פרסונה

לפעמים בחיים שלנו, יש משהו, מבנה כלשהו (קריירה, יחסים, עסק וכו') שמבחוץ נראה מצוין, הוא עובד, לכאורה אפילו בהצלחה, אבל עמוק בפנים אנחנו כבר יודעים שהגיע הזמן שיסתיים. בפרק סולו הזה אני מזמין אתכם לבדוק משהו שרובנו מעדיפים לא לגעת בו: מתי נכון לפרק, בעצמנו ומרצוננו, מבנה שבנינו לאורך השנים. זו לא שיחה על שינויים שהחיים כופים עלינו בצורת משבר. זו שיחה על הבחירה לעשות את זה כשאף אחד לא מכריח אותנו, ועל המחיר, שכמעט אף פעם לא מסתכלים עליו, של להישאר במקום. מה תקבלו מההאזנה לפרק: • דרך לזהות אם הגיע הזמן לשינוי אצלכם, גם כשבחוץ הכל נראה בסדר • הבנה של מה באמת עוצר אותנו מלעשות את הצעד, ואיך לא לתת לפחדים להחליט במקומנו • זווית חדשה על המחיר של להישאר במקום • שאלות שיעזרו לכם לבדוק מה בחיים שלכם מבקש להיסגר ומה מבקש להיפתח • נקודת מבט שמאפשרת להתמודד עם חוסר ודאות וכאוס, במקום לחכות שהחיים יבעטו בנו ובסוף הפרק, שלוש שאלות שתוכלו לקחת לחקירה איתכם: איזה דלי בחיים שלכם נראה מושלם ומתפקד מבחוץ, אבל בפנים עמוק אתם יודעים שהגיע הזמן לבעוט בו? מה מפחיד אתכם יותר: לאבד את הנוחות והשליטה שיש לכם עכשיו, או לדעת שתישארו בדיוק באותו מקום גם עוד עשר שנים? אם תסכימו להניח לרגע בצד את האגו, את הטייטל ואת הפרסונה, מי תהיו? מה יתאפשר לכם ביום שאחרי שתבעטו בדלי ותוכלו להתחיל מההתחלה? מוזמנים לכתוב לי ולשתף במייל: [email protected]. אני עונה אישית לכל מי שכותב, והמייל מגיע רק אליי. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתי לעומק.

ישבתי לשיחה עם אריאלה דמנשטיין, פסיכותרפיסטית ממוקדת התמכרויות, שהייתה בעברה מכורה כבדה ואף סוחרת בסמים, ונקייה מזה כ-30 שנים. שוחחנו על הדרכים שבהן כולנו בורחים מעצמנו, ועל ה"התמכרויות השקופות", שכולנו נגועים בהן: ההתמכרות לדרמה, לשליטה, למסכים, לקניות ולעשייה בלתי פוסקת. שיתפנו בחוויות ההתמכרות האישיות שלנו ובאופן שאנו משתמשים בהן כדי למלא את הבורות הרגשיים. מה עוד תוכלו לשמוע על: כיצד ההתמכרות לעבודה ולעשייה משמשת כמנגנון הגנה שמונע מאיתנו לפגוש את עצמנו איך אנחנו מייצרים קונפליקטים ומשברים, במערכות היחסים שלנו, באופן מניפולטיבי רק כדי לקבל תשומת לב, להרגיש קיימים ולהשקיט חרדות הקשר הישיר בין החוסן הפנימי שלנו (או העדרו) לצורך הבלתי נשלט לנהל את בני הזוג, הילדים או המציאות החיצונית הדרך לעבור מהבנה שטחית של האוטומטים שלנו לקבלה אמיתית שלהם, וההסכמה לשבת בתוך הכאב ולתת לו לעבור דרכנו כמו גל ההקלה העצומה שמתרחשת כשמפסיקים להשקיע אנרגיה בתחזוקת פרסונה חזקה ומושלמת, ומסכימים להיות לפעמים גם פגיעים, רכים וחלשים מול העולם. ההסכמה לשהות במורכבות ובחוסר האונים היא לא כניעה או ויתור, אלא התמסרות עמוקה שמשנה את הזהות שלנו ופותחת פתח לחמלה עצמית ולאהבה עצמית. מוזמנים להיכנס פנימה, ולצלול איתנו לעומק.

אני כותב כעת מסיני. נמצא כאן כבר כמה ימים. לא עושים כאן הרבה, חוף, ים, אוכל... ושיחות. הרבה שיחות. שיחות מהסוג הטוב, עמוקות, כנות, מהסוג שמפיל אסימונים. אתמול, באחת השיחות עם חבר שנמצא איתי כאן, דיברנו על החיפוש. השלב הזה בחיים שרוצה לגלות, לחקור, להתפתח. זה לא משנה באיזה תחום זה בחיים, לרובנו יש את הרצון הזה. להתפתח עסקית... להתפתח כלכלית... להתפתח בזוגיות... להתפתח בהורות... להתפתח במיניות... כך או כך, כל מי שרוצה להתפתח, לגדול, לגלות, לחקור... מה שזה לא יהיה עבורכם, נמצא בשלב הזה. השלב של החיפוש. ובשיחה שלנו אמרתי שבעבר החיפוש שלי היה בעיקר דרך המיינד, השכל, המחשבה. הייתי מחפש מתוך הרצון להבין. אז הייתי לומד הרבה. משתתף בהרבה קורסים וסדנאות כדי לקבל ידע. כדי לקבל הבנה. מתישהו היתה מגיעה הנקודה שבה הייתי "מבין". ואז החיפוש בדרך כלל היה מסתיים כי "הבנתי". היום אני מבין שהחיפוש לא מסתיים כאשר הבנתי משהו. כי זה שהבנתי משהו, לא אומר שאני יודע אותו.

הבוקר שוחחתי עם גבר שביקש להצטרף לתוכנית הגברים הקרובה שלי "ילד. מלך. מאהב. קוסם". השאלה הראשונה שבדרך כלל אני שואל את מי שמעוניין להצטרף לתוכניות או לתהליכים איתי, היא "מה אתה מחפש?". וכך גם שאלתי אותו. והוא חשב שניה, ואז אמר לי: "אני מחפש להיות אני". בום! כל כך מדוייק ונכון. אני חושב שבעומק, כולנו מחפשים בסוף להיות אנחנו. אבל איפשהו במסע של החיים, זה מתפספס לנו. כי אנחנו כל כך רגילים ללכת במסלול המצופה. למלא את התפקידים הרגילים: הבן זוג, האבא, המפרנס, הבן של..., המתקן, המסדר... אנחנו הופכים להיות מי שמצפים מאיתנו להיות. למדנו להיות אחראיים. מפרנסים. יציבים. למדנו להיות "בסדר" עם כולם, לדאוג שהכל יתקתק ולהחזיק את כל החזיתות פועלות. למדנו להיות החזקים. למדנו לעטות על עצמנו שריון, ולתפקד ולסחוב את כל הבית והמשפחה (הממלכה שלנו) על הכתפיים שלנו.

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. בעולם שהופך להיות כאוטי ומשתנה בקצב מסחרר, היכולת שלנו להמציא את עצמנו מחדש היא כבר לא מותרות – היא צורך קיומי. בדיוק כמו בטבע, אנחנו תמיד נמצאים באחת משתי תנועות: או שאנחנו צומחים, או שאנחנו נובלים. בפרק זה אנחנו צוללים למסע מרתק שבו נגלה שהמצאה מחדש היא לאו דווקא שינוי חיצוני או דרמטי שכולם רואים. הרבה פעמים מדובר במסע פנימי, קילוף של שכבות וחיבור עמוק ואמיתי יותר למי שאנחנו באמת. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב, ואיך זה הולך לשנות את הדרך שבה אתם מסתכלים על החיים שלכם: מעגל החיים החדש שלכם: למה המרדף המוכר אחרי מטרות חיצוניות כמו קריירה או כסף עשוי להשאיר אתכם מתוסכלים, ואיך מעבר להשקעה במטרות פנימיות כמו חופש פנימי, אהבה וקבלה עצמית יעניק לכם חיים שלמים בהרבה. איך להתיידד עם אי-הוודאות: גלו כיצד אפשר להפוך את הפחד מאי-ודאות לשריר שאפשר וצריך לאמן, כך שתוכלו להסתובב בעולם עם ידיעה עמוקה שתהיו בסדר ותוכלו לישון בשקט – גם כשהעולם בחוץ קורס. המחיר הכבד של ה"פרסונה" המושלמת: התגלית המפתיעה על האופן שבו בניית "אני אידיאלי" (כמו ההורה המושלם שחשבתם שאתם צריכים להיות) יוצרת פער פנימי וכואב, ואיך שחרור הדמות הזו יאפשר לאנשים לאהוב אתכם בזכות מי שאתם באמת. שלושת סימני האזהרה של הנשמה: איך באמת יודעים שהגיע הזמן לשינוי? תלמדו לזהות את "הרעב של הנשמה", להבין משברים חיצוניים כהזדמנויות לצמיחה, ולהקשיב לתשוקה הבוערת שלא נותנת לכם לישון בלילה. החוק הנוקשה של כל שינוי: למה כדי להפוך לאדם שאתם כל כך רוצים ויכולים להיות, אתם חייבים למצוא את האומץ "להרוג" ולהיפרד מתפיסות ואמונות של האדם שהייתם בעבר. 4 המנועים לתשוקה בחיים: איך למלא מחדש את מיכל הדלק הפנימי שלכם באמצעות הסביבה הנכונה (ואיך להתמודד עם אנשים ששואבים מכם אנרגיה), חיפוש משמעות, יצירתיות, וחיבור לאנרגיית החיים המינית שלכם. הברכה הסודית שבכישלון: למה צבירת חוויות, פגישת אנשים מחוץ למעגל הרגיל, והנכונות האמיתית להיכשל, הם הכלים המהירים ביותר להעלות את רמת המודעות שלכם. הגיע הזמן להפסיק להגיד לעצמכם "יום אחד אני אעשה את זה" ולהחליט שהיום זה ה"יום הראשון" שלכם. האזינו לפרק, הרשו לעצמכם לצאת מהנתיב המהיר והמשעמם אל דרך חדשה ולא שגרתית, והתחילו את הגלגול המרתק הבא של חייכם

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. עורב שחור שמלווה אותי. משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. ציפור מעניינת העורב הזה. הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. משמיע את קולו. מבטא את עצמו. וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. לצללים שלנו. לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.