רק להיום

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש".

5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי.

הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת.

הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה.

יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה.

אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי.

וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים.

וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי.

והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך.

ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין.

אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה.

ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש.

אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

הנה הקטע המלא:

"רק להיום" (Just for Today) מאת סיביל פרטרידג':

רק להיום אנסה לחיות את היום הזה בלבד, ולא אנסה לפתור את כל בעיות החיים שלי בבת אחת. אעשה משהו שאולי לא הייתי מעז לעשות במשך שנים, רק משום שאדע שאני צריך לעשות אותו היום בלבד.

רק להיום אהיה שמח. כמו שאמר אברהם לינקולן: "רוב האנשים שמחים במידה שהם מחליטים להיות".

רק להיום אנסה להתאים את עצמי למה שיש, ולא אנסה להתאים את כל העולם לרצונות שלי. אקבל את גורלי כפי שהוא, ואתאים את עצמי אליו.

רק להיום אאמן את השכל שלי. אלמד משהו שימושי. לא אהיה רשלן מנטלית. אקרא משהו שדורש מאמץ, מחשבה וריכוז.

רק להיום אעשה טוב לשלושה אנשים לפחות, בלי שאף אחד ידע על כך; אם מישהו יגלה, זה לא ייחשב.

רק להיום תהיה לי תוכנית. אולי לא אעקוב אחריה במדויק, אבל היא תהיה שם, ואשמור על עצמי משני נגעים: חיפזון וחוסר החלטיות.

רק להיום אקדיש לעצמי חצי שעה של שקט ורוגע. בזמן הזה, אשתדל מדי פעם לחשוב על אלוהים, כדי לקבל פרספקטיבה נכונה יותר על חיי.

רק להיום אהיה נטול פחד. במיוחד לא אפחד ליהנות ממה שיפה, לאהוב, ולהאמין שמה שאני נותן לעולם – העולם מחזיר לי בחזרה.