שלשום הסתיים עוד ריטריט "50 גוונים של חופש".
5 ימים אינטנסיביים, עמוקים, מרגשים, שהיה בהם מהכל: אהבה, כאב, צחוק, שמחה ובכי.
הנחיתה חזרה למציאות בבית, היא תמיד מורכבת.
הפער הזה בין המיכל מלא האהבה שטבלנו בו במשך חמישה ימים, למציאות מחוץ לו, היא לא פשוטה.
יהיו מי שיגידו שזה לא העולם האמיתי, שהיינו בבועה.
אני חושב, שאכן היינו בבועה, שהיתה בה אהבה, וכנות, ובטחון. וזה היה מאד אמיתי.
וזה חלק ממציאות החיים, אם אנחנו טורחים ליצור לעצמנו את המקומות האלו, שבהם כנות ואינטימיות ואהבה נוכחים.
וזה גם מה שכתבתי למשתתפים בריטריט האחרון הבוקר, שזה היה אמיתי.
והשאלה שחשוב לשאול את עצמנו לא האם זה אמיתי או שלא (זה כן), אלא איך אנחנו יוצרים לעצמנו עוד מכך.
ונזכרתי בקטע הבא, שלדעתי הוא בדיוק התמצית של העניין.
אין לנו אפשרות כל הזמן להיות רק בטוב שלנו, רק באהבה.
ואפילו לנסות לחשוב על כך במונחים של לחיות את זה כל יום, יכול להיות מאיים ואפילו מייאש.
אבל אולי אפשר לנסות להגיע לשם רק להיום.
