"האם יש לכם חלומות שאתם כבר לא מעיזים לחלום?
כאלו שנראים לכם לא ריאליים, לא הגיוניים ובלתי מעשיים?
אולי חלומות שוויתרתם עליהם?
בשיעור הזה, אנחנו הולכים לדבר על החלומות שאתם לא מעיזים לחלום!"
לימודים. תיכון. צבא. אוניברסיטה. עבודה. חתונה. ילדים. בית. משכנתא. חוגים. קידום בעבודה. אסיפות הורים. שגרה….
מכירים את המסלול הזה?
לא מכיר הרבה אנשים שלא הלכו/הולכים בו עדיין.
ובתוך כל השגרה הזו, לעצור רגע ולשאול את עצמך: מתי תורי? מתי יגיע הזמן שלי?
מתי אעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות?
מתי אשקיע את הזמן בעצמי?
מתי אשקיע את הכסף בעצמי?
מתי אשקיע את האנרגיה, הכוונה והמאמץ בעצמי?
אנשים רבים חיים את חייהם במעגל השגרה. ללא דלת יציאה. ללא פניה בכביש שמובילה לדרך חדשה. שמובילה לגילוי של מי הם באמת.
כך גם אני הייתי שנים רבות.
עד שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות.
עד שהתחלתי להטיל ספק במה שאני מכיר ויודע.
עד שהתחלתי לפתוח את עצמי לאפשרות שיש אולי דרכים נוספות שאני לא מכיר
עד שהתחלתי להיפתח לרעיונות חדשים
ובעיקר – עד שהתחלתי לעשות פעולות חדשות.
פעולות ששונות מכל מה שידעתי לעשות לפני כן
פעולות שונות ממה שהכרתי
פעולות שונות מאיך שהתרגלתי לעשות את הדברים.
פעולות, שבסופו של דבר, הובילו אותי למקומות חדשים.
מקומות חדשים בעשייה שלי
מקומות חדשים ביחסים שלי
מקומות חדשים בכסף שלי
מקומות חדשים בהתפתחות שלי
מקומות חדשים באהבה שלי
מקומות חדשים במי שאני – בעצמי.
יש רגע בחיים, שבו, אחרי שחיינו כל חיינו עבור מישהו אחר, ובשביל אחרים, וכי "צריך" או "מקובל", יש רגע אחד שבו הגיע הזמן שלי.
הזמן שלי לצמוח, להתפתח ולגדול כאדם
הזמן שלי להכיר את עצמי באמת
הזמן שלי לצאת לדרכים חדשות, בלתי מוכרות ומרגשות
עכשיו זה הזמן שלי!
ואם אתם גם מרגישים שעכשיו זה הזמן שלכם, הצעד הבא שלכם מתחיל מכאן
ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי")
יעקב ודויד התחילו את ההכרות שלהם כשותפי מחויבות בתוכנית "עושים שינוי". שותפי מחויבות הם זוג אנשים שמתחייבים להיות בתקשורת שוטפת אחד עם השני במהלך התוכנית ולוודא שכל אחד עושה את מה שהתחייב לעשות ולקדם באותו השבוע.
בשבוע השני של התוכנית קבלתי בשעה 20:00 בערב הודעת ווטסאפ מיעקב: "אני מעדיף שותף מחוייבות אחר, הקצב שלנו שונה, אני צריך מישהו שיטוס איתי". ואני מסמסת לערן "אני ממליצה לומר ליעקב לבחור עוד שותף. האם זה נראה לך נכון?".
וערן ענה לי: "הם ילדים גדולים, אני לא בטוח שאנחנו צריכים להתערב. שיסתדרו ביניהם".
האמת הם באמת גדולים בעיני. שני גברים מיוחדים, כל שיחת אימון איתם היא קפיצה קוונטית. שני גברים שעובדים עם חברות ענקיות.
דויד מהנדס תעשיה וניהול, עבד בכמה חברות גדולות, נכנס, בחן, ניתח, הזניק את החברה, וכשזו הגיעה לשיא חדש הוא עזב לבאה בתור. דויד הבין שהוא בלופ: מזניק חברה, עובר לחברה הבאה, גדולה יותר, זוהרת יותר, עם משכורת מפוצצת יותר. אבל אחרי 3 שנים, שנתיים, שנה… ( מחברה לחברה הזמן מתקצר) מגיעה הנקודה שהוא לא יכול לברוח ונוצר בו אי-שקט פנימי, סוג של ריק שכזה, משהו בפנים לא יושב טוב, לא ממומש. ואת הלופ הזה הוא רצה לעצור.
