צמיחה אישית

הצורה הנפוצה ביותר של יאוש היא לא להיות מי שאתה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים קיבלתי את הציטוט הזה בווטסאפ. לא הכרתי אותו, אז הלכתי לחקור של מי ומאיפה הוא.הוא שייך לפילוסוף הדני סרן קירקגור מתוך ספר שכתב ב-1849.הסיבה שעניין אותי לחקור את המקור של הציטוט, היא כי אני חושב שהוא ממש מדויק.מכיר את זה גם על עצמי, בתקופות בעבר.הבריחה מעצמי, חוסר הקבלה שלי מי שאני, הנסיון להיות מי שהחברה חושבת שאני צריך להיות, ליישר קו עם המוסכמות סביבי והתאמה לציפיות של אחרים. כל אלו גרמו לי להרגיש תסכול, יאוש, חוסר מימוש ותחושה עמוקה של בזבוז הזמן שלי כאן. תחושה שאני חי חיים שלא שייכים לי, של מישהו אחר.ברמה העמוקה יותר, כל אלו היו צורות של בריחה מקבלת אחריות על החיים שלי. חוסר נכונות לבחון מה הם המחירים שאני משלם על יישור הקו הזה מול ציפיות של חברה וסביבה. וחוסר נכונות לשלם את המחירים הנדרשים כדי לשנות.

הדרך שהלכו בה פחות ~~~~~~~~~~~~~~~ לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה. והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.בדרך שהלכו בה פחות. בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה. זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.ולפעמים זה ממש סבבה. ולפעמים לא.אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו. לא כי היא טובה יותר בהכרח.פשוט כי היא מוכרת. פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.לעומת הדרך שהלכו בה פחות.

אתמול קיימתי יום הקלטות לפודקאסט "עושים שינוי". אחד הפרקים שהקלטתי היה עם 3 בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" (תוכלו להאזין לו כבר בשבוע הבא).ישבנו באולפן, המצלמות מכוונות עלינו, ותוך כדי השיחה איתם, עברה בי המחשבה שכמו שלמצלמות שמצלמות אותנו, יש אפשרות לשנות את זווית הצילום, לקרב ולהרחיק, כך זה גם בחיים שלנו.וזה גם מה שעלה מתוך השיחה איתם: איך שינוי זווית ההסתכלות על היבטים שונים בחיים שלהם, יצר שינויים משמעותיים בחייהם.תחשבו על איזו מציאות מסויימת שמתקיימת בחיים שלכם. זה יכול להיות משבר, אתגר, או אפילו טראומה מלפני שנים רבות.וכעת דמיינו שיש לכם מצלמה שמכוונת לאירוע הזה ודרך עדשת המצלמה אתם מתבוננים על האירוע והמציאות הזו.יש את המבט הישיר והרגיל שלנו. זו זווית ההסתכלות המוכרת. לרוב אנחנו רואים שם את הכאב, את הכעס, את העצב, את המורכבות. לרוב אנו נתבונן על המציאות הזו, רק מהזווית הזו. המוכרת.וכעת, תרגלו איתי בדמיון את המהלכים הבאים:כמו במצלמה, כשאתם מתבוננים על הארוע הזה, תעשו זום-אאוט. תרחיקו את המבט על האירוע. אני אוהב לדמות את זה למצב שבו אני יוצא מתוך המציאות הספציפית ועולה לגובה רב שמאפשר לי משם להתבונן על זווית רחבה בהרבה ממה שאני רגיל לראות. כשאנו מתבוננים על ארועים / אתגרים / משברים מזווית רחבה יותר, לרוב נצליח לראות עוד היבטים בתמונה הרחבה יותר.

נורית אלדר מלווה תהליכי התפתחות אישית ורוחנית, שעוסקת שנים רבות בעבודה עם תודעה, אינטואיציה והקשבה פנימית. פרופ’ עודד מימון הוא חוקר מוביל בתחום מדעי הנתונים, בינה מלאכותית וקבלת החלטות. וביחד הם כתבו את הספר החדש "החוש השביעי: המדריך לפיתוח התודעה". נפגשנו לשיחה מרתקת על החיבור הבלתי נמנע בין המדע המדויק לעולמות הרוח. בין השאר שוחחנו על: כיצד עולמות המדע והרוח התחברו ביחד לכתיבת הספר החדש מהו "החוש השביעי" ואיך הוא משמש כרדאר חיצוני לחיים שלנו כיצד החוש השביעי פועל עם האינטואיציה שלנו האם הבינה המלאכותית תוכל אי פעם להחליף את האינטואיציה האנושית כיצד השימוש המוגבר ב-AI יכול להוביל לאיבוד הזהות העצמית שלנו איך ניתן לפתח את התודעה איך לזהות את ההבדל בין קולו של הפחד לקולה של האינטואיציה ההשפעה שיש לכוונה שלנו על החיים שאנו יוצרים כיצד עולמות המדע והמחקר מתייחסים לתודעה איך ניתן לאמן ולשכלל את התודעה שלנו כיצד משפיעים הערכים והאמונות שלנו על היכולת ליצור שינוי אמיתישיחה מרתקת ומרחיבת תודעה! תהנו.

התעוררתי לבוקר יום ההולדת שלי היום עם המשכיות של כאב שפגשתי בו אתמול. עברתי תהליך מאד עמוק שבו פגשתי בפצע מוכר שפתאום התגלה בצורה כואבת יותר מתמיד. במיטה לידי שכבה ורד אהבתי שחיבקה אותי חזק ולחשה לי באוזן כמה שהיא אוהבת אותי. וכך התחיל היום הזה, עם כאב ואהבה ביחד. כמה סימבולי לחיים עצמם. ששני אלו גרים ביחד בחיים שלנו. שהחיים עצמם לא שלמים בלי שניהם. פעם חשבתי שהחיים צריכים להיות רק של אהבה, שמחה ויופי. אבל החיים עצמם לימדו אותי שזה ממש לא כך.

אתמול, במהלך יום הזכרון, הרדיו בבית היה פתוח במשך שעות ארוכות על גלגל"צ, שהשמיעו כל היום, שירים שנכתבו מתוך מילים שהשאירו אחריהם חיילים שנפלו.אחד מהשירים האלו תפס את הלב שלי במיוחד.מתוך הפרויקט "שבעה שירים באוקטובר".שירו של ג'ימבו ג'יי שנכתב למילים של סרן יובל זילבר ז״ל.והמילים עצמן, שגרמו לי לעצור ולחפש את מילות השיר המלא היו: "אם אתם קוראים את המילים שלי, תבטיחו לי לחיות חיים ששווה לחיות".חיים ששווה לחיות.לכאורה, זה ברור, אבל זה באמת לא מובן מאליו.זה גרם לי לעצור ולשאול את עצמי, על החיים שלי, האם אני חי חיים ששווה לחיות?

בימים רגילים, רובנו מתקשים לעשות שינוי. הכל מרגיש יציב, שגרתי, קבוע, נוקשה.אנחנו קמים לאותו בוקר, לאותה עבודה, לאותן בעיות בזוגיות. לאותו מסלול ידוע מראש.עצם המחשבה על שינוי, על שבירת השגרה או הסטטוס קוו, מאד מפחידה. היא מעוררת בנו אינספור מערכות הגנה שנועדו "לשמור עלינו" במרחב המוכר והבטוח.פחד, בלבול, דחיינות, ספק... אלו הם רק מדגם קטן ולא מייצג של מערכות ההגנה הפנימיות שלנו.אבל עכשיו, שוב האדמה רועדת. הלוחות הטקטוניים של החיים שלנו זזים. המציאות שאנחנו חיים בה בחודשים האחרונים (ובעצם בשנים האחרונות) מטלטלת אותנו בלי סוף וזורקת אותנו שוב ושוב למרחבים של חוסר ודאות.התגובה האוטומטית שלנו לרוב תהיה, הציפייה לחזור ל"שגרה". אנחנו רק מחכים שהמצב יחזור לקדמותו. שאפשר יהיה שוב לתכנן קדימה. לקבל סוף סוף החלטות בחיים. להתקדם.השגרה עבורנו היא המקום "המוכר והבטוח".

סוף סוף מתפנה קצת לכתוב על הריטריט "50 גוונים של חופש" שהסתיים ביום ראשון השבוע.אם יש משהו שהבנתי על מה שקורה לי עם הריטריט הזה, הוא שבכל פעם שהוא מתקיים, אני נדרש לעבור בו איזו שהיא קפיצת מדרגה.זה לא רק שהמשתתפים עוברים בו תהליך עמוק עם עצמם, כך קורה גם לי.אז נכון שאני הוא המוביל של הרכבת הזו, הקטר. אבל ביחד עם זה, אני גם קרון ברכבת, בתהליך העמוק שסוחף את כולנו שם.התכנסנו ביום רביעי שעבר, 22 אנשים, שיוצאים ביחד למסע חקירה פנימית עמוק.לאף אחד מאיתנו לא היה מושג מה מצפה לנו.לכל ריטריט, לכל קבוצה, יש את התמה שלה. כל פעם זה משתנה מקבוצה לקבוצה.למדתי לבוא בסקרנות לגלות מה תהיה התמה של הקבוצה הזו.בשבת בבוקר, כשהתארגנתי לקראת פתיחת היום הרביעי של הריטריט, עוד תהיתי ביני לבין עצמי מה התמה של הקבוצה הזו, ואז בשמונה ורבע בבוקר זה כבר היה ברור.ההתראה הראשונה של פיקוד העורף תפסה אותנו בתחילת הפעילות של הבוקר. עוד לא הבנו אז, שזו רק היתה ההודעה על כך שנפתחה המלחמה, ולא באמת אזעקת טילים.

רויטל שטיאט היא מייסדת שיטת Inpower, מלווה אנשים עם קריאה פנימית לשנות את העולם. מרצה, מנטורית בינלאומית ומומחית לשחרור אמונות מגבילות. דיברנו על הילדה הטובה שהיתה, על הפחד לבלוט, על מנהיגות שלא תמיד נבחרת, אלא נכפית מבפנים. שוחחנו על הפער בין מי שאנחנו היום לבין מי שנועדנו להיות, על כסף כתודעה, על חופש אמיתי, ועל הבחירה לשהות עם פחד במקום לברוח ממנו. תוכלו גם לשמוע עוד: כיצד חוויות הילדות מעצבות את מי שאנחנו מהם המחירים שאנו משלמים כדי להיות "ילדים טובים" כפי שהסביבה מצפה מאיתנו על הקונפליקט הפנימי שקיים אצל רבים, בין הרצון "לא לבלוט" והצורך הפנימי להשאיר חותם מהי תופעת ה"מנהיגים בעל כורחם" וכיצד ניתן לזהות אותם מדוע הפחד הוא סימן חשוב ומשמעותי בדרך לשינוי על היחסים המורכבים שלנו עם כסף וכיצד ניתן לפתור אותם מה הקשר בין כסף, חופש וראויות מהי המשמעות האמיתית של "לחגוג את החיים" פרק עמוק, כן ואמיץ, על הבחירה לחיות באמת. תהנו.

אני נמצא כעת בעיצומה של ההרשמה לריטריט "50 גוונים של חופש". ובימים האחרונים, אני נתקל שוב ושוב באותה התופעה.בשיחת הטלפון, האדם שמולי מספר לי בעיניים בורקות מה משך אותו לריטריט. עד כמה הוא מרגיש שזה מדויק לו. עד כמה הנשמה שלו מבקשת את זה. אנחנו מדברים, ואני שומע את הכמיהה בקול שלו.אבל הוא לא נרשם. הוא אומר שהוא צריך "לישון על זה". הוא אומר שהוא צריך לבדוק ביומן. וכמה ימים אחר כך, אני מקבל את ההודעה המוכרת: "חשבתי על זה, ונראה לי שכעת זה לא הזמן הנכון..."אז בואו נדבר רגע על "הזמן הנכון".יש לנו בראש איזו פנטזיה על הרגע הזה. אנחנו מדמיינים אותו כמו יום בהיר, שבו השמיים נקיים מעננים. יום שבו נקום בבוקר עם ביטחון מוחלט. בלי דאגות כלכליות. בלי עומס בעבודה. בלי רגשות אשם שאנחנו משאירים את הילדים או את בן הזוג לבד.