לפרק את הבית – חלק א'

סוגר עוד מעט שבוע ראשון בקוסטה ריקה. באתי לכאן לבד.

באתי לכאן לסוג של מסע עם עצמי. לפגוש צורת חיים אחרת, לפגוש את הטבע העוצמתי, השקט והשלווה והיופי שכאן.

ובעיקר, באתי לכאן כדי לפגוש את עצמי.

ביומיים, שלושה הראשונים היה לי מעניין לראות עד כמה קשה למערכת הפנימית שלי "להוריד הילוך". עד כמה אני כל כך מתוכנת לעשיה, למשימות, להספיק דברים, למחוק אייטמים ברשימת ה-to do שלי (אל תתבלבלו, כבר הספקתי למחוק כמה כאלו מאז שהגעתי 😊 ).

היום כבר יותר קל לי להתחבר לאנרגיה ולתדר המקומי של – בוא ונזרום ונראה לאן היום הזה יתגלגל.

הבוקר, משכתי לעצמי קלף מחבילת קלפים שהבאתי עמי לכאן.

והיה כתוב עליו – Tear Down the House. ובתרגום חופשי: תפרק את הבית.

אחת המחשבות שמאד מעסיקות אותי בימים האחרונים מאז שהגעתי לכאן היא על הזהות שלי בעולם. בעיקר בעולם העשייה שלי.

לפני כחודשיים נכנסתי לשנת ה-20 שלי. כמעט 20 שנה מאז שעזבתי את הקריירה המבטיחה שבניתי באינטל ויצאתי לדרך עצמאית ללוות אנשים בתהליכי שינוי וטרנספורמציה בחיים שלהם.

ואיזה 20 שנים אלו היו!

ובתוך השנים האלו, החלפתי אינספור זהויות, והעשייה שלי השתנתה בלי סוף.

ידעתי להמציא את עצמי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב – מחדש.

זה לא תמיד פשוט או קל. להיפך, לרוב זה מורכב, מאתגר וקשה. ובעיקר מפחיד.

מפחיד כי כשאנחנו מחליפים זהות, אין לנו שום בטחון או וודאות מה תהיה הזהות החדשה, לאן היא תקח אותנו והאם היא תתאים? האם נאהב אותה ונתחבר אליה?

ואז קיבלתי את הקלף הזה הבוקר: תפרק את הבית.

מה זה אומר בעצם?

לפרק את הזהות. שוב פעם. לפרק את הבית המוכר של מי שאני בעולם, של איך אנשים אחרים מכירים אותי, את הדמות שהם מעריכים, ונמשכים אליה.

אני מרגיש שבשש השנים האחרונות, מאז המפגש עם הסרטן, עברתי כל כך הרבה. הבנתי על עצמי ועל החיים כל כך הרבה. אין היבט בחיים שלי שלא השתנה ושלא שיניתי מאז.

שיניתי אמונות, תפיסות ואת כל פילוסופיית החיים שלי.

זה כן בא לידי ביטוי גם בעשייה שלי בצורות כאלו ואחרות, אבל אם אהיה מאד כנה עם עצמי, אז עדיין שמרתי בגדול על הזהות שלי.

ישנם דברים שנוח לי לדבר עליהם עם חברים קרובים, ופחות נוח לי עדיין לצאת איתם החוצה לעולם.

לפני כמה חודשים, חבר טוב אמר לי את המשפט: "אתה כבר לא מדורת השבט".

שאלתי למה הוא התכוון, ואז הוא ענה שהתהליכים שאני עושה עם אנשים, הריטריט שלי והסדנאות שאני מעביר, אינן מתאימות לכל אחד. לא כולם יכולים להכיל, להבין, או להתחבר לכך.

אם בעבר התכנים והדרך שלי היתה מתאימה לכולם, כעת זה לא המצב.

אני אומר ללקוחות שמבקשים את הליווי האישי שלי שהם צריכים להיות אמיצים. אמיצים לפגוש את עצמם כפי שלא פגשו את עצמם קודם לכן.

ולא כולם מוכנים לכך. אלו לא תהליכים שמתאימים לכולם.

כבר לא מדורת השבט.

לפני כמה ימים, בשיחה עם יובל ונטלי שאני מתארח בביתם, נטלי אמרה לי: "אה, אז מה שאתה עושה בעצם, זה ללוות אנשים להפוך להיות יותר אותנטיים בחיים שלהם".

וכשהיא אמרה את זה, משהו הרגיש שנפל למקום. יש בזה משהו. להיות אותנטי, זה להיות בחופש.

וחופש, הוא אחד הערכים הכי מובילים ומשמעותיים בחיים שלי.

בהרבה צמתי החלטה ובחירה קריטיים שעברתי בהם, החופש והבחירה בחופש הכריעו את הכיוון שבחרתי ללכת אליו.

כך זה היה בעזיבה של אינטל, ואחר כך ביציאה מהעסק של "קוד המנצח", והיציאה לטיול של שנה בעולם עם כל המשפחה, הגירושים, והצמצום ושינוי כל המודל העסקי שלי לפני כשלוש שנים.

להחליף זהות או לפרק את הבית, זה בעצם להסכים להפרד מהדברים שאני רגיל אליהם, שמגדירים אותי בצורה כזו או אחרת, ומהבטחון והוודאות שזה מביא ונותן לי.

זה להסכים ללכת בדרכים לא סלולות ופחות מוכרות, כשאין לי שום וודאות או בטחון בלאן הדרך תוביל ומה תהיה התוצאה הסופית.

זה להסכים להתמסר לדרך, ולא להינעל או להחזיק בתוצאה הרצויה.

ואני חושב שזה חלק ממה שאני באתי לעשות כאן בשלושת השבועות האלו. להסכים לצאת לדרך הזו. לדרך של שינוי הזיהוי, פירוק הבית המוכר של מי שאני והגילוי המחודש.

זה מפחיד. זה מסקרן. ובעיקר – מרגש.

אז אם קראתם את הדברים האלו עד לכאן, ובא לכם קצת לעזור לי, אשמח שתכתבו לי בכמה מילים בתגובות, איך אתם רואים אותי, מה הזהות שלי שאתם רואים או מבינים אותה כעת.

זה יעזור לי להבין איך אני נתפס בחוץ.

תודה!