן, אלא מהידיעה שגם כשאנחנו נופלים, אנחנו מסוגלים לפגוש את מה שעולה, לעבור דרכו ולגלות את עצמנו מחדש בצד השני. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

אני כותב כעת מסיני. נמצא כאן כבר כמה ימים. לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל... ושיחות. הרבה שיחות. שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים. אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש. השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח. זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה. להתפתח עסקית... להתפתח כלכלית... להתפתח בזוגיות... להתפתח בהורות... להתפתח במיניות... כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור... מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה. השלב של החיפוש. ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה. הייתי מחפש מתוך הרצון להבין. אז הייתי לומד הרבה. משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע. כדי לקבל הבנה. מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין". ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי". היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו. כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

ברוכים הבאים לפרק הבכורה של "לעומק: שיחות אינטימיות על החיים"! אחרי 297 פרקים מושקעים ועוד 10 פרקי סולו וספיישל בפודקאסט המצליח "עושים שינוי", החלטתי לסיים אותו ולצאת עם פודקאסט חדש, פתוח ואינטימי מאי פעם. בפרק הזה אני לוקח אתכם אל מאחורי הקלעים של ההחלטה לסיים את הפודקאסט הקודם, ומספר על הולדת הפורמט החדש, פודקאסט שלא עוסק בראיונות יבשים או בשאלות ותשובות מתוזמנות, אלא במפגש אנושי, פתוח ואותנטי בין שני אנשים שמשאירים את האגו והפרסונה מחוץ לאולפן כדי לדבר אמת ובגובה העיניים. בפודקאסט ניגע נושאים בוערים שלא תמיד קל לדבר עליהם: אינטימיות, פגיעות, מיניות, גבריות, התמודדות עם כאוס ושינויים, חופש, ריבונות ועוד.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

מה קורה שם תכל'ס? ~~~~~~~~~~~~~~~ הרבה שואלים אותי: "ערן, מה תכל'ס קורה בריטריט?" ואני מוצא שלא קל לי לענות על השאלה הזו. כי קשה להסביר את זה. אם אגיד לכם שאנחנו יושבים במעגל ומדברים. או שמים מוזיקה ורוקדים. או שעושים תרגיל כזה או אחר. זה לא באמת יעביר את החוויה עצמה. לפעמים זה אפילו יישמע מנותק, הזוי, ולחלק אולי אפילו מפחיד. וזה תמיד יהיה "אאוט אוף קונטקסט". כי איך אפשר להסביר במילים את הרגע שבו מישהו מבין שהסיפור שהוא מחזיק בו כל כך הרבה שנים ותוקע אותו, כבר לא משרת אותו, ומסכים להניח לו. או את הרגע שבו מישהי שרגילה תמיד לנהל, לשלוט, לנווט את הספינה, פתאום מסכימה להרפות. לנשום אל תוך חוסר הודאות, ולגלות את ההקלה העצומה שיש שם. או את השקט שנוצר בחדר. כששני אנשים שעד לפני רגע היו זרים לחלוטין, רואים אחד את השנייה באמת, מבלי להסתתר מאחורי שום תדמית או פרסונה. או את הצחוק הזה שפורץ החוצה מהבטן. כשהגוף נזכר פתאום איך זה מרגיש להיות לגמרי חופשי, בלי ביקורת עצמית. פשוט חי ונוכח. או את הרגע שבו הלב, שהתרגל להיות סגור ומוגן מתוך פחד להיפגע, מסכים להיפתח מחדש. ונותן לאהבה, גם לעצמי וגם לאחרים, פשוט להיכנס פנימה ולהתמלא מחדש. אז החלטתי פשוט להראות.

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא. הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849. הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק. מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר. הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר. ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.