אינטימיות

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

״כן, אין בעיה״, אתם אומרים. ורק אחר כך קולטים ששוב הסכמתם למשהו שלא באמת רציתם לעשות. או ששואלים אתכם מה שלומכם, ואתם עונים ״הכול בסדר״. למרות שכבר תקופה משהו בפנים רחוק מלהיות בסדר, והייתם רוצים שמישהו ישמע גם את זה. או שסוף סוף יש לכם ערב פנוי. אף אחד לא צריך מכם שום דבר. ופתאום אתם מגלים שאין לכם מושג מה מתחשק לכם לעשות. אלה רגעים קטנים, יומיומיים שיש לכולנו. ובתוכם אפשר לפגוש הרבה מעצמנו: את הפחד לאכזב מישהו, את הצורך להיראות חזקים, את ההרגל לדאוג לכולם מסביב לפני שבדקנו עם עצמנו מה אנחנו צריכים. זה קל להמשיך ביומיום שלנו, יש עבודה, הודעות לענות עליהן, ארוחת ערב להכין. גם כשאנחנו שמים לב שמשהו לא נעים לנו, לא תמיד יש לנו זמן ומקום להעמיק בו.

מה עושים כשמשהו שהיה במשך שנים חלק עצום מהחיים שלנו, משהו שהביא לנו משמעות, סיפוק, הצלחה, כסף ואפילו תחושה ברורה של ייעוד, כבר לא מרגיש נכון יותר? ואיך יודעים אם זו רק תקופה של שחיקה שצריך לעבור דרכה, או שהגיע הזמן באמת להפסיק? ישבתי לשיחה אישית עם דניאל בן ארי, חבר קרוב ואדם שעבר בעצמו תהליך כזה. דיברנו על הסימנים שמופיעים בדרך, לפעמים הרבה לפני שאנחנו מוכנים להקשיב להם, ועל הנטייה שלנו להמשיך להפעיל עוד כוח דווקא במקום שאולי מבקש מאיתנו לעצור. דיברנו גם על אחד החלקים המפחידים ביותר בשינוי: הריק שנוצר כשמשהו ישן מסתיים, אבל הדבר הבא עדיין לא התגלה. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: • איך להתמודד עם הפחד הכלכלי ועם משבר הזהות שמגיעים כשעוזבים משהו שהיה חלק משמעותי מאיתנו • איך לזהות את הסימנים שמשהו בחיים שלכם כבר מבקש להשתנות • איך להבחין בין שחיקה זמנית לבין סיום אמיתי של תקופה • למה אנחנו ממשיכים להחזיק בדברים שכבר אינם נכונים לנו, גם כשהמחיר שלהם הולך וגדל • למה לפעמים הזמן הנכון להפסיק הוא מוקדם יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות • למה הריק שנוצר אחרי סיום הוא לא בהכרח בעיה שצריך לפתור מיד • איך לפתח את היכולת לחיות בתוך חוסר ודאות ולהתנהל בתוכה זו שיחה על סיומים, על התחלות, ועל היכולת להקשיב כשהחיים מסמנים לנו שהגיע הזמן לפנות מקום למשהו חדש. גם אם אנחנו עדיין לא יודעים מהו. מוזמנים לצלול איתנו לעומק.

אני כותב כעת מסיני. נמצא כאן כבר כמה ימים. לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל... ושיחות. הרבה שיחות. שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים. אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש. השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח. זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה. להתפתח עסקית... להתפתח כלכלית... להתפתח בזוגיות... להתפתח בהורות... להתפתח במיניות... כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור... מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה. השלב של החיפוש. ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה. הייתי מחפש מתוך הרצון להבין. אז הייתי לומד הרבה. משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע. כדי לקבל הבנה. מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין". ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי". היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו. כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

מה קורה למיניות של גבר אחרי 30 שנה בזוגיות אחת ובמיניות אחת? האם אנחנו באמת יודעים מה בני ובנות הזוג שלנו רוצים במיטה, ומה קשה יותר לחשוף - פנטזיות מיניות או את המקומות שבהם אנחנו מרגישים חלשים ופגיעים? בפרק זה של ״לב של גבר״ גלית בנגלס מארחת את ערן שטרן, בן 54, לשיחה חשופה על מיניות, אינטימיות והגילוי מחדש של עצמו אחרי סרטן האשכים וגירושים. ערן מספר על המעבר משלושים שנה בתוך עולם זוגי ומיני אחד לחקירה חדשה של הגוף והמיניות, על הכניסה לעולמות הטנטרה ו-ISTA, ועל הדברים שגברים מדברים עליהם במעגלי גברים - מפחד מדחייה ודימוי גוף ועד חרדת ביצוע וקושי לחשוף חולשה. וגם: מה הם ההסכמים הלא כתובים שאנחנו מכניסים לזוגיות בלי שבכלל דיברנו עליהם? למה ערן הפסיק לראות את עצמו כאחראי לעונג ולאושר של בת הזוג שלו? איך מדברים מתוך ״כואב לי״ ו״אני צריך״ במקום מתוך כעס והאשמה? ומה מאפשר לשני אנשים ליצור אינטימיות עמוקה בלי לאבד את עצמם בתוך הקשר? שיחה על מיניות גברית, פגיעות, גוף, אינטימיות - ועל האפשרות לגלות את עצמנו מחדש גם באמצע החיים.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש". 5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי. הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת. הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה. יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה. אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי. וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים. וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי. והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך. ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין. אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה. ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש. אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.