שיחה מרתקת עם אחד המנטורים הוותיקים בישראל, שבמשך מעל 15 שנים השפיע ושינה את חייהם של אלפי אנשים, תוך כדי מסע אישי מרתק שלו עצמו – ערן שטרן
על התנהלות נכונה בתקופה של אי-וודאות, על כשלונות והצלחות, על הצעדים הקטנים שמרכיבים מסע ארוך, ועוד.
אתם במלחמה!
כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.
זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.
זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.
המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".
הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.
וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.
הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.
ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:
האויב הראשון – הבינוניות.
הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.
מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.
עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?
אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.
ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.
האויב השני – הפשרה.
פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה.
הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי.
היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.
אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים).
אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר.
אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!)
אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות).
אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.
ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.
והאויב השלישי – הוויתור.
וויתור עצמי.
וויתור על עצמי.
אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם.
אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם.
מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.
אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.
בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".
אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו.
לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.
וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.
אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו.
את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.
אל תיכנעו להם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.
במרץ 2020, יום לפני שהחל הסגר הראשון של מגיפת הקורונה, פתחנו קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי".
בין המשתתפים בקבוצה היתה גם עדי עזוז-אורפז.
עדי הגיעה לתוכנית לאחר קריירה ארוכה שכבר לא סיפקה אותה, ועם רצון לגלות מה יהיה הדבר הגדול הבא שלה.
כבר במפגש הראשון, המשתתפים מקבלים אתגר מיוחד שבעקבותיו הם היו צריכים לצאת למסע של חקירה והתנסות בפעילויות שונות. עדי, שהיא אחד האנשים היותר מחוייבים ורציניים שפגשתי, ניגשה לאתגר הזה בפתיחות מאד גדולה לנסות, לחוות ולהתנסות בדברים שונים ובפעילויות שונות.
וכך פתאום, מבלי שהתכוונה לכך, צמח לו עסק חדש שנקרא Sis&Me.
אני מזמין אתכם לצפות בהרצאה קצרה של עדי לפני כחודש וחצי, בה היא שיתפה עם הקהילה שלנו, את האופן שבו מרעיון אחד קטן צמח לו עסק חדש ומרגש עבורה.
ולהזכירכם – כל זה קרה בתקופת הקורונה, תוך כדי סגרים, הגבלות, מגבלות ומורכבויות שאף אחד לא ציפה או ידע בהתחלה כיצד להתמודד איתם.
למצוא מה הדבר הבא שלנו לא קורה רק מתוך חשיבה או חקירה פנימית. אלו הם שלבים חשובים, אבל לא מספיקים. זה קורה מתוך התנסות, חוויה ובדיקה במציאות של מה מתחבר אלינו יותר ומה פחות…
"אין כל ערבות – אף לא לרגע – שלא נטעה ולא נמעד לסכנת מוות.
אנו עלולים לחשוב שישנה דרך בטוחה. אך זו תהיה דרך המוות.
אז לא יקרה עוד דבר בעל ערך – ומכל מקום, לא הדבר הנכון.
כל מי שנוקט את הדרך הבטוחה כאילו הלך בדרך המוות." – קארל יונג
הציטוט הזה נשלח באחת הקבוצות שאני חבר בה ותפס אותי מיד בבטן.
כמה אנרגיה, זמן, כסף ומשמעות אנו משקיעים בלחיות את חיינו "על בטוח"…
לעשות את "מה שצריך" או "מקובל" או "נדרש"…
לחיות בתוך המסגרות ה"נורמליות" שהחברה, ההורים, המורים, המנהיגים וכל מי שסביבנו הגדיר עבורנו.
מהילדות מחנכים אותנו שלטעות זה איום ונורא. החל מהמבחנים בבית הספר שאוי ואבוי אם נכשל בהם או שנקבל ציון נמוך. וכך אנו גדלים לחשוב ש"ללכת על בטוח" זה הדבר הכי חשוב שיש. וכל חיינו מחפשים את הוודאות, ואת הבטחון ולהישאר במקום הנוח שנותן לנו לכאורה את שניהם.
