לפטר את העובד הכי יקר שלכם

חלק נכבד מחיי, העסקתי עובד אחד יקר במיוחד.

השכר שלו היה בלתי נתפס. יקר מאד.

אבל האמנתי כל העת, שהוא שווה את זה. ששווה לי לשלם לו.

האמת שגם לא חשבתי שיש לי ברירה אחרת, אלא להמשיך ולהעסיק אותו.

הוא עלה לי בבריאות, הוא עלה לי בשקט נפשי, והוא זלל לי אנרגיה בערימות.

השם שלו היה "ערן המצליחן".

הוא היה המנהל הבכיר באינטל שיודע את כל התשובות.

הוא היה הבעל המושלם והאבא שיודע בדיוק מה נכון.

הוא היה המנטור המצליח שנואם על במות.

הוא היה זה שתמיד בשליטה, שתמיד "בסדר", שתמיד מחייך.

תחזקתי אותו בנחישות ובאובססיביות.

בכל בוקר הייתי לובש את החליפה שלו (מטאפורית ופיזית), מהדק את העניבה, ומכניס את הבטן פנימה.

הייתי משקיע אינספור משאבים, זמן כסף ואנרגיה בלהסתיר את הסדקים ואת הקמטים.

בלהחביא את הפחדים שלי, את חוסר הביטחון, את המקומות שבהם אני קטנוני, מפחד, קנאי, חסר בטחון, או סתם עייף.

והייתי עייף. כל הזמן הייתי עייף.

חשבתי שזה בגלל העבודה הקשה, בגלל האחריות, בגלל "החיים".

היו לי תמיד עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

היתה אפילו תקופה שניסיתי לקחת תוספים כדי להתמודד עם העייפות הזו.

אבל שום דבר לא עזר.

מה שלא הבנתי אז, הוא שפשוט הייתי מותש מהתחזוקה.

לא הבנתי אז, כמה אנרגיה נדרשה ממני כדי להחזיק את כל התדמית הזו.

כמה משאבים הנפש שלי שרפה כדי לוודא שאף אחד לא יראה את מה שמתחת למסיכה? ומאחורי התחפושת של המצליחן.

זו היתה ההשקעה הכי גרועה שעשיתי.

השקעתי את כל כולי בלתחזק דמות חיצונית, פרסונה, ובסוף היום נשארתי מרוקן וללא אנרגיות.

בלי כוח לאהוב באמת, בלי כוח ליצור, בלי כוח פשוט להיות. להיות אני.

השחרור הגדול שלי הגיע כשהסכמתי "לפטר" אותו.

את העובד היקר ביותר, ששילמתי לו כל כך הרבה לאורך כל השנים האלו.

לצערי, זה קרה דרך משברים, דרך משברים כלכליים, דרך המפגש עם הסרטן, דרך הגירושים… החיים פשוט עשו את העבודה במקומי וכתבו במקומי את מכתב הפיטורים שלו.

כאשר הסכמתי סוף סוף לפטר אותו, את "ערן המצליחן", את ה"ערן" הזה שחשבתי שאני חייב להיות, קרה הקסם.

פתאום התפנתה לי אנרגיה.

כמויות של אנרגיה שהיו כלואות בתחזוקה, השתחררו פתאום ליצירה, לאהבה, לחיים עצמם.

גיליתי שמותר לי לא לדעת. שמותר לי להיות חלש ופגיע. שמותר לי להיות פשוט אנושי.

והעולם לא קרס. להיפך.

הקשרים שלי נהיו עמוקים יותר. העשייה שלי נהייתה מדויקת יותר. והעייפות הכרונית? היא התחלפה בחיוניות שלא הכרתי.

מזמין אתכם לשאול את עצמכם, בכנות:

את מי אתם מתחזקים שם בחוץ?

מי זה העובד היקר הזה, שלכם?

כמה הוא עולה לכם? באנרגיה, בזמן, בכסף ובבריאות?

אולי הגיע הזמן לפטר אותו סוף סוף?

~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לראות שקורים במהלך חמשת ימי הריטריט "50 גוונים של חופש", הוא לראות את האנשים שמסכימים לפטר את הפרסונה שלהם.

שמוכנים להיות חשופים, פגיעים, כנים ואותנטיים.

קודם כל עם עצמם, ואחר כך עם הסביבה.

רואים עליהם, כמעט באופן מיידי, את ההקלה, השחרור, האנרגיה החדשה והחיוניות.

מבוקר לבוקר הם הופכים ונראים פשוט יפים יותר.

אם אתם מרגישים שהגיע הזמן לפטר את העובד הכי יקר שלכם, מוזמנים להצטרף אלינו לריטריט הקרוב!