ריטריט "טילים"

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.

אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.

זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.

אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.

התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.

לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.

לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.

למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.

בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.

ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

הלחץ והסטרס מיד ניכרו אצל האנשים, אז נכנסנו למרחב הסדנה, שלשמחתנו היה גם מרחב מוגן, שמנו מוסיקה, ורקדנו…

שחררנו קצת את המתח שכלוא בגוף, שקשקנו אותו ויצאנו לארוחת בוקר.

בזמן הארוחה, ישבתי עם הצוות וחשבנו מה עושים מכאן.

באופן טבעי, אצל רבים עולה הלחץ, הסטרס, הפחד. הרצון לחזור הביתה, להיות עם המשפחה.

היה לי ברור בתוכי, שאם נפזר את הריטריט, לא נוכל לחזור שוב לאותה נקודה שהיינו בה.

יש משהו מאד מיוחד, עמוק ועוצמתי, בתהליך הזה שקורה לקבוצה ביחד.

את האנרגיה הזו, לא ניתן יהיה לשחזר אם היינו משלימים את היומיים הנוספים במועד מאוחר יותר.

אז מבחינתי, רציתי שנמשיך ונסיים את הריטריט כמתוכנן.

אבל זה אני.

אני לא יכול לבחור ולהחליט עבור המשתתפים.

בשלב הזה, התסריט הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו הוא שאנו ממשיכים ויהיו 4-5 אנשים שיעזבו.

לאחר ארוחת הבוקר, במעגל עם כולם, פתחתי את זה איתם, וביקשתי לשמוע אחד אחד, מה הם מרגישים, האם ירצו להמשיך, מה יעזור להם להרגיש בטוחים יותר ולהמשיך איתנו.

הזכרתי את מה שאמרתי להם בפתיחת הריטריט, שהחכמה היא לא לדבר על חופש בחיים שלנו בתנאי מעבדה, של ריטריט, כשהכל נוח ונעים, אלא לפגוש את החיים עצמם.

ובתוך החיים עצמם, עם כל המורכבויות שיש לנו, לראות איך אנחנו יכולים להביא יותר חופש לחיים שלנו.

והארוע הזה שאנו נמצאים בו, הוא החיים עצמם.

תמיד יהיו ארועים, נסיבות, מחוייבויות, אתגרים.

והמציאות סידרה לנו מגרש אימונים מטורף לדבר הזה עצמו.

אחד אחד הם שיתפו במעגל, ובסיומו, החליטו כולם להישאר ולהמשיך עד הסוף.

וביומיים הבאים המשכנו. העובדה שהיינו בתוך מרחב מוגן הקלה, וכך גם כשהיו בחוץ אזעקות, המשכנו בפעילות כמעט ללא הפרעה.

זו היתה חוויה מאד משמעותית עבורי, להצליח ולהחזיק את המרחב העדין הזה, ביחד עם כל הסטרס והלחץ שמגיע מבחוץ, החששות של המשתתפים, ושלנו.  

זה דרש את קפיצת הגדילה שלי, בהובלה, במנהיגות ובאמון.

כולנו קיבלנו את מגרש האימונים שלנו.

אחרי שחזרנו, ביום שני, חוויתי את נפילת המתח.

אז הבנתי כמה אנרגיה נדרשה ממני להחזיק את המרחב והארוע הזה ביחד.

עכשיו מתחיל לאט לאט לחזור לעצמי 😊

ולא הייתי יכול לעשות זאת לבדי.

יחד איתי היתה שם ורד אהובתי, שהביאה את הרגישות והחוכמה שלה ותמכה לא רק בי בתוך הסערה הזו, אלא בכל שאר הקבוצה.

אורן ומיה שהיו אסיסטנטים, ועזרו לנו להחזיק את הקבוצה ביחד.

גילת שהיתה ההלפרית שלנו ודאגה שהכל יתקתק כמו שצריך.

ורוני, שדאג להנציח ולצלם אותנו שם, ברגעים הכל כך מיוחדים שעברנו שם ביחד.

ותודה אחרונה, למשתתפים עצמם, על ההתמסרות, ועל הבטחון שנתתם בי ובצוות, ונשארתם עד הדקה האחרונה, כשסיימנו ביום ראשון בחמש אחר הצהריים.

תודה!