ואז ככל שאנו יותר ויותר משתעבדים לחיים ה"בטוחים" משהו בתוכנו מתחיל למות. למות לאיטו.
לפעמים זו התשוקה לעשייה שלנו, בעבודה, בעסק או בעיסוק שלנו.
לפעמים זו התשוקה לבן או בת הזוג.
לפעמים זו האנרגיה הכללית שלנו
או שמחת החיים.
או הרצון שלנו לצמוח ולהתפתח, להגשים ולממש.
פתאום הדבר החשוב ביותר בחיים הופך להיות השמירה על הבטחון הזה. כשהאבסורד הגדול הוא שאין באמת דבר כזה: בטוח.
מחר בבוקר אתם יכולים לגלות שאתם חולים בסרטן (כמו שקרה לי בתחילת השנה שעברה).
מחר בבוקר אתם יכולים לגלות שמקום העבודה שלכם שחרר אתכם (כמו שקרה למיליון ישראלים בחודשים האחרונים ולמיליונים בכל העולם)
מחר בבוקר אתם יכולים להיפצע בתאונה (כמו שקורה מדי יום לאינספור אנשים).
לא מאחל לאף אחד שום דבר מהדברים הללו, אבל אין באמת שום דבר שמגן עלינו מפניהם.
Shit happens!
זה טבעם של החיים כאן.
אפשר לנסות להימנע מכך, אפשר להיזהר, אפשר לנקוט בפעולות מונעות – הכל נכון… אבל אין שום דרך להימנע ממשהו שיכול לקרות, כך פתאום ויטלטל ויזעזע את עולמנו ואת הבטחון והוודאות שכל כך חשובים לנו.
ובנתיים, ככל שאנו מנסים לשמור על הוודאות והבטחון שלנו, ומשקיעים בכך את מלוא מרצנו, כוונתנו והאנרגיה שלנו אנו לא חיים באמת. לא כפי שבאמת היינו רוצים.
כפי שנאמר בציטוט: "אז לא יקרה עוד דבר בעל ערך – ומכל מקום, לא הדבר הנכון"
החיים באמת קצרים…
קצרים מדי מכדי שנתפשר בהם
קצרים מדי מכדי שכל כך ניזהר שלא לטעות, עד שנשאר תקועים במקום
קצרים מדי מכדי שנמנע מלנסות לחיות כפי שאנו רוצים באמת
קצרים מדי מכדי ללכת על בטוח.
בתחילת השנה, עוד לפני שהחלה כל הבלאגן והכאוס של הקורונה, השקנו תוכנית חדשה שנועדה לעזור לאנשים שמבינים שהחיים באמת קצרים מדי מכדי לא לממש ולהתפשר. פתחנו מאז 3 קבוצות קטנות, אינטימיות ומיוחדות עם אנשים יוצאי דופן שעושים שינויים מופלאים בחיים שלהם.
זו זכות גדולה להיות במקום שבו אני מהווה גורם משפיע על החיים של אנשים ולראות אותם צומחים ומשתנים מול העיניים. הופכים להיות קרובים יותר למי שהם באמת, מגלים בתוכם יכולות, עוצמות וכח שלא דמיינו שקיים בתוכם.
זו זכות גדולה לראות אותם מייצרים עוד הכנסות בתקופה הזו, פועלים אקטיבית למימוש התוכנית שבנו לחופש כלכלי, יוצאים לאור עם יכולת הביטוי שלהם, משכללים את ההשפעה שלהם בעולם, מפתחים את הבטחון העצמי שלהם. מגלים מהו "הדבר הגדול הבא שלהם" מתוך התנסות מעשית בחיי היום יום שלהם. התוצאות שלהם מעוררות השראה.
בקרוב תפתח קבוצה נוספת. כבר התגבשה קבוצה איכותית של אנשים שבחרו לעשות שינוי מהותי בחיים שלהם בשנה הקרובה. יש עדיין מקום לעוד כמה משתתפים אמיצים שמבינים ש"ללכת על בטוח, זה ללכת בדרך המוות"…
וכן, זו תקופה מוזרה כעת, עם הרבה חוסר וודאות… למרבית האנשים זה לבד ישמש תירוץ מספיק טוב כדי להישאר במוכר והבטוח ולא לזוז ממקומם (למרות שלרוב אינם אוהבים את המקום הזה שנמצאים בו).
אבל אם אתם מאלו שאינם מוכנים להתפשר עם החיים, ורוצים שינוי אמיתי – צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל הפרטים.
שמחתי להתארח לפרק מיוחד בפודקאסט "רגע מעצים" עם אברהם צור.
והנה מה שהוא כתב על הפרק:
"להתמודד עם זוללי אנרגיה ולייצר לעצמנו סביבה נכונה.
לפני שנה וחצי חליתי בסרטן ואחד הדברים המידיים שהבנתי שמאוד חשובים להחלמה שלי – זו הסביבה. אנחנו היינו מאוד זהירים עם מי שיתפנו את המחלה. מתוך מודעות מאוד גבוהה עד כמה הסביבה היא קריטית (להחלמה). אם היה לי אדם שהיה לי ספק או חשש שמה שאני אקבל ממנו זה יהיה פחד או רחמים – הוא לא היה בסוד העניינים. כי מחלה ופחד לא עובדים טוב ביחד. פחד = מוות.
פרק מרתק עם ערן שטרן, מחבר הספרים להתעורר ולהגשים. בפרק הרגלים מצוינים כמו "חוק ההקרבה", "להיכשל קדימה" ושינוי הסביבה שלנו, כדי להיפטר ממחשבות הרסניות ולמצות את הפוטנציאל האישי."
מוזמנים להאזין כאן:
"בעוד שבמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 למדו בני אדם לייצר כלי רכב, כלי נשק, בגדים ונעליים, במהפכה התעשייתית של המאה ה-21 ילמדו בני האדם לייצר את עצמם. המוצרים החשובים של המאה ה-21 יהיו גופים, מוחות ותודעות. הפער שייפתח בין מי שיודעו לייצר גופים, מוחות ותודעות למי שלא ידעו, יהיה גדול אפילו יותר מהפער בין סאפיינסים לבין הנדרתלים. במאה ה-21 מי שיקפוץ על רכבת הקידמה ירכוש כוחות אלוהיים, ומי שישאר מאחור – ייעלם."
– יובל נוח הררי, מתוך "ההיסטוריה של המחר"
לפני כמה שבועות סידרתי מחדש את הספרייה שלי, עברתי ספר ספר ובחרתי איזה מהם להשאיר לי ומאיזה להיפרד ולמסור. ואז נתקלתי שוב בספר של יובל נוח הררי, וכשדפדפתי בו ראיתי שוב את הציטוט הזה שמירקרתי כבר לפני כמה שנים.
בום. כל כך מדוייק, רלוונטי ועדכני גם להיום. אפילו יותר להיום.
אנו נמצאים לדעתי בתקופה שההיסטוריונים כנראה יקראו לה בעוד כמה שנים – "המהפכה התודעתית". ההתפתחות האנושית והאישית המשמעותית ביותר קורית בהמשך להתפתחות התודעתית של האדם.
ובמיוחד בתקופה כזו שאנו חיים בה כעת, שבה ההתפתחות מואצת כל כך, כדבריו של הררי, מי שלא ידאג לפתח את היכולות והכישורים שלו ואת התודעה שלו – ישאר מאחור.
אני מתבונן על התקופה הזו בסוג של פליאה, פליאה מכל ההאצה שאנו חווים כעת (הקורונה היא סוג של מאיץ התפתחותי מאד מאד משמעותי) ומהאופן שבו אנשים שונים בוחרים לפעול בתקופה הזו.
בגדול, אפשר לחלק את האנשים לשתי קבוצות עיקריות (זה נכון תמיד, ונכון במיוחד בתקופה הזו).
יש את אלו שנכנסו לסוג של משחק "הגנה". הם יעשו את הכל כדי שלא לחטוף גול מהצד השני. הם חיים מתוך פחד, ומוגבלות ובעיקר מנסים "לשרוד" את התקופה. לקבוצה הזו של האנשים, התוצאה היא די ברורה וידועה מראש. במקרה הטוב, הם יצליחו לשרוד את התקופה, לא יותר מכך. וזה במקרה המאד טוב!
אבל לאורך זמן! הם לא יצליחו לשרוד, ובטח שלא לשגשג, להתפתח ולפרוח. האנשים הללו, בדיוק כמו בציטוט הזה, ישארו מאחור ויעלמו.
מן הסתם הם לא יעלמו מיד פיסית (זה יגיע אחר כך), אבל תעלם להם חדוות החיים ואת מקומה ימלא הפחד.
תעלם להם ההעזה ואת מקומה יתפוס החשש.
הם יחששו לנסות דברים חדשים ויסתפקו במוכר ובבטוח.
וכמו בטבע, הם יקמלו, לאט לאט לאט.
הם יסתפקו במה שיש, ובפחות מכך.
ומצד שני, יש את אלו, שלמרות כל הסיבות, הנסיבות, המגבלות וההגבלות, יחפשו את הדרך להתקדם.
הם יחפשו איך לפתח את עצמם, את היכולות שלהם.
הם יפעלו, לפעמים יצליחו יותר ולפעמים פחות, אבל הם לא יפסיקו לנסות.
הם יגלו תגליות חדשות, הם יגיעו למקומות חדשים.
יהיו להם רגעי שיא מרגשים.
ויהיו להם גם רגעי שפל מבאסים.
ולמרות זאת, הם ימשיכו הלאה.
הם יחקרו, יתנסו, ויגלו בכל פעם מחדש עד כמה יש לחיים להציע להם.
הם יפיקו מהחיים את מה שהחיים יכולים להציע להם, ואז ירצו עוד קצת…
ובעיקר – הם ילמדו כיצד לייצר את עצמם מחדש.
מי שלא יבחר בנתיב של התפתחות וצמיחה לא ישרוד. פעם התפתחות היתה אולי פריווילגיה של אנשים מועטים, היום היא תהליך הכרחי.
מה זו ההתפתחות הזו?
אלו הם כישורים, יכולות, ידע ונסיון משמעותיים שאנחנו צוברים לאורך חיינו. ובתקופה הזו ישנם כמה כאלו שהם הכרחיים, לא רק כדי לשרוד, אלא כדי לפרוח ולשגשג.
כישורים ויכולות כמו:
o הגדלת יכולת ההשתכרות וההכנסה שלנו.
o יכולת הביטוי העצמי שלנו.
o החוסן להתמודד עם משברים וחוסר וודאות.
o היכולת להכיל כשלון ומשבר ולהמשיך הלאה
o יכולת ההשפעה שלנו
o היוזמה ויכולת היזמות שלנו
o המחויבות העצמית שלנו
o הגדלת המודעות העצמית שלנו.
כתבתי בעבר פוסט מקיף על כל אחת מהיכולות הללו שנקרא: השרירים שחשוב לאמן
מי שישקיע היום, עכשיו, בפיתוח של היכולות והכישורים הללו, יגלה שאלו הם "כוחות אלוהיים" כמו שיובל נח הררי קורא להם. אלו הם הכוחות שיאפשרו לכם, לכל אחד מאיתנו, להתפתח ולשגשג בעולם החדש שנוצר מול העיניים שלנו כרגע.
יש רבים שמסתכלים על כל המצב הזה כמשבר או כאסון. זו בחירה. כמו כל בחירה אחרת. אפשר לנסות ולשרוד אותה. ואפשר גם לבחור אחרת.
אז מהי הבחירה שלכם? באיזה צד אתם בוחרים להיות?
שלכם,
ערן
נ.ב. – אם אתם רוצים לקבל פרטים על האופן שבו תוכלו לאמן, לשכלל ולפתח את היכולות שלכם, בקבוצה קטנה, ביחד איתי, פשוט צרו עמנו קשר וניתן לכם את כל המידע על התוכנית "עושים שינוי".
מדובר בהשקעה משמעותית, של זמן, אנרגיה וכסף. כך שהשיבו לנו למייל, רק אם אתם מחויבים ומוכנים להשקעה משמעותית שכזו.
הי!
מוזמנים לצפות בראיון מיוחד שקיים איתי חי שגיא במסגרת סדרת ראיונות שהוא מקיים עם המרצים המובילים בישראל.
בשיחה שלנו, אני חושף בפעם הראשונה רבים מהסיפורים של "מאחורי הקלעים" על תחילת הדרך העסקית שלי, על התובנות, וגם לא מעט טיפים ורעיונות למי שנמצא בעולם ההרצאות וההופעה מול קהל.
מוזמנים לצפות ולהנות!
אהלן!
אז אתמול תומר הבכור האהוב שלי ואני התחדשנו בקעקוע משותף.
המסר שתפס את שנינו הוא: עכשיו!
שהחיים קורים עכשיו. לא מתי שהוא בעתיד. ובטח שלא בעבר.
ועל בסיס המסר הזה אומן הקעקועים בן יצר לנו את הציור היחודי הזה של שעון החול שהעבר שלו נעלם וזורם ומתמקד בהווה. בעכשיו. (תמונה כאן בהמשך…)
חשבו על כך – עד כמה אנו באמת חיים את העכשיו? את הרגע הנוכחי?
רוב האנשים נמצאים בדרך כלל בעבר – משחזרים מה קרה, מה היה והיו רוצים לחזור לעבר. מספיק לראות כמה אנשים מחכים ומייחלים לחזור ליום של לפני הקורונה ומפספסים לגמרי לא רק את העכשיו אלא גם את ההבנה ששום דבר לא יחזור להיות כמו ביום של לפני הקורונה.
או שהם נמצאים וחיים את העתיד – את מה שהם יעשו יום אחד. מתישהו. Some Day…
אין טעם לחיות בעבר, וגם לא בעתיד. הזמן היחידי שאנו יכולים לחיות בו הוא – עכשיו.
בחודשים האחרונים קיימנו מאות שיחות עם מועמדים לתוכנית "עושים שינוי!".
מדובר לרוב באנשים איכותיים שבאמת, בכל מאודם רוצים לעשות שינוי בחייהם.
אבל לרצות לעשות שינוי, זה לא מספיק. כולם רוצים שיקרה שינוי חיובי בחיים שלהם. השאלה האקוטית היא: מה הם מוכנים לעשות כדי שזה יקרה?
וכאן מרבית האנשים נופלים.
הם רוצים שינוי, אבל הם לא מוכנים להשתנות.
אז הם מוותרים וממשיכים לחיות בעתיד בתקווה שמשהו מתישהו ישתנה.
ולמה בעצם שמשהו ישתנה, אם הם לא משנים כלום???
איינשטיין הגדיר חוסר שפיות כך: "להמשיך לעשות את אותן הפעולות ולצפות שהתוצאה תהיה שונה".
אם הם לא משנים כלום, דבר לא ישתנה בחיים שלהם, ואם נבדוק את מצבם בעוד כמה חודשים או שנים קדימה, נראה שהם נשארו תקועים בדיוק באותו המקום. לא מרוצים ומייחלים לשינוי שאולי מתישהו יקרה בחייהם.
הוא לא יקרה.
בטח שלא יקרה אם הם לא עושים שום דבר שגורם להם להשתנות.
מתוך כל השיחות שקיימנו, יש את אלו שבאמת החליטו שהם רוצים שינוי ומוכנים לעשות את מה שצריך כדי שהשינוי אכן יקרה בחיים שלהם.
אבל יש לא מעט (והם הרוב) שמעדיפים לחכות שמשהו יקרה וישתנה… לצערי, זו תקוות שווא. שום דבר לא יקרה בעתיד שונה, אם לא נפעל כעת, בהווה!
הזמן לעשות שינוי הוא עכשיו.
הזמן לחיות הוא עכשיו.
אין זמן אחר!
בקרוב אנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!".
רוצים לקבל את כל הפרטים ולבחון האם אתם באמת בשלים לעשות שינוי כעת? עכשיו?
לחצו כאן >>
והנה הקעקוע החדש 🙂
הי,
הקטע הבא הסתובב לו בווטסאפ, ולפי הכתוב נכתב על ידי ג'ק מא, מייסד אתר המסחר המקוון "עליבאבא" (וגם האיש העשיר ביותר בסין…):
"האנשים שהכי קשה לרצות, הם האנשים העניים.
תן להם בחינם משהו והם יחשבו שזו מלכודת.
תציע להם השקעה קטנה, הם יאמרו שהיא לא רווחית.
תגיד להם להשקיע בגדול, הם יאמרו שאין להם כסף.
תציע להם לנסות משהו חדש, הם יגידו שאין להם נסיון.
תגיד להם שזה עסק רגיל, הם יאמרו שקשה לעבוד בזה.
תציע להם מודל עסקי חדשני, הם יגידו לך שזה שיווק בפירמידה.
תגיד להם לפתוח חנות, הם יאמרו שאין בזה חופשים.
תציע להם להקים עסק חדש, הם יגידו שזה לא יעבוד.
המשותף לכל אלה הוא שהם אוהבים להתייעץ עם גוגל
ולהקשיב לחברים נואשים וחסרי אמונה כמותם.
הם חושבים יותר מפרופסור באוניברסיטה ועושים פחות מאדם עיוור.
נסה לשאול אותם מה הם בכל זאת יכולים לעשות,
הם לא יצליחו לענות לך.
המסקנה שלי: במקום שהלב שלך יפעל כל כך מהר, אולי תפעל מהר יותר.
במקום לחשוב על זה, אולי תעשה משהו בקשר לזה.
אנשים עניים נכשלים בגלל תכונה משותפת:
כל החיים הם בהמתנה למשהו טוב שיקרה להם."
כאמור, הדברים משויכים לג'ק מא שאמר אותם, אבל גם אם זה לא כך, הם כל כך נכונים ומדוייקים.
עוני זה לא עניין של כמה כסף יש או אין לך בבנק.
עוני זה מצב תודעתי.
עוני הוא תולדה של הלך הרוח והמחשבות של האדם.
אדם עם מחשבות עניות לעולם יחשוב שאין לו סיכוי להיות משהו אחר, חוץ מאשר להישאר עני.
עוני הוא תוצאה של מחשבות של פחד, חרדה וחשש. אלו הן מחשבות הישרדותיות.
הבוקר נפגשתי עם אחת המשתתפות שלנו בתוכנית "עושים שינוי" והיא אמרה לי בשיחה משפט מפתח:
כשהגעתי לתוכנית הייתי בחרדות כלכליות. היום אני עדיין חושבת על כסף, אבל לא מתוך פחד.
אותה משתתפת כבר עשתה צעדים אמיצים ומשמעותיים להבטחת החופש הכלכלי שלה (עברה כבר יותר מחצי מהדרך לשם).
כל זה לא היה מתאפשר אם היא לא היתה משנה את המחשבות שלה, אם היא לא היתה מגיעה פתוחה להזדמנויות חדשות, ומוכנה לעשות צעדים חדשים.
בקרוב אנחנו פותחים קבוצה נוספת בתוכנית "עושים שינוי!". מדובר בקבוצה קטנה ואינטימית (עד 15 משתתפים לכל היותר) של אנשים שמוכנים להשליך את תודעת העוני ולהחליף אותה במשהו חדש. אנשים שמוכנים ובאמת (אבל באמת) רוצים לעשות שינוי בחיים שלהם, ואינם מסתפקים רק בלדבר על זה שהם רוצים שינוי, אלא באים כדי לעשות אותו בפועל.
יש משל מפורסם שנקרא חמורו של בורידן. המשל נקרא על שם הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-14 ז'אן בורידן, למרות שיש סברות שהמקור שלו אפילו קדום יותר ושייך לאריסטו.
בכל מקרה, הסיפור הוא פשוט. הגיבור של הסיפור הוא חמור. שעומד בדיוק במרכז בין ערימה של מספוא מצד אחד ובין כלי מים מצד שני.
הוא עומד במרחק שווה משניהם ומתלבט במה לבחור קודם. מאחר והוא גם צמא וגם רעב, ההתלבטות אפילו קשה יותר: האם להתחיל עם המים ואחר כך לאכול מהמספוא, או שקודם ללכת לאכול ואז לגשת לשתות מהמים?
התלבטות קשה!
במה אתם הייתם בוחרים קודם? במים או במספוא?
אז החמור עומד שם ומסתכל ימינה אל המספוא, ואז שמאלה אל המים, ושוב ימינה, ושוב שמאלה…
והוא לא יודע להחליט!
לאיזה צד יפנה קודם.
כל בחירה נראית לו הרת גורל. כל עתידו תלוי בכך… הכל עומד על החלטה אחת: מים או מספוא?
(עד כאן המשל המקורי, ומכאן כבר ההתפתחות של הסיפור וההמשך שלי… )
אז הוא מתלבט ומתלבט וחושב לעצמו מה יוכל לעזור לו לקבל החלטה נכונה ומושכלת…. הוא אומר לעצמו, בטוח יש עוד חמורים שכבר עמדו בנקודת ההחלטה הזו וידעו מהי הבחירה הנכונה. אני פשוט אלך להתייעץ איתם.
הוא חוזר לאורווה ומוצא שם זוג חמורים שמלחכים עשב.
הוא שואל אותם לדעתם – במה לבחור קודם, במים או במספוא?
הראשון, אינו מרים את עיניו מהדשא ואומר לו כבדרך אגב – מים.. אין כאן שאלה בכלל. תתחיל עם המים.
החמור השני, נזעק מה פתאום מים? בשום פנים ואופן לא מתחילים במים!!! קודם כל אוכלים מהמספוא ואחר כך להרוות את הצימאון שותים מהמים. קודם כל המספוא, רק אחר כך המים!
מבולבל, חוזר החמור לאותה נקודה שבה היה קודם, בדיוק באמצע הדרך בין המים למספוא. רק שהפעם קצת יותר חלש והרבה יותר רעב וצמא.
במה אני אבחר הוא חושב לעצמו – במים או במספוא? הוא אינו מסוגל לקבל החלטה, ומחליט לישון קצת. אולי בחלום יופיע לי הפתרון הוא אומר לעצמו…
בבוקר, הוא כבר בקושי מתעורר, הרעב והצמא נותנים בו את אותותיהם והוא כבר ממש חלש. הוא בקושי מרים את עצמו על הרגליים ומסתכל לימינו – ערימת המספוא עדיין שם מחכה. הוא מסובב את ראשו לשמאל ועדיין גיגית המים מחכה לו שם.
מאחר ובלילה הוא לא חלם שום דבר שהוא זוכר או שנתן לו מענה לשאלה המהותית שהוא מתחבט בה, הוא החליט על שורת פעולות שתעזור לו לקבל החלטה מושכלת:
ראשית הוא ירכוש את הספר המצוין, ששמו הולך לפניו: המדריך המעשי לחמור המתלבט: מים או מספוא, במה בוחרים קודם!
הוא יקרא בו עד הערב.
בערב הוא יכנס לסשן מדיטציה עמוק שבסופו הוא מקווה שהתשובה תופיע לפניו.
וכך היה, הוא מזמין את הספר בשרות השליחים המיידי של אמזון לחמורים, ותוך שעתיים, ממש כפי שהבטיחו, רחפן מיוחד מנחית אצלו את הספר והוא מתחיל לקרוא בו.
לפנות ערב הוא מסיים לקרוא את הספר, מרוצה, ומרגיש שעכשיו הוא ממש בשל לקבל את ההחלטה בצורה מושכלת. למרבה צערו, הספר לא נתן לו תשובה מוחלטת במה לבחור קודם אבל הוא מרגיש הרבה יותר חכם מלפני כן, ותחושת סיפוק קלה שיש לו מקלה קצת על תחושות הרעב והצמא שמתגברות אצלו.
ואז הוא מגיע ליישם את השלב השני בתוכנית שלו – הוא יעשה מדיטציה ארוכה לתוך הלילה ועד הבוקר שבה יקבל את ההחלטה הנדרשת.
וכך הוא עושה…
קצת לאחר שהוא שוקע במדיטציה ארוכה, עובר לידו סוס.
הסוס רואה את המספוא ואת גיגית המים ולרגע קל עוברת בו המחשבה אם להעיר את החמור ולברר איתו האם זה בסדר שהוא יהנה מהם, אבל ככל שהוא מביט בחמור הוא רואה את השלווה העמוקה שהחמור נמצא בה ומחליט שלא להפריע לחמור את העונג שהוא שרוי בו. הוא חושב לעצמו, הרי הוא ממש קרוב למים ולמספוא, כך שאם הוא היה רוצה להשתמש בהם הוא הרי היה עושה את זה. אם הוא ישן כל כך שלו כעת, זה הרי כי בטנו מלאה והוא שבע ולכן הוא ישן כל כך טוב.
ואז הוא ניגש, בלי לחשוב פעמיים ואוכל מהמספוא. לאחר מספר דקות הוא פונה לעבר גיגית המים ושותה לרוויה. ואז חוזר שוב למספוא לאכול. כשהוא מסיים את כל המספוא הוא פונה שוב לגיגית, גומע את כל המים שנותרו שם וממשיך בדרכו.
בבוקר, בקושי רב, החמור מתעורר, הוא כבר מותש לגמרי. הוא לא זוכר שום דבר מהמדיטציה… למעשה הוא נרדם די מיד, הגוף שלו כבר לא היה יכול לשאת אותו יותר. הוא מבין שהוא כל כך רעב כרגע וצמא, שזה כבר לא משנה במה יבחר קודם. הוא בקושי קם וגורר את עצמו לערימת המספוא… לפחות לאיפה שזכר שהיא נמצאת. אבל הוא לא מוצא אותה!
הוא ממצמץ בעיניו, לוודא שהוא התעורר ועדיין הוא לא מוצא את המספוא. הוא מסתובב ורואה את גיגית המים בצד השני, הוא פונה אליה בצעדים כושלים ומגיע אליה בשארית כוחותיו, רק לגלות שהיא ריקה ולא נותרה בה אף טיפה…
עד כאן המשל…
בסיפור המקורי החמור מת בסוף, אבל בחרתי להשאיר את זה כבר לדמיון של הקורא.
ומה הנמשל?
אני מקווה שהוא ברור לכם.
אנשים רבים עומדים תקועים ונעוצים במקום ומתלבטים במה לבחור, לאיזה כיוון ללכת, מה הבחירה שיעשו עכשיו. הם יכולים לעמוד שם חיים שלמים, כמו החמור.
גם הם מתים בסוף.
לא מרעב או צמא. הם מתים מבפנים. הם מתים מהלכים. ממש walking dead, ללא תשוקה וללא אנרגיה.
הם מפחדים לבחור. הם מפחדים לזוז ממקומם ולנקוט בפעולה. הם מפחדים לפספס הזדמנויות ובסוף ככל שהם נשארים נעוצים במקום כך ההזדמנויות חולפות על פניהם.
ומה אתכם?
אל תהיו חמורים
ממש בקרוב אנחנו פותחים קבוצה חדשה של התוכנית "עושים שינוי!". אם נמאס לכם לעמוד במקום ולהתלבט, ואתם רוצים ומוכנים לצאת לדרך, הצעד הבא מחכה לכם כאן >>
מייק קפוזי, הוא מאנשי השיווק המבריקים שזכיתי להכיר כבר לפני כ-11 שנים.
מייק השיק לפני מספר חודשים פודקאסט מצויין בשם: Main Street Author בו הוא מראיין סופרים של ספרים עסקיים.
בפודקאסט שיתפתי איתו כמה מדרכי השיווק בהם אני משתמש לשווק את הספרים שלי וגם את הסיפור (שלא רבים מכירים) על האופן שבו קיבלתי מכתב המלצה מדהים על רב-המכר "להגשים" מנשיא המדינה שמעון פרס ז"ל.
האזנה נעימה
שמחתי להתראיין בפודקאסט המעולה קליקבילי עם יואל דורון ובו דיברנו על צמיחה עסקית ועסקים בדיגיטל.
דיברנו על העתיד לבוא, על העולם החדש בעידן הקורונה וההשפעה שלו על בעלי עסקים והעוסקים במקצועות הדיגיטל.
האזנה נעימה
ואני מזמין אותך גם להצטרף לקבוצת הווטסאפ השקטה שלי "מגבירים את האור" שבה אני שולח מעת לעת תכנים מרתקים נוספים.
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
