שינוי בחיים

כמה מהחיים שלכם באמת בחרתם, וכמה פשוט למדתם ש״ככה צריך״? אפשר לעשות את כל הדברים הנכונים. ללמוד, להתקדם, לבנות קריירה ומשפחה, לסמן עוד ועוד וי. ועדיין, בתוך כל זה, להרגיש שמשהו חסר. שיש חלק בכם שלא מקבל מקום. ואולי אתם כבר יודעים מה הייתם רוצים לשנות, אבל אז מגיעות השאלות: מה יגידו? את מי אאכזב? ומה יקרה לכל מה שבניתי? בהרצאה ״האומץ להיות עצמך״ אני משתף במסע האישי שלי ובמה שלמדתי בדרך על המחיר של הניסיון להיות מי שמצפים מאיתנו, ועל האומץ לגלות מה אנחנו באמת רוצים ולתת לזה מקום בחיים. במהלך הצפייה תגלו: - איך לזהות איפה הציפיות של אחרים מנהלות את הבחירות שלכם, גם כשנדמה לכם שאתם בוחרים בעצמכם. - אילו סימנים יכולים להעיד שהחיים שבניתם כבר לא מתאימים למי שאתם היום. - למה כל כך קשה לשנות כיוון, אפילו כשכבר ברור לכם שאתם רוצים משהו אחר. - איך להתחיל לברר מה נכון לכם ולעשות צעד ראשון, גם כשעוד אין לכם מושג איך תיראה הדרך. אם גם אתם מכירים את התחושה שאתם עושים את מה שצריך, אבל לא מספיק את מה שאתם באמת רוצים, אני מזמין אתכם לצפות.

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

״כן, אין בעיה״, אתם אומרים. ורק אחר כך קולטים ששוב הסכמתם למשהו שלא באמת רציתם לעשות. או ששואלים אתכם מה שלומכם, ואתם עונים ״הכול בסדר״. למרות שכבר תקופה משהו בפנים רחוק מלהיות בסדר, והייתם רוצים שמישהו ישמע גם את זה. או שסוף סוף יש לכם ערב פנוי. אף אחד לא צריך מכם שום דבר. ופתאום אתם מגלים שאין לכם מושג מה מתחשק לכם לעשות. אלה רגעים קטנים, יומיומיים שיש לכולנו. ובתוכם אפשר לפגוש הרבה מעצמנו: את הפחד לאכזב מישהו, את הצורך להיראות חזקים, את ההרגל לדאוג לכולם מסביב לפני שבדקנו עם עצמנו מה אנחנו צריכים. זה קל להמשיך ביומיום שלנו, יש עבודה, הודעות לענות עליהן, ארוחת ערב להכין. גם כשאנחנו שמים לב שמשהו לא נעים לנו, לא תמיד יש לנו זמן ומקום להעמיק בו.

אחד המשפטים המסוכנים ביותר שאנחנו יכולים לומר לעצמנו הוא: "אין מה לעשות". לפעמים הוא מתחבא תחת תחפושות אחרות, כמו: "ככה זה אצל כולם". "בגיל שלי כבר לא מתחילים מחדש". "אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, ברור שהזוגיות כבר לא תהיה כמו פעם". "אני לא יכול להרוויח יותר ממה שאני מרוויח היום". "זה האופי שלי. אני כזה". "כבר ניסיתי הכל". לכל המשפטים האלו יש משהו משותף. הם סוגרים את הדלת. הם לא משאירים שום סיכוי למשהו חדש שיכול לקרות. המשפטים האלו, הם אחד התסמינים המשמעותיים לזהות את "מלכודת היאוש", ובעיניי זו אחת ממלכודות החופש הקשות והמורכבות יותר שיש. לא בגלל שהייאוש הוא רגש קשה ולא נעים. והוא אכן כזה, אלא בגלל שכאשר אנחנו באמת מאמינים שאין מה לעשות, אנחנו מפסיקים לחפש מה אפשר לעשות. וזה הבדל עצום. זה הבדל שמשפיע על כל הווית החיים שלנו.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש". 5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי. הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת. הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה. יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה. אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי. וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים. וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי. והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך. ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין. אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה. ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש. אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

לפני כשנתיים נתקלתי לראשונה בקריקטורה הזו. לקוח שיתף אותה איתי. אני מוצא בה סוג של אמת. אנחנו נולדים לתוך מסלול ידוע מראש. "הסללה" ברורה, מתוכננת, משורטטת ומוקפדת היטב: תוציא ציונים טובים בבית הספר, כדי שתוכל לרכוש בהמשך השכלה גבוהה, תמצא עבודה בטוחה, תתחתן, תעשה 3 ילדים, תיקח משכנתא, תקים עסק, תרדוף אחרי הלקוח הבא, תגדיל את ההכנסות, תשדרג את הרכב... או בקיצור: ברוכים הבאים למירוץ העכברים של החיים! אנחנו מתנהגים בדיוק כמו עכבר על גלגל. רצים, רצים, רצים. מזיעים, מתאמצים יותר, משקיעים עוד שעות, לוקחים עוד פרויקטים, עושים עוד כסף, קונים עוד "דברים" ואז עובדים עוד כדי לממן את הדברים שקנינו. ואנחנו בטוחים שאם רק נרוץ עוד קצת, עוד יותר מהר, נגיע לאיזו שהיא "מנוחה ונחלה" מובטחת. אבל אנחנו אף פעם לא מגיעים לשם. כי האמת היא שהגלגל הזה לא באמת מוביל לשום מקום. הוא רק מסתובב מהר יותר. וכאן יש פוטנציאל לרגע של התגלות אמיתית. אבל זה לא פשוט לעצור לרגע את המירוץ ולהתבונן. למה אנחנו לא פשוט... עוצרים? יורדים ממנו? כי כולם מסביבנו ממשיכים לרוץ במלוא המרץ על הגלגל. וזה מפחיד להיות שונים או יוצאי דופן. וכך אנו מוצאים את עצמנו ממשיכים לרוץ על הגלגל הזה, גם כשאנחנו מבינים, עמוק בפנים, שזה לא עושה אותנו מאושרים. פרדוקסלי ממש.

עידו הרטוגזון הוא עיתונאי, סופר וחוקר תודעה, מהקולות הבולטים בישראל בחקר פסיכדליה, טכנולוגיה והמפגש ביניהם, ומרצה בכיר בתוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן. דיברנו על עולם הפסיכדליה, החל מהחוויות הראשונות שמעוררות את הנפש ועד לרנסנס המחקרי והמדעי שמתרחש כיום ובאופן שבו חומרים משני תודעה יכולים לפתוח חסימות יצירתיות ולשנות מסלולי חיים. בין השאר תוכלו לשמוע: מה היה המפגש הראשון שלו עם עולמות הפסיכדליה וכיצד המפגש הזה שינה את חייו מהו הפוטנציאל הגלום בעולמות הפסיכדליה בטיפול ובריפוי מהן הסכנות בשימוש בחומרים פסיכדליים איפה עובר הקו בין "חקירה" ובין "בריחה" בשימוש בחומרים פסיכדליים איך מבחינים בין תובנה רוחנית אמיתית לבין "מעקף רוחני" מתעתע על ההתמכרות שלנו כבני אדם ל"משני תודעה" חוקיים פרק מרתק ומעורר מחשבה! תהנו.