הבלוג שלי

אתמול ושלשום כששלפתי קלף, יצא אותו האחד – Self Love – אהבה עצמית.
מעניין שזה מה שיצא. סוג של רפלקציה עבורי על שש השנים האחרונות.
אם אנסה לסכם מה שקרה לי בשנים האלו ומה שהשתנה בתוכי, אז אהבה עצמית זה הדבר.
מרגיש היום הכי שלם, מקבל ואוהב את עצמי מאי פעם.
בעבר, זה ממש לא היה כך. חייתי עם פער עצום בתוכי. פער בין המקום שחשבתי שאני אמור להיות בו, למקום שבו הייתי. פער בין מי שהרגשתי בפנים שאני ובין הדמות החיצונית שהצגתי לעולם. והרבה ביקורת עצמית ושיפוטיות, אכזבה מעצמי ותסכול גדול שמלווה את כל אלו.

בהמשך לפוסט הקודם, על "לפרק את הבית" הרעיון הזה המשיך להבשיל בתוכי.
מה זה "הבית" הזה קודם כל?
אוסף האמונות, התפיסות, המחשבות וההרגלים שמעצבים את החיים שלנו. שמרביתן ככולן, עוצבו מתוך הסביבה ובית הגידול ששהינו בו.
לרוב, אנחנו לא מטילים ספק ב"בית" הזה. והתרבות, הסביבה, המשפחה, ההורים, המורים והחברה שהקיפה ומקיפה אותנו מכתיבה לנו את האמונות הללו.
וכמעט לעולם לא נטיל בהן ספק.
כי לרוב אנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה מפחיד לפרק את הבית.

סוגר עוד מעט שבוע ראשון בקוסטה ריקה. באתי לכאן לבד.
באתי לכאן לסוג של מסע עם עצמי. לפגוש צורת חיים אחרת, לפגוש את הטבע העוצמתי, השקט והשלווה והיופי שכאן.
ובעיקר, באתי לכאן כדי לפגוש את עצמי.

ביומיים, שלושה הראשונים היה לי מעניין לראות עד כמה קשה למערכת הפנימית שלי "להוריד הילוך". עד כמה אני כל כך מתוכנת לעשיה, למשימות, להספיק דברים, למחוק אייטמים ברשימת ה-to do שלי (אל תתבלבלו, כבר הספקתי למחוק כמה כאלו מאז שהגעתי 😊 ).

ערן שטרן הוא מנטור עסקי, מאמן ומרצה מבוקש, ובו זמנית אדם מופנם וביישן. דברנו על נורמליות ויציאה מהנורמה, על שינוי, על תודעה של גוף, החלמה מסרטן ועוד. שיחה מרתקת עם אדם מיוחד.

רוב חיי עשיתי את מה שצריך. את מה ש"נכון". את מה ש"מקדם".

עבדתי, יצרתי, הובלתי, הדרכתי, בניתי, השגתי, פירנסתי, הצלחתי.

החיים שלי היו מסודרים היטב – לא רק על הדף, אלא גם בעיניים של מי שהסתכל מהצד.

הכול זרם כמו שצריך: קריירה מצליחה, שם טוב, הכרה, ביטחון כלכלי, משפחה, קהל, בית, תוכן, עשייה.

אולי גם אתה מכיר את התחושה הזו?
שאתה עושה את כל הדברים הנכונים, שאתה לא עוצר, לא מוותר, לא מתבלבל, ושאתה "על המסלול” הנכון.

אבל איפשהו בפנים… יש פער.

בהתחלה הוא שקט. מין חוסר נחת שקשה להסביר.
מין ריקנות שקצת מביכה, כי היא לא “אמורה” להיות שם.
כי הרי יש לי הכול… אז מה עוד אני מחפש?

זה משהו שאנחנו כמעט לא מדברים עליו בקול רם. הוא נמצא מתחת לפני השטח, אצל זוגות רבים, במיוחד בקשרים ארוכי טווח.
הוא מתגנב לאט, בלי שבאמת שמנו לב.
ואז, יום אחד, הוא פשוט כבר שם. נוכח. ובעוצמה.

זה השעמום, הריחוק, התדירות שיורדת או לפעמים כמעט ונעלמת לגמרי.
תחושת תסכול שקטה ומציקה על חיים שלמים שבהם משהו במיNיות הפסיק לפעום.

במשך שנים האמנתי שזה תהליך טבעי.
"ככה זה בזוגיות ארוכה", אמרו לי.
"כולם חווים את זה", "זה חלק מהחיים", "אצל כולם זה ככה".

והאמנתי לזה. שככה זה. שאין מה לעשות.

בעבר, חשבתי שלהיות "הגבר של הבית" זה אומר לספק, להחזיק, לדאוג, להיות זה שכולם יכולים להישען עליו.
זה ש”לא עושה דרמות”, ששומר על יציבות, שלא נשבר, וזה שגם כשקשה לו, הוא מתמודד ויוצא מזה.

וכך גם חייתי את חיי לאורך לא מעט שנים.

עשיתי, נתתי, דאגתי, השגתי, עינגתי, סיפקתי, פירנסתי.
הרגשתי שאני חייב “להיות בסדר” – גם כלפי עצמי, גם כלפי בת הזוג שלי, גם כלפי הילדים.

שאני חייב לסמן V על כל הסעיפים, ובהצטיינות אם אפשר: אבא, בן זוג, בעל עסק, חבר, בן, מנחה, מנטור…
להיות “הדמות הזו שאחרים מסתכלים עליה ורוצים ללמוד ממנה”.

אם יש חלק או דמות פנימית בתוכי, שלא קיבלה ממני מספיק מקום והכרה לאורך שנות חיי, זה הילד.
לא הילד שלי, אלא הילד שבי.
הילד הזה, תמיד היה חלק ממני. סקרן, שובב, ביישן, ובעיקר: חי. מרגיש את הכול וחזק.
אבל ככל שהשנים עברו והתבגרתי יותר, וקרה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "חיים", המקום שלו הצטמצם בחיים שלי.
ביחד עם התבגרות, עם החיים, עם הציפיות והמחוייבויות, המקום שלו בתוכי התכווץ, קטן ובעיקר השתתק.
מה שלמדתי מהסביבה והמודלים הגבריים שהיא הראתה לי זה שאני צריך להתאפס על עצמי:
"להיות גבר", "להחזיק את זה", "לא לבכות עכשיו", "לא להתפרק פה".
כי זה לא מתאים, כי זה לא הזמן, כי יש דברים שצריך לעשות ולהספיק.
וכך, שנה אחר שנה, בניתי בתוכי חומת מגן מסביב ללב שלי.
חומה שהחזיקה אותי תפקודי, יעיל, חזק, ו“יציב” בעיני אחרים.

רוב חיי לא התייחסתי לגבריות שלי כאל "עניין" או משהו. הייתי גבר, ככה נולדתי, וזהו.
מן הסתם, כמו כולם, את מרבית הזהות הגברית שלי, שאבתי מתוך חיקוי של מה שראיתי בסביבה שלי – אבא, אחים גדולים, חברים, דמויות מפתח שנתקלתי בהן במהלך החיים וההתבגרות שלי.
מעולם לא עצרתי לשאול או לבחון איזה גבר אני רוצה להיות בעולם הזה.
המפגש הראשון שלי, פנים מול פנים, עם הזהות הגברית שלי היה בסדנת מיניות שהשתתפתי בה לפני כמה שנים.
אחד הימים המשמעותיים ביותר שם עבורי, היה יום שעסק כולו, באנרגיה הזכרית.
אני זוכר ממש את התחושה שמשהו חדש מתעצב בתוכי, ממש כמו סוג של עמוד שדרה חדש שהולך ומתגבש ונבנה.

ערן שטרן הוא מוותיקי ומייסדי תחום ההתפתחות האישית בישראל. כבר 20 שנה הוא מלווה אנשים במסע לשינוי – אבל לא תמיד זה היה כך.
ערן התחיל כמהנדס, המשיך להייטק, ורק אחרי משבר – כולל סרטן – הוא התחיל לחיות באמת.
בפרק עמוק וחשוף, דיברנו על חופש, על מחירים, על מלכודות, על פחדים – ובעיקר: על איך לצאת לחיים שלך מהגרסה האוטומטית.

ערן מדבר בכנות נדירה על הצדדים האפלים של עולם ההתפתחות האישית, ועל הבחירה לפגוש כאב כדי להתעצם, כדי לזכות בחופש אמיתי.
ומה הוא לקח איתו מכל זה? את היכולת לבחור. ואת ההבנה שחופש הוא לא יעד – הוא תרגול.

מה זו בכלל "מלכודת חופש" – ולמה אנחנו לא מרגישים חופשיים גם כשיש לנו הכול?
האם חייבים לעבור משבר גדול כדי להשתנות?
ואיך נפגוש את עצמנו באמת – דווקא דרך הפחד, הכאב והעירום הרגשי?