פרסונה

הפרק של היום הוא הקלטה של הרצאה שקיימתי לפני מספר חודשים. בעולם שהופך להיות כאוטי ומשתנה בקצב מסחרר, היכולת שלנו להמציא את עצמנו מחדש היא כבר לא מותרות – היא צורך קיומי. בדיוק כמו בטבע, אנחנו תמיד נמצאים באחת משתי תנועות: או שאנחנו צומחים, או שאנחנו נובלים. בפרק זה אנחנו צוללים למסע מרתק שבו נגלה שהמצאה מחדש היא לאו דווקא שינוי חיצוני או דרמטי שכולם רואים. הרבה פעמים מדובר במסע פנימי, קילוף של שכבות וחיבור עמוק ואמיתי יותר למי שאנחנו באמת. הנה מה שתגלו בפרק הקרוב, ואיך זה הולך לשנות את הדרך שבה אתם מסתכלים על החיים שלכם: מעגל החיים החדש שלכם: למה המרדף המוכר אחרי מטרות חיצוניות כמו קריירה או כסף עשוי להשאיר אתכם מתוסכלים, ואיך מעבר להשקעה במטרות פנימיות כמו חופש פנימי, אהבה וקבלה עצמית יעניק לכם חיים שלמים בהרבה. איך להתיידד עם אי-הוודאות: גלו כיצד אפשר להפוך את הפחד מאי-ודאות לשריר שאפשר וצריך לאמן, כך שתוכלו להסתובב בעולם עם ידיעה עמוקה שתהיו בסדר ותוכלו לישון בשקט – גם כשהעולם בחוץ קורס. המחיר הכבד של ה"פרסונה" המושלמת: התגלית המפתיעה על האופן שבו בניית "אני אידיאלי" (כמו ההורה המושלם שחשבתם שאתם צריכים להיות) יוצרת פער פנימי וכואב, ואיך שחרור הדמות הזו יאפשר לאנשים לאהוב אתכם בזכות מי שאתם באמת. שלושת סימני האזהרה של הנשמה: איך באמת יודעים שהגיע הזמן לשינוי? תלמדו לזהות את "הרעב של הנשמה", להבין משברים חיצוניים כהזדמנויות לצמיחה, ולהקשיב לתשוקה הבוערת שלא נותנת לכם לישון בלילה. החוק הנוקשה של כל שינוי: למה כדי להפוך לאדם שאתם כל כך רוצים ויכולים להיות, אתם חייבים למצוא את האומץ "להרוג" ולהיפרד מתפיסות ואמונות של האדם שהייתם בעבר. 4 המנועים לתשוקה בחיים: איך למלא מחדש את מיכל הדלק הפנימי שלכם באמצעות הסביבה הנכונה (ואיך להתמודד עם אנשים ששואבים מכם אנרגיה), חיפוש משמעות, יצירתיות, וחיבור לאנרגיית החיים המינית שלכם. הברכה הסודית שבכישלון: למה צבירת חוויות, פגישת אנשים מחוץ למעגל הרגיל, והנכונות האמיתית להיכשל, הם הכלים המהירים ביותר להעלות את רמת המודעות שלכם. הגיע הזמן להפסיק להגיד לעצמכם "יום אחד אני אעשה את זה" ולהחליט שהיום זה ה"יום הראשון" שלכם. האזינו לפרק, הרשו לעצמכם לצאת מהנתיב המהיר והמשעמם אל דרך חדשה ולא שגרתית, והתחילו את הגלגול המרתק הבא של חייכם

חופשה היא לא חופש ~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אני כותב כעת מסרי לנקה. כבר כשבוע כאן עם הבן שלי אופיר. טיול גלישה וטבע לסיום הלימודים שלו. הבוקר, במהלך הנסיעה בטוק טוק לגשר תשע הקשתות באלה, חשבתי על זה שאנחנו כל כך הרבה פעמים בטוחים שיציאה לחופשה תעניק לנו את החופש הזה שאנחנו כמהים אליו. אני מודה שהחזקתי באמונה הזו המון שנים. תמיד חיכיתי לחופשה הבאה. לרגע הזה שבו אוכל פשוט להיות בלי מחויבויות או משימות. הייתי בטוח שאם רק אשתחרר מהשגרה, ארגיש חופשי. זו הייתה גם אחת הסיבות העיקריות שיצאנו לטיול של שנה בעולם לפני כעשר שנים. אבל שם זה היכה בי מחדש. גיליתי שזה לא משנה איפה אני נמצא על הגלובוס, אני תמיד לוקח את עצמי איתי. ואנחנו יודעים מה זה אומר לקחת את עצמנו. זה כולל את כל הפחדים שלנו. את הביקורת העצמית. את רגשות האשמה. את כל המקומות שבהם אנחנו ממשיכים לרצות אחרים.

מאז שעברתי לבית החדש שלי בפרדס חנה, בבוקר כשאני יוצא לשבת קצת במרפסת בחוץ, אני לרוב רואה אותו. עורב שחור שמלווה אותי. משקיף עלי מהגג של השכן או מהעץ ברחוב שמולי. לפעמים כשאני בתוך הבית, אני רואה אותו מגיע למרפסת שלי, לחפש אם השארתי שם משהו מעניין עבורו. ציפור מעניינת העורב הזה. הוא לא קיבל מראה יפה במיוחד, וגם הקול שלו, אתם יודעים, לא ממש כזה שמפיק צלילים נעימים. אבל הוא שם. על העץ, גם עכשיו כשאני בדיוק כותב עליו, יושב מולי וצועק. משמיע את קולו. מבטא את עצמו. וחשבתי עליו, איך הוא מתקיים, בין שלל מיני הציפורים האחרות ביקום, שזכו בצבעים מרהיבים ובקולות נעימים. ועלתה בי ההקבלה שלו, השחור, האפל, לצדדים האפלים שקיימים בתוכנו. לצללים שלנו. לאותם חלקים, לרוב לא מודעים, שקיימים בכל אחד מאיתנו. החלקים האלו, שאנחנו כל כך מתאמצים (לרוב באופן לא מודע) להסתיר. שלא יגלו אותם, שלא יראו אותם. שלא ישייכו אותם אלינו.

השבוע, במהלך האימון בחדר הכושר, שמעתי משפט בפודקאסט שהקשבתי לו, שגרם לי לעצור רגע, להניח את המשקולות ולכתוב אותו לעצמי בטלפון. והמשפט הזה היה: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". תקראו את זה שוב: "ביטחון שוחה בכאב מוכר". במבט ראשון, זה כנראה נשמע לא הגיוני. הרי ביטחון אמור להיות ההפך מכאב, לא? אנחנו רוצים להאמין שביטחון מעניק לנו רוגע, שלווה, ויציבות. אבל אם נסתכל בכנות אכזרית על החיים שלנו, נגלה שרוב הזמן אנחנו בוחרים בכאב. רק בגלל שהוא מוכר לנו. אנחנו נשארים בעבודה ששואבת מאיתנו את החיות והאנרגיה, כי אנחנו מעדיפים את הבאסה והתסכול המוכרים מחר בבוקר על פני חוסר הוודאות שבשינוי. אנחנו נשארים במערכות יחסים שכבר מזמן אין בהן אינטימיות או אהבה, כי אנחנו מעדיפים את הריבים המוכרים על פני הפחד להישאר לבד. אנחנו נשארים עם המינוס בבנק, עם הלחץ, עם התחושה שאנחנו חיים "ליד החיים", על פני המאמץ לעשות במצב הכלכלי שלנו שינוי כלשהו.

רוב בני האדם בטוחים שהפחד הכי גדול שלהם הוא מכישלון. או מדחייה. או מלהישאר לבד. אבל האמת היא שיש לנו פחד אחד עמוק יותר, קדום יותר. ומפחיד יותר... הוא מסתתר בחדר אחד בנפש שלנו, שאנחנו עושים הכל, אבל הכל, כדי לא להיכנס אליו. אנחנו שמים שומרים בדלת. אנחנו מקיפים אותו בחומות של רעש והסחות דעת. אנחנו ממלאים את היום שלנו בפגישות, במשימות, בעשיה... אנחנו גוללים בטלפון בכל שניה שיש לנו פניה, בתור לרופאה, בפקק ברכב, וגם לפני השינה עד שהעיניים נעצמות מעייפות. אנחנו קונים דברים שאנחנו לא צריכים, אוכלים כשאנחנו לא רעבים, ומדברים כשאנחנו לא באמת רוצים להגיד כלום. הכל, רק כדי לא לפגוש אותו.

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד. השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד. אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו. האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו. הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות. השם שלו היה "ערן המצליחן". הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות. הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון. הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות. הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך. תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות. בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה. הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים. בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו. אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים". זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית. הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות. והעולם? הוא מגיב בהתאמה. העולם מוחא להם כפיים. אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם. היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם. החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר. החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם. זה לא פשוט להודות בכך. הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

שלשום קיימתי יום הקלטות לפודקאסט שלי. יש לי בדרך כלל יום אחד בחודש שבו אני מזמין את כל האורחים ומקליט את הפרקים, בדרך כלל 4 (לפעמים 5) פרקים ביום אחד כזה מרוכז. אני מאד אוהב את הימים האלו, את המפגש עם אנשים חדשים, לרוב בלתי מוכרים. ומכל מפגש כזה אני יוצא מועצם, ובדרך כלל גם לומד משהו חדש. וכך גם היה שלשום. היו לי 4 אורחים נפלאים שבקרוב תזכו לשמוע אותם. ובאחת השיחות, עם קרן סלע, פסיכולוגית קלינית ומטפלת בשיטת נאדר בוטו, היא אמרה משפט שהפיל לי הרבה אסימונים וגם גרם לי להבין משהו על עצמי ועל המרחבים שאני מקיים. המשפט היה: ריפוי = כנות בשדה של אהבה בום! פתאום הנקודות התחברו לי.

אורן אפל הוא יועץ ארגוני המתמחה ביישום כלים ממדע האושר ופסיכולוגיה חיובית, ומייסד חברת PLUS. שוחחנו על המסע האישי שלו, על ההבדל המהותי בין פסיכולוגיה קלאסית לפסיכולוגיה חיובית, על הקשר המפתיע בין אושר וכאב, ועל היכולת לצמוח דווקא מתוך הכאב. תוכלו לשמוע גם: על הפרקטיקה היומיומית של מדעי האושר מדוע כאב הוא שער עמוק לשינוי למה אושר הוא יכולת מתפתחת ולא תוצאה שמגיעים אליה כיצד ניתן להעניק לעצמנו יותר לגיטימציה להיות יותר מאושרים איך ההתמסרות למציאות משפרת את איכות החיים שלנו מהם ארבעת העולמות שאנו חיים דרכם פרק מעמיק על האושר כמלאכה יומיומית והדרך להתחבר לחוכמת הלב.