אינטימיות

לחיות עם לב פתוח זו לא הצהרה רוחנית מנותקת, אלא בחירה יומיומית ולרוב מפחידה מאוד שבבסיסה ההסכמה להרגיש הכל. בפרק הזה נפגשתי להעמיק לשיחה עם ברוך יחיה רז. אני חייתי במשך שנים ארוכות בניתוק מוחלט, מתייחס לרגש כאל מטרד שכלתני שצריך לנהל, עד שהסרטן הכריח אותי לעצור ולפגוש את הגוף שלי. ברוך, לעומת זאת, נאלץ לפתוח את הלב דווקא מתוך תהומות של אובדן, לאחר המפגשים הכואבים עם המוות של אחותו ואשתו מיטל. בשיחה הזו, אנו בוחנים את האשליה שבה רובנו חיים, שאפשר לסגור את הלב רק בפני הכאב והפחד, מבלי להבין שבאותו רגע אנחנו אוטמים אותו גם בפני השמחה, התשוקה והאהבה. דיברנו על המחיר הכבד של הסתרת הפגיעות שלנו, במיוחד עבורנו כגברים שחונכו מגיל אפס תמיד להישאר חזקים ולא להישבר. וגילינו איך דווקא המוכנות להיות פגיעים היא זו שמייצרת את הביטחון, הקרבה והאינטימיות הכי עמוקים שאפשר לחוות, בין אם זה מול בנות הזוג שלנו ובין אם זה מול הילדים שלנו. מה עוד תקבלו מההאזנה לפרק: איך מזהים פיזית מתי הלב שלנו מכווץ וסגור ואיך מרגישה הנוכחות של לב פתוח שמאפשר לנשום ולהרגיש הכל ההבנה החד-משמעית שאי אפשר לסנן רגשות סלקטיבית, וכשאנו סוגרים את הלב כדי לא להרגיש כאב, אנו גם מאבדים מיד את היכולת להרגיש שמחה אמיתית איך ההסכמה להיות פגיעים וחשופים עם בני/בנות הזוג שלנו, דווקא במקומות שבהם אנחנו הכי מפחדים להיפגע, פותחת ערוץ למיניות וקרבה חיה ורוטטת למה המוכנות להיות פגיעים (ואפילו לבכות מול הילדים שלנו) לא הופכים אותנו לחלשים, אלא בונים בנו חוסן פנימי עמוק ומאפשרים גם לסביבה שלנו להיות פגיעה לידינו ועל הדרך לחיות בשלמות גם עם החלקים הפגומים והכואבים שבתוכנו, ולהשקיט אחת ולתמיד את קולות הביקורת והשיפוטיות העצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול יחד איתנו - לעומק.

מה קורה למיניות של גבר אחרי 30 שנה בזוגיות אחת ובמיניות אחת? האם אנחנו באמת יודעים מה בני ובנות הזוג שלנו רוצים במיטה, ומה קשה יותר לחשוף - פנטזיות מיניות או את המקומות שבהם אנחנו מרגישים חלשים ופגיעים? בפרק זה של ״לב של גבר״ גלית בנגלס מארחת את ערן שטרן, בן 54, לשיחה חשופה על מיניות, אינטימיות והגילוי מחדש של עצמו אחרי סרטן האשכים וגירושים. ערן מספר על המעבר משלושים שנה בתוך עולם זוגי ומיני אחד לחקירה חדשה של הגוף והמיניות, על הכניסה לעולמות הטנטרה ו-ISTA, ועל הדברים שגברים מדברים עליהם במעגלי גברים - מפחד מדחייה ודימוי גוף ועד חרדת ביצוע וקושי לחשוף חולשה. וגם: מה הם ההסכמים הלא כתובים שאנחנו מכניסים לזוגיות בלי שבכלל דיברנו עליהם? למה ערן הפסיק לראות את עצמו כאחראי לעונג ולאושר של בת הזוג שלו? איך מדברים מתוך ״כואב לי״ ו״אני צריך״ במקום מתוך כעס והאשמה? ומה מאפשר לשני אנשים ליצור אינטימיות עמוקה בלי לאבד את עצמם בתוך הקשר? שיחה על מיניות גברית, פגיעות, גוף, אינטימיות - ועל האפשרות לגלות את עצמנו מחדש גם באמצע החיים.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

זה קרה לי יותר מפעם אחת במהלך החיים, שהרגשתי את ה"קריאה הפנימית" הזו. מן תחושה מאד ברורה שמשהו בחיים שלי צריך להשתנות. ברוב המקרים לא ידעתי מה ספציפית צריך להשתנות, אלא רק הידיעה העמוקה הזו, שכך אני לא יכול להמשיך יותר. קל מאד להתעלם מהקריאה הזו. במיוחד שהכיוון החדש שאליו היא מצביע לא ברור או מאד אמורפי. אז המשכתי בחיים. רק שזה לא עזר, והקריאה והתחושה הזו המשיכה והתגברה. לפעמים כשהתעלמתי מכך ממש, הקריאה החמירה והופיעה בצורת משבר משמעותי. כלכלי, בריאותי, זוגי. המשבר גרם לי לעצור ולהקשיב לה. לנסות להבין מה היא אומרת לי. לאן היא רוצה לכוון אותי.

שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש". 5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי. הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת. הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה. יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה. אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי. וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים. וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי. והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך. ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין. אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה. ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש. אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה. בין השאר תוכלו לשמוע גם: איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי. מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו. למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים. על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות. איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת. מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים פרק מרגש במיוחד! תהנו.