יעקב הוא איש שיווק ומכירות בלב ובנפש, אפשר לראות את הברק בעיניים שלו, כמו של הילד שקיבל צעצוע חדש, כשהוא מדבר על העבודה שלו. הוא סיפר שכשראו בסדרה הישרדות את המוצר שהוא הכניס לפריים, באותו שבוע היתה עליה במכירות של 30,000 מוצרים. הוא הבין שהוא לא רוצה לעבוד בשביל אחרים, אז הוא עזב ופתח עסק עצמאי לפני כשנתיים.
ועם זאת, לא בגלל זה הם גדולים בעיני, הגדולה שלהם היא "באהבת אדם" שלהם, הם עדיין מתרגשים מכל אדם שעזרו לו, שנגעו בו. זו השליחות האמיתית שלהם בעיני.
אז הרמתי טלפון ליעקב ואמרתי לו: "אתה יכול לבחור שותף מחוייבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".
וכך היה. מהשיחה הראשונה שלהם, הם הבינו שביחד הם כוח, הם מקדמים אחד את השני: את השמחה, את המוטיבציה, מעוררים את ההתלהבות שחיפשו. ומאז אותו רגע הפכו לצמד חמד.
בשיחת חקירה שעשינו על הגדרת המטרה הגדולה עלה שיעקב הוא אדם של אנשים "ולא טוב היות האדם לבדו" ויעקב צריך שותף. מישהו חריף מחשבה כמוהו שיאתגר אותו. רק המחשבה על זה ריגשה אותו.
דויד הבין שהוא יכול לתת יותר ערך לאנשים, לגעת יותר לעומק ובחברות הגדולות הוא יותר עם המספרים ופחות עם האנשים.
אבל, כמו שכבר כתבתי בעבר, אנחנו לא ישר קופצים לפעולה. המפגשים הראשונים בתוכנית עוסקים בחיבור לעוצמות הפנימיות של האדם. כדי שהחיבור למטרה הגדולה תהיה "מראש ההר" ולא מהתחתית שלו.
במפגש הרביעי אחרי משחק סימולציה שמלמדת את המשתתפים הרבה על דפוסי ההתנהלות שלהם בפרויקטים מאתגרים, דויד ויעקב הבינו, כל אחד לחוד, שעדיפה התקדמות על מושלמות והם צריכים לנוע. להתחיל את הצעד הראשון, גם אם הם לא יודעים מה הצעד השני עדיין, הוא כבר יתגלה בסופו של הראשון. בסוף המפגש קראתי לשניהם: "יש לי את הצעד הראשון בשבילכם. בואו ונעשה סימולציה. אני אהיה בתפקיד של משקיע שמחפש עסק רווחי להשקיע בו. אתם תהיו בתפקיד של בעלי העסק שצריכים להוכיח לי שאתם ראויים שאשקיע בכם".
נתתי להם משחק מחשבתי: עליהם לכתוב ולהמציא עסק משותף לשניהם ולכתוב לי: מה הם מוכרים? למי? איך? מה התשוקה שלהם? לכתוב מה יהיו כל המחלקות הקיימות בעסק ומה כל מחלקה עושה. מה כל אחד מעדיף/רוצה/מוכן לקחת על עצמו בעסק? ולדרג לפי מידת העניין וההתלהבות: מהכי מועדף עלי ועד "לא בא לי טוב". והכי חשוב מה הערך הכי גדול שכל אחד מהם מביא לחברה המשותפת.
שבועיים מאוחר יותר, נפגשנו במפגש הקהילה של "עושים שינוי". אחרי חצי שעה הם יצאו, לא יכלו להתאפק, רצו להמשיך לדבר על הפוטנציאל והאפשרויות שקיימות. הם נראו בתוך בועה משלהם, כאילו אין עוד עולם סביבם.
ניגשתי אליהם, נמשכת להתלהבות שלהם, משקפת להם שנראה שהעסק שלהם רוקם עור וגידים. יעקב ענה לי: "ברור, אני בהוליווד, כותב תסריטי אלף לילה ולילה, הכל אפשרי" עניתי לו: "אז למה שזה לא יהיה תסריט דוקומנטרי". הוא שתק, הסתכל לי בעיניים " וואלה, את רצינית".
בני אדם לוקחים את החיים יותר מידי ברצינות, יש שלב שאנחנו מפסיקים לשחק עם החיים. יעקב ודויד, שיחקו. הם שיחקו איתי ושיחקו עם החלום שלהם. במפגש הבא הם כבר הציגו את העסק החדש שלהם, המשותף, בעולם האמיתי ואת הצעד הראשון שבחרו לעשות: למצוא את הלקוח הראשון.
שבועיים אחרי, בשיחת האימון החודשית יעקב אומר לי שדויד נע לאט מידי, הוא רוצה לרוץ, הוא כבר מחויב אבל דויד מתלבט, זוחל. הזכרתי ליעקב שהוא היה צריך שותף שיאתגר אותו, והוא רוצה לרוץ מהר, כי קצת קשה לו אי-וודאות ואולי זאת הזדמנות במקום לנסות לשנות את דויד, לנסות להתאים את עצמו אליו. וסיימתי את השיחה במשפט- "אתה יכול לבחור שותף מחויבות אחר, מי שתרצה, אבל נראה לי שיקדם אותך יותר שפשוט תעשה איתו תאום ציפיות".
מאז, יעקב ודויד כבר עם שני לקוחות גדולים, מרוצים מהעסק המשותף שהם בונים ביחד, הגיעו כבר ל-90% מיעד הרווחים ששמו לעצמם. הם יכלו כבר להגיע ליעד, יש לקוח פוטנציאלי נוסף, אבל הם מעדיפים להתמקד בשניים הקיימים, להעמיק איתם את מערכת היחסים.
ואתם, האם אתם מוכנים לשחק עם החיים? להפוך את סרטי הפנטזיה שיש לכם בראש לסרט התיעודי של חייכם?!
האם אתם מוכנים להתחיל לנוע להגשמת החלום שלכם, גם אם אין לכם עדין את כל התמונה המלאה?
האם אתם מוכנים לחיות מתוך החשיבה שעדיפה ההתקדמות… כי מי שמחכה למושלמות, נו טוב, הוא מאלה שעבורו סרט דוקומנטרי על חיים של מישהו אחר, הוא בגדר סרט פנטזיה עבורו.
מחוייב להגשמה האישית והכלכלית שלכם!
ערן
נ.ב – בקרוב תפתח קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי". אם החלטתם שאתם בשלים ורוצים לעשות שינוי מהותי בחייכם, תאמו איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות שבה נעזור לכם ליצור בהירות לגבי איפה אתם נמצאים ולאן אתם רוצים להגיע, ובעיקר: מה נדרש מכם ויכול לעזור לכם להגיע לשם.
כולם רוצים שינוי – אבל מעט מאד מוכנים להשתנות. השינוי מוציא אותנו מחוץ לאזורי הנוחות ואל עבר חוסר הוודאות שלרוב מפחיד אותנו מאד. אבל אם אנחנו רוצים להגיע למשהו גדול בחיינו? עלינו להפוך את השינוי לדרך חיים. אז איך עושים את זה?
מוזמנים להאזין לפרק מרגש ועמוק בפודקאסט "הביולוגיה של הווינרים" של איתן עזריה שבו הוא ראיין אותי. ולא חשש לשאול אותי את השאלות הקשות!
בפרק נכנסנו לעומק התהליכים הפנימיים שאנחנו עוברים לעבר שינוי, הטריגרים שמפעילים אותם, הפחדים, החששות, ההצלחות, הכישלונות, ואיך צולחים אותם לעבר השינוי.
דיברנו על:
מהם 3 האמונות האוניברסליות שמונעות מאיתנו שינוי?
מתי אנחנו באמת משתנים?
מהן השאלות שמניעות אותנו לשינוי שאחריו החיים לעולם לא יראו שוב אותו הדבר?
מהם התנאים וצעדי המפתח שצריכים להתקיים כדי שנעשה שינוי?
שינוי נטול מאמץ – יש כזה דבר?
מה באמת מפחיד אותנו בשינוי (רמז: זה לא הפחד שנכשל)
מהי הגישה החדשה שלי לגבי השגת יעדים
מהן 2 השאלות לשאול את עצמנו כדי להפוך את הרצון לשינוי – לצעד ראשון לשינוי מעשי.
ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור ( מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי" )
עברה כבר כמעט כשנה מאז הגיעה הקורונה אלינו. אני הייתי בין האנשים שנחשפו ל-patient 0 כשהלכנו לקנות תחפושת בפיראט האדום (מי זוכר את זה בכלל?).
הקורנה עשתה מהפך בחיינו, לא רק בגלל שכללי המשחק השתנו וכבר אי-אפשר לדעת מה נכון… לא בגלל שאנשים הפסיקו לחפש הגיון אצל מקבלי ההחלטות, כי איך אפשר למצוא הגיון במקום שאנו לא מבינים עד הסוף מה הכוחות הפועלים בו. אלא בגלל שאנשים היו יותר בבית, נחשפו לאי-וודאות גדולה ולא היה להם לאן לברוח.
אז מה נשאר לעשות? לחפש תשובות באינטרנט.
לחלק מהאנשים נפתח עולם חדש, עולם השפע. אנשים רבים גילו שהחיים שהם חיים הם לא הגרסה הטובה ביותר שאפשר לצפות לה. אנשים רבים ישבו בבית והכסף פשוט הגיע להם לחשבון בצורת דמי אבטלה, הם גילו שיש מציאות כזו וכשהממשלה תפסיק לשלם הם היו רוצים להמשיך לחיות ככה.
ואז, בין הסגר השני לשלישי, כשנפתחה קבוצה נוספת של "עושים שינוי" הופתעתי לגלות את רבקה. היא בת 32, דתיה, כמעט חרדית, אולי, היא עוד לא החליטה. עלתה לארץ בגיל 18 מצרפת. היא עובדת כמתכנתת מחשבים, אבל במחשבים אין נשמה. וחוץ מזה היא עובדת בחברה ציבורית אז המשכורת שלה נמוכה לעומת החברות שלה וזה מתסכל אותה. לא בא לה לעבוד במחשבים, בא לה משהו אחר. בא לה להרגיש את הנשמה שלה מתפתחת בעבודה, בא לה להרוויח יותר.
למה הופתעתי? כנראה בגלל דעה קדומה שלי על נשים חרדיות, מסתבר שהן כן מכירות את האינטרנט. אבל היא בכל זאת שונה בנוף, היא לא מוכנה להיכנע לתכתיבים החברתיים, ובחברה החרדית זה מצריך הרבה תעוזה.
בפגישה הראשונה שלי עם המשתתפים בתוכנית אנחנו מגדירים מטרה גדולה. כולם מגיעים מאד נרגשים, בטוחים שבשיחה הזו נפצח, נדייק, נבהיר… והם ידעו בדיוק מה יהיה הדבר הבא שהם יעשו בחייהם המקצועיים. ובעוד 8 חודשים, החיים ישתנו והתשוקה תחזור לחייהם.
אז כמו כל דבר, גם כאן האנשים מתחלקים ל-3 סוגים שונים:
אלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים – אבל לא יודעים איך לגרום לדברים לקרות
אלה שיודעים איך לגרום לדברים לקרות – אבל לא יודעים מה הם רוצים
ואלה שלא יודעים איך לגרום לדברים לקרות – וגם לא יודעים מה הם רוצים
רבקה היתה שייכת לקבוצה השלישית: לא יודעת מה היא רוצה וגם לא יודעת איך לגרום לזה לקרות. וגם, במקרה, או שלא, רבקה שייכת לטיפוסים המתלבטים. היה לה קל להחליט לעלות לארץ, היה לה קל להחליט להתחתן עם בעלה.
אבל כל השאר תמיד היה מלווה בלבטים: מה ללמוד?, האם להיות חרדית אדוקה או גרסה מתונה יותר? האם לגור באזור אחד או באזור השני? איפה יהיו המסגרות של הילדים? לטוס לבקר את ההורים בצרפת בראש השנה או בפסח? פאה ארוכה או קצרה?
כל דבר מלווה בהתלבטות. כל תהליך קבלת ההחלטות מעוכב ע"י פחדים: הפחד לקבל את ההחלטה הלא נכונה. הפחד להיתקע עם ההחלטה הלא נכונה, הפחד לקבל החלטה נכונה ולהיכשל, הפחד להצליח ואז לאבד… פחדים לא חסר.
הפחד משאיר את המתלבטים על הגדר. כשאין החלטה גם אין טעויות.
במפגש הראשון שלי איתה, לא הגענו להגדרה של המטרה הגדולה שלה. הרגעתי אותה שבחודשים הראשונים של התוכנית המשתתפים עוברים תהליך עמוק של בילד-אפ פנימי שבו הם מתחברים לשפע, למומחיות ולתכונות ההצלחה הקיימות בתוכם. אז אמרתי לה שאנו נחכה חודשיים שלושה ואז נחזור להגדרת המטרה הגדולה.
בינתיים היא הציבה לעצמה יעדי ביניים בחייה שדרשו ממנה הרבה אומץ. היא הגדירה לעצמה יעדים שחיברו אותה לכישורים החברתיים שלה, היא התחברה לכישורי הנגינה שלה וגילתה את הכישרון. היא קנתה דירה להשקעה, שייצרה לה הכנסה פאסיבית. במקביל, דבורה עשתה איתה עבודה על המוכנות הפנימית שלה. כשאדם מוכן, הדברים קורים לכאורה "מאליהם". היא לא האמינה באיזו קלות זה קרה לה. אבל הבינה שזו לא מקריות או מזל שנפל עליה, זו מציאות שהיא יצרה לעצמה, בעצמה.
אך במפגש החמישי של הקבוצה, כשכולם שיתפו את ההתקדמות שלהם מול המטרה הגדולה שלהם ואת ההישגים שהשיגו עד כה, רבקה הסתכלה נבוכה עלי ועל דבורה ולא ידעה מה לומר, היא עדיין לא מצאה את המטרה הגדולה שלה.
הזכרנו לה שאנחנו רואים את הפוטנציאל הגדול שקיים בתוכה, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את ההחלטה עבורה. במפגש קבענו שעד סוף השבוע היא מקבלת החלטה. ביום חמישי, היא שלחה לי הודעה וביקשה הארכה לגבי קבלת ההחלטה.
סרבתי לתת לה את ההארכה שביקשה, והסברתי שאם היא רוצה תוך 3 חודשים להיות עם תוכנית פעולה וכבר כמה צעדים ראשונים, נגמר לנו הזמן והיא חייבת לקבל החלטה.
היא לא הצליחה לקבל החלטה ולבחור את המטרה הגדולה שלה. אז אני קיבלתי החלטה בשבילה ובחרתי עבורה מטרה גדולה. הסברתי שאם היא תלמד להגשים את המטרה הגדולה הזו, אחרי זה יהיו לה כלים להשיג כל מטרה שתגדיר לעצמה. אבל אם היא תתעקש שעכשיו נקבע את גורלה להמשך חייה ולכן המטרה הגדולה חייבת להיות הכי מדויקת שאפשר, אז לא יישאר לה זמן ללמוד איך להשיג אותה ולהתנסות בלהשיג אותה.
ככה זה בחיים… הבחירות שלנו אינן מגיעות עם סוכן ביטוח ולא עם רשת ביטחון. הביטחון היחיד שיש לו לאדם, זה הוא עצמו, היכולות שלו, האמונה שלו שהוא יוביל את עצמו לחיים המתאימים לו. אושר לא מוצאים, אושר הוא לא מזל של יחידי סגולה, אושר יוצר לו האדם בעצמו.
ביקשתי ממנה להקריא לי את החזון שרשמה במפגש הראשון: איך יראה יום בחייה מלאי התשוקה. כל המכתב שכתבה דיבר על חיי המשפחה, על בת הזוג שתהיה, על האמא שתהיה. היא חשבה שכאשר תמצא את ה"עבודה הטובה" אז כל "שאר" החיים יסתדרו: היא תהיה אמא טובה, בת זוג שמחה ומשקיעה וחיי החברה בקהילה שלה ישתפרו.
הודעתי לה שהיא מתאמנת בלהיות אשת המשפחה שחלמה להיות. זו תהיה המטרה הגדולה שלה. משקיבלה את ההחלטה והחליטה ללכת איתי, יכולתי לשמוע את ההקלה שלה מצפת ועד תל אביב. מאותו רגע היא היתה מדהימה, אפילו מפתיעה, ובעיקר: בלתי ניתנת לעצירה.
היא מצאה את הגישה שמתאימה להורות שלה, למדה אותה, פרסמה בכל שבוע פוסט חכם, עם טיפים לשיפור חייה המשפחה. ועוד לפני סוף התוכנית כבר העבירה הרצאה שהיתה אמורה לקחת 30 דקות ונמשכה שעה וחצי, לקבוצת אימהות נרגשות שקבלו ממנה מתנה ענקית: "את יכולה לבחור איזה אמא את רוצה להיות. את יכולה לבחור כל דבר בחייך מי את רוצה להיות ולהגשים אותו".
לאחרונה היא שיתפה אותנו שבני המשפחה שלה באים להתייעץ איתה על יצירה של הכנסות פאסיביות. זה חזון אחרית הימים מבחינתה. לא נתפס.
בחיים, לא תמיד אנחנו יודעים לזהות מראש את כל הדרך שאנו צריכים ללכת בה. וכמו במקרה של רבקה, אנחנו גם לפעמים לא רואים את המטרה בבהירות. אבל, לעמוד במקום ולחכות שהדברים פתאום יקרו מאליהם לא יקדם אותנו לשום מקום. לפעמים צריך פשוט "להפיל את אבן הדומינו הראשונה", לעשות את הצעד הראשון, להתקדם קצת כדי לראות דברים חדשים שלא יכולנו לראות מהמקום שהיינו בו קודם.
מי שימשיך לחכות לרגע "המושלם" זה שבו "כל הכוכבים יסתדרו בשורה הנכונה" ימצא את עצמו ממשיך לחכות, תקוע ועומד במקום.
עצם העובדה שרבקה היתה בתוך התהליך, בחברתם של אנשים מחויבים שהיו בקבוצה איתה, הניעה אותה לתזוזה, לשנות את המיקום, להתקדם הלאה.
* * *
ומה אתכם?
האם הרצון שלכם, יום אחרי הקורונה, לחזור לחיים הקודמים שלכם? או שהקורונה תהיה הזדמנות בשבילכם להתחבר לחלום חדש (או ישן) ולהתחיל להגשים ולממש אותו?
והפעם פוסט אורח של יעל לב-אור (מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי")
יש לבני אדם כמה פחדים שמשותפים כמעט לכולם: פחד נטישה, פחד מוות וגם פחד כלכלי.
תעצמו עיניים, תחשבו שאתם הומלסים – איזה פחד. באפריל האחרון צפיתי בסרט על השואה, היה קטע בסרט שהאמא מגלה שנשאר להם כמה שטרות אחרונים והיא מתחילה לבכות, נזכרתי באמא שלי מספרת על החיים בגטו, על אמא שלה בוכה לאבא שלה מאיפה הם ישיגו אוכל.
מייל שהגיע לפני כמה ימים עם הכותרת: אתה תותח!
"אני לא מפסיק להתפעל ממך !!!
איך אתה עושה את זה ???
כל יום יש לך משהו לשלוח ….
תגיד את האמת …. אתה מכין הכל מראש, או שאתה באמת שולח כל יום ? [לא מסתבר].
מה שהכי מעניין אותי לדעת זה … אין לך מצבי רוח ? לפעמים חוסר חשק … ושכולם ילכו ל ….
באמת יש לך נוסחה שמשמרת את האנרגיה בשיא תמידי, או שאתה גם מתמודד עם זה ?
תהיה גבר ותענה תשובה אמיתית בלבד."
אז קודם כל תודה לשמעיה על המייל שכתב!
ועכשיו לתשובה האמיתית שהוא מבקש: והאמת היא – שלא.
לא תמיד אני נמצא בשיא האנרגיה שלי. ולא – אין לי נוסחה שמשמרת את האנרגיה בשיא תמידי.
כן – יש לי פרקטיקות שאימצתי והטמעתי לאורך השנים שעוזרות לי להעלות את האנרגיה, ולצאת ממצבים מורכבים.
אבל האמת היא שאני אנושי – כמו כל אחד אחר. וגם לי יש ימים טובים יותר וטובים פחות.
האמת היא שבעבר, הייתי הרבה יותר מתבאס כשהייתי נמצא בימים של אנרגיה נמוכה. הייתי מנסה להילחם בזה. זה דרש ממני הרבה מאמץ ואנרגיה ולפעמים גם לא היה הכי אפקטיבי. לפעמים דווקא כן.
היום אני הרבה יותר סלחן כלפי עצמי, פחות ביקורתי ושיפוטי כלפי עצמי.
ואני מבין שגם לימים הפחות טובים יש משקל ומשמעות חשובים בחיים שלי. אז אני מאפשר לעצמי להיות בהם לפעמים. לא מתוך רצון או כוונה להשתקע ולשקוע שם, אלא יותר מתוך מקום של הקשבה פנימית, להבין מה קורה, מה אני מרגיש, למה הגעתי למקום הזה.
גיליתי שכשאני מפסיק להתנגד לזה, אז זה עובר דרכי, עובר ומתפוגג. אני לא מנסה להילחם בזה יותר. ומאפשר לעצמי ברגעים האלו לא להיות בשיאי.
כולנו אנושיים, לכולנו יש ימים שיש לנו פחות חשק. אני חושב שבסופו של יום זה עניין של איזון ומינון: בכמה מהימים אנחנו פועלים מתוך אנרגיה גבוהה ובכמה מהם פחות.
וכדי להפוך את התשובה שלי לפרקטית עוד יותר עבורך, הנה כמה דברים שעוזרים לי להעלות את האנרגיה שלי:
מוסיקה – אני מאד אוהב, עובד עם מוסיקה ברקע, רץ עם מוסיקה, מבשל עם מוסיקה.. בגדול, כמעט תמיד יש מוסיקה במרחב שלי
ספורט – תמיד מרים לי את האנרגיה ולפעמים באופן מכוון אם אני מרגיש באנרגיה נמוכה אז ריצה או הליכה ארוכה בחוץ תמיד עוזרת
אנשים אהובים – שיחה קרובה עם חבר/ה קרוב/ה עוזרת לי לשנות את התדר שלי
מגע – מאדם קרוב ואהוב תמיד מרים לי את האנרגיה
מנוחה – לפעמים הגוף שלנו והנפש שלנו פשוט זקוקים למנוחה
הסחת דעת כלשהי – סדרה טובה, ספר טוב, סרט נחמד
הזנה פיסית – לפעמים אני קולט שהאנרגיה נמוכה כי לא אכלתי או לא שתיתי מזמן.
הזנה רוחנית ורגשית – חוץ מאוכל אני גם דואג להזנה הרגשית והרוחנית שלי – אם זה בתכנים שאני שומע / קורא (נמנע מחדשות/עיתונים/טלויזיה וכו') או דרך טיפול רגשי / גופני שאני עובר.
וגם – לפעמים פשוט צריך להניח לדבר. קורה לפעמים שאתה מנסה "בכח" להשלים משהו, אבל האנרגיה שלך לא תואמת אותך. פעם הייתי מנסה להשלים בכח. היום אני מבין שאם האנרגיה אינה תואמת אז הפעולה לא תהיה אפקטיבית. אז אני מניח לדבר (בלי רגשות אשמה) ועובד על האנרגיה שלי במקום. כשהאנרגיה חוזרת אז גם הפעולה תהיה אפקטיבית יותר.
פרק 8 ברב-המכר "להתעורר" אני מתייחס לאנרגיה שלנו ואיך לנהל אותה כדי שתשמור אותנו בתדר גבוה ומקדם. אם טרם קראתם את הספר, יכולים להוריד את הגרסה הדיגיטלית שלו בחינם מכאן.
ערן כתב את הספרים: "להגשים" ו"להתעורר" והוא משתף בסיפור האישי שלו: איך עשה את המעבר משכיר מופנם באינטל, למרצה ומנטור מבוקש שעובד עם המנטורים הגדולים בעולם.
הי 2020,
כן… כן, אני יודע את לא ממש רגילה לקבל הודעות תודה…
בעיקר את מקבלת הודעות נאצה, לאורך כל השנה ובמיוחד עכשיו כשסיימת את תפקידך.
ובכל זאת, רציתי לומר לך תודה.
שלא נתבלבל, היית מאד קשוחה אלינו. אפילו קשוחה מאד. בטח בהשוואה לאלו שקדמו לך.
ובכל זאת, בין כל הקשיחות הזו שלך והאתגרים שיצרת כאן בעולם, אני עדיין רוצה לומר לך תודה.
התחלנו את היחסים שלנו, ממש בשבוע הראשון של ינואר בבשורות טובות. ה-CT שעשיתי הראה שהגוף שלי נקי לגמרי מהסרטן.
ואמרתי לעצמי שאת ממש סבבה ככה לתת לי כזו מתנה, מיד כשהתחלנו את היחסים ביננו, עוד לפני שהכרת אותