מלכודת היאוש

אחד המשפטים המסוכנים ביותר שאנחנו יכולים לומר לעצמנו הוא: "אין מה לעשות".

לפעמים הוא מתחבא תחת תחפושות אחרות, כמו:

"ככה זה אצל כולם".

"בגיל שלי כבר לא מתחילים מחדש".

"אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, ברור שהזוגיות כבר לא תהיה כמו פעם".

"אני לא יכול להרוויח יותר ממה שאני מרוויח היום".

"זה האופי שלי. אני כזה".

"כבר ניסיתי הכל".

לכל המשפטים האלו יש משהו משותף.

הם סוגרים את הדלת.

הם לא משאירים שום סיכוי למשהו חדש שיכול לקרות.

המשפטים האלו, הם אחד התסמינים המשמעותיים לזהות את "מלכודת היאוש", ובעיניי זו אחת ממלכודות החופש הקשות והמורכבות יותר שיש.

לא בגלל שהייאוש הוא רגש קשה ולא נעים. והוא אכן כזה.

אלא בגלל שכאשר אנחנו באמת מאמינים שאין מה לעשות, אנחנו מפסיקים לחפש מה אפשר לעשות.

וזה הבדל עצום.

זה הבדל שמשפיע על כל הווית החיים שלנו.

נניח שמישהו כבר עשרים שנה בעבודה שהוא לא אוהב.

הוא קם בבוקר בלי חשק, מתבאס ביום ראשון, מחכה לחמישי, ומדי פעם אומר לעצמו שהוא חייב לעשות שינוי.

אבל אז מגיעים המשפטים האלו שהוא אומר לעצמו:

"מי ייקח אותי עכשיו בגיל הזה?"

"אני לא יכול להרשות לעצמי להתחיל מחדש".

"איפה אמצא תנאים כאלה?"

"יש לי משפחה לפרנס".

ואגב, יכול להיות שכל אחד מהמשפטים האלו מבטא אמת מסויימת, והוא גם בהחלט מבטא כנראה גם קושי אמיתי.

אבל יש הבדל גדול בין לומר: "יהיה לי קשה לעשות שינוי"

לבין לומר: "אין לי שום אפשרות לעשות שינוי".

במשפט הראשון יש קושי.

בשני יש כלא.

כך גם בזוגיות, אחד המשפטים שאני שומע לא פעם (וגם אמרתי אותו בעבר לעצמי): "אנחנו כבר עשרים שנה ביחד. ברור שאין יותר תשוקה".

או במיניות: "ככה זה אחרי גיל מסוים".

או בכסף: "אני שכיר. זה מה שהמעסיק מוכן לשלם לי".

או בחיים בכלל: "זה מה יש". או "ככה זה אצל כולם".

הבעיה הגדולה עם מלכודת היאוש היא שהיא מאד משכנעת.

כי מהרגע שהחלטנו שאין אפשרויות אחרת, אנחנו כבר לא מחפשים אותן יותר.

אנחנו לא שואלים שאלות.

אנחנו לא בודקים אפשרויות חדשות.

אנחנו לא מתנסים בשום דבר חדש.

אנחנו גם לא נחפש לדבר עם מישהו שעשה את זה אחרת או שהתמודד עם זה בצורה כלשהי.

אנחנו גם לא נהיה מוכנים אפילו לשקול אפשרות שנראית לנו כרגע מוזרה, מפחידה או לא מעשית.

ואז, באופן כמעט מושלם, המציאות תמשיך להוכיח לנו שצדקנו.

שבאמת אין אפשרות אחרת.

שבאמת אי אפשר לשנות או להשתנות.

אני לא חושב שתמיד נצליח לקבל או להשיג כל דבר שאנחנו רוצים.

אני גם לא מאמין שכל שינוי הוא פשוט. הוא לא.

לפעמים המחיר של השינוי גבוה. גבוה מדי.

לפעמים האפשרויות שנצליח לראות שעומדות בפנינו לא יהיו כאלו שהיה מוכנים לשקול.

ולפעמים אחרי כל הבדיקות שנעשה, נבין שהדבר הנכון עבורנו הוא להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים.

אבל אם עשינו את זה אחרי שבדקנו באמת, בצורה אמיצה ולעומק, אפשרויות נוספות, ובחרנו להישאר במקום שבו אנו נמצאים.

זה כבר משהו אחר לגמרי.

מבחינתי, החיפוש והחקירה אחר החופש מתחיל בשאלה הפשוטה: "האמנם?"

האמנם אין לי אפשרויות אחרת?

האמנם יש רק דרך אחת שבה אני צריך/אמור לעשות את הדברים?

האמנם המצב הזה לא יכול להשתנות?

ומכאן לעבור לשאלות כמו:

מה עוד אני יכול לעשות, בתוך המציאות כפי שהיא עכשיו?

איזו אפשרויות נוספות קיימות שאני עדיין לא רואה? או שאני רואה, ולא מוכן לשקול אותן כאפשריות עבורי?

עם מי אני יכול לדבר ולהתייעץ?

מה אני לא מוכן אפילו לבדוק?

ואולי השאלה הכי חשובה: מהו המחיר שאני משלם על כך שאני ממשיך להאמין שאין מה לעשות?

מה המחיר שאני משלם, יום יום, רגע רגע, כל עוד אני כלוא עמוק בתוך מלכודת היאוש שיצרתי לעצמי?

אחד הדברים המשמעותיים שקורים בריטריט "50 גוונים של חופש" הוא בדיוק זה.

אנחנו בוחנים את המקומות בחיים שבהם התרגלנו לחשוב שאין לנו ברירה.

בזוגיות. בכסף. בעבודה. ביחסים. ברגשות. באופן שבו אנחנו חיים.

לא כדי שאני אגיד למישהו מה לעשות.

אלא כדי לפתוח עוד אפשרויות. עוד נקודות מבט.

ולראות בצורה כנה ואמיצה, את המחירים שאני משלם כעת, על כך שאני נשאר באותו המקום.

אמנם מלכודת היאוש היא סוג של כלא, אבל המפתח של הכלא הזה, נמצא רק בידיים שלנו.

אם אתם מרגישים שיש תחומים בחיים שבהם כבר התרגלתם לומר לעצמכם "זה מה יש", או "ככה זה", ואתם אמיצים מספיק לבחון אותם מחדש, אני מזמין אתכם להצטרף אלי לריטריט "50 גוונים של חופש".

חמישה ימים שבהם נעצור את האוטומט, נחקור את המלכודות שמנהלות אותנו, ונבדוק אילו אפשרויות נוספות קיימות עבורנו.

כל הפרטים כאן >>