אני כותב כעת מסיני.
נמצא כאן כבר כמה ימים.
לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל… ושיחות.
הרבה שיחות.
שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים.
אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש.
השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח.
זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה.
להתפתח עסקית…
להתפתח כלכלית…
להתפתח בזוגיות…
להתפתח בהורות…
להתפתח במיניות…
כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור… מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה.
השלב של החיפוש.
ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה.
הייתי מחפש מתוך הרצון להבין.
אז הייתי לומד הרבה.
משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע.
כדי לקבל הבנה.
מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין".
ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי".
היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו.
כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.
להבין ולדעת הם שני דברים שונים.
הבנה לא בהכרח תשנה את ההתנהגות שלנו.
תחשבו על כל אדם שאתם מכירים שמעשן. האם יש סיכוי שהוא לא מבין שהעישון מזיק לבריאות שלו?
אני לא חושב שיש אדם כזה. כולם מבינים שהעישון מזיק לבריאות. אבל זה לא מפריע לאותם מעשנים להמשיך לעשן.
הבנה לא תמיד משנה התנהגות.
אז החיפוש לא מסתיים כאשר הבנו משהו. לא פעם, שם הוא רק באמת מתחיל.
החיפוש שלי היום פחות מתבסס על חיפוש של ידע או הבנה.
הוא הרבה יותר מתבסס על הנכונות לחקור.
הרבה יותר מתבסס על הנכונות והרצון לחוות.
אני מבין היום שאין תחליף לחוויה עצמה.
הייתי שנים לכוד בתוך הבנה של דברים. של עצמי, של אחרים, של מערכות יחסים, של "איך העולם עובד" או מה ראוי / נחשב / נכון.
וזה הוביל אותי רק להיות יותר שבוי ולכוד בתוך תפיסות והנחות חברתיות, ובגדול שבוי באמונות של אנשים אחרים.
כל הידע וההבנה שניסיתי לרכוש ולהשיג לא השתוו לרגע אחד של חוויה אמיתי של הדבר.
אפשר ללמוד הרבה על מה מביא לנו אושר.
יש אנשים שמעבירים קורסים שלמים וכתבו ספרים על זה
אבל כל הקורסים והספרים בעולם אינם משתווים לרגע אחד של חווית אושר אמיתית.
שם,בנקודה המיוחדת הזו, שם אנחנו באמת יודעים מה זה אושר.
יודעים, אבל בעיקר, מרגישים.
כשאנו מרגישים משהו, זה נצרב אצלנו במערכת. זה נצרב אצלנו בגוף.
וזה ההבדל.
וזה הבדל עצום.
החוויה משמעותית פי כמה וכמה מכל למידה תאורטית.
אבל אנחנו לרוב לא בנויים ככה.
חונכנו לרכוש ידע.
הוסללנו להאמין שהתשובות נמצאות שם. בספרים, בקורסים, בסדנאות.
האמנו שהתשובות נמצאות אצל מישהו אחר. לא אצלנו בפנים.
בשנים האחרונות, אני פחות ופחות מחפש את הידע.
פחות מחפש להבין. אלא בעיקר לחוות.
זה לא תמיד טריוויאלי לחפש מתוך ההתנסות והחוויה.
זה בדרך כלל הרבה יותר מפחיד. זה פחות וודאי או בטוח.
זה בוודאי לא ידוע מראש, וודאי או מובטח.
כי מי יודע לומר לנו איך נרגיש ברגע מסויים?
זה לא רק שהחיפוש שלי השתנה, גם כשאני מלווה אנשים, אני פחות מנסה להבין איתם דברים, אלא יותר מנסה שהם יחוו וירגישו. מתוך כך מגיעה ההתפתחות והלמידה האמיתית.
וכך גם קורה בריטריט שלי "50 גוונים של חופש".
אני לא מעביר שם ידע. אני לא מדבר על תובנות.
הוא בעיקר מעוצב כך שאנשים יעברו בו חוויות משמעותיות.
מתוכן הן כבר ייגעו למסקנות ותובנות, אבל בסוף מה שאנו נשארים איתו זו החוויה.
החוויה של להיות בשיחה עמוקה ואינטימית עם אדם אחר.
החוויה של חופש בלבטא פגיעות או כאב.
חווית החופש של לבטא את כולי, את האור שלי ואת הצללים שלי מול העולם.
חווית החופש שבלא לדאוג מה אחרים חושבים או איך זה נראה.
החופש לבטא את הרצונות שלי.
להכיר בכאב שלי או בפחד.
החופש שיש ביכולת להסיר ממני את כל המסכות והפרסונה שיצרתי לאורך כל כך הרבה שנים.
אלו החוויות שאנו נשארים איתן אחרי חמשת הימים האלו.
מוזמנים.