והפעם, פרק שהוקלט במהלך הכנס "בוחרים נכון" שבו הדי קרן ראיין אותי. ישבנו לשיחה פתוחה וכנה, שהחלה מזכרונות על כנס בסיני, רגע לפני שהחלה המלחמה,וצללה אל המקומות החשופים ביותר במסע החיים שלי. בין השאר תוכלו לשמוע: מדוע בחרתי בכנס בסיני, לזרוק את ה"מכובדות" ולעלות לבמה יחף על המחיר של חיים בתוך "פרסונה" שמיועדת לרצות אחרים על החשיבות העמוקה של שהייה בתוך הכאב והלא-נודע כדי באמת להשתנות. מה קורה כשאחרי 47 שנות הדחקה רגשית, הסרטן מגיע כקריאת השכמה כיצד ההבנה הכואבת ש"אף אחד לא בא להציל אותנו" משחררת אותנו לקחת אחריות על חיינו למה אי אפשר באמת לרפא את מה שאנחנו מסרבים להרגיש איך קבלת הצללים שלנו והחלקים הפחות "מוצלחים" מביאה לשקט פנימי למה חיים על "אוטומט" שואבים מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה פרק חשוף, אישי, ונטול מסכות.

עינב נוסנבלט-טל היא ארומתרפיסטית, זמרת, מרצה, משוררת ויוצרת תוכן שאיבדה את הראייה ויכולת ההליכה בגיל 23. דיברנו על החיים בכיסא גלגלים, ועל הרגע שבו הפסיקה להתבייש והתחילה לבחור בנוכחות מלאה בחיים. תוכלו לשמוע גם: כיצד התרופה שקיבלה בגיל צעיר גרמה לה לאבד את הראייה וההליכה מה היתרונות שהיא מצאה באובדן הראייה מה אפשר לה לבקש עזרה ולהחשף על רפואה קונבנציונלית מול רפואה טבעית על תהליך הגמילה ארוך של גמילה מתרופות ובחירה באורח חיים הוליסטי איך יוצרים זוגיות ואינטימיות בעולם שבו המראה החיצוני כבר לא משחק תפקיד איך הגוף מאותת כשמשהו עמוק מבקש תיקון פרק כן, חשוף ומעורר השראה על קבלה, חופש פנימי והאומץ להיות מי שאנחנו באמת. תהנו!

אי אפשר שלא להצטרף לטרנד ולכתוב גם על הסדרה של כאן 11 "מקום שמח". כל הפיד שלי מלא בזה. וכנראה שזה לא במקרה. יש משהו בסדרה הזו שמצליחה לדקור בדיוק איפה שכואב. איפה שאנחנו מפחדים להסתכל. איפה שהלב יודע שמשהו שם מוכר מדי. גם אני בסיבוב הקודם שלי הייתי במקום הזה. המקום שבו אתה מתעורר יום אחד ולא בטוח לאן נעלמה האהבה שהיתה פעם ברורה כמו אור יום. הרבה אנשים שמעיזים לדבר על זה איתי, אומרים את זה בצורה דומה: לא קרה משהו גדול. לא איזו דרמה. לא פרידה. לא סיפור מטורף. פשוט… לאט, לאט. Little by little. שחיקה שקטה. עייפות. התרחקות. חוסר תשומת לב קטנטן שבשגרה הרגילה של יום שלישי בצהריים לא נראה משמעותי מדי. אבל כשהוא מצטבר לאורך שנים, הוא הופך להרים של ריחוק. וזה כמעט תמיד נראה אותו הדבר. זוג רגיל. אנשים טובים. באמת אוהבים. עובדים קשה. מגדלים ילדים. משלמים חשבונות. מנווטים בין עייפות להישרדות. משימות. מחויבויות. אחריות. מרחב קטן מדי לנשימה. לחיבור. ובתוך כל זה, הזוגיות יורדת בסדר העדיפות והופכת לפרויקט תפעולי ולא למערכת יחסים חיה. הם הופכים להיות סמנכ"לי תפעול של חברה שנקראת "משפחה בע"מ".

רון פרוינד ואומני גל הם זוג ומייסדי שיטת "אומניתרפי" – פסיכותרפיה במגע דרך הגוף. במשך יותר משני עשורים הם חוקרים את הקשרים שבין גוף לנפש, מטפלים, מלמדים ומלווים אנשים בתהליכי ריפוי וצמיחה בארץ ובעולם. דיברנו על המפגש הגורלי שלהם אחרי ששניהם חוו משברים אישיים עמוקים, על איך זוגיות של 26 שנה שורדת משברים רפואיים, שינויי מקום מגורים, הורות ואתגרי קריירה. בין השאר תוכלו לשמוע: על סיפור ההכרות הלא שגרתי ביניהם כיצד חווית ה"כמעט מוות" של אומני השפיעה על המשך חייה מדוע רון בחר להתנזר מיחסים במשך שנה שלמה על הקונפליקט בין הרצון לעשות את מה ש"נכון עבורי" ובין מה שהסביבה תופסת כ"נכון" מה מאפשר להם לשמר זוגיות ארוכת שנים מה חשוב יותר: הקשר הזוגי או הרצון האישי של כל אחד מבני הזוג איך שיטת הטיפול שלהם נולדה מהחיים עצמם מה הסוד לגידול ילדים ללא מרדנות וללא טריקת דלתות כיצד מגע טיפולי יכול להחליף שנות פסיכותרפיה פרק מרתק על אהבה, חיבור, ריפוי וקשר עמוק. תהנו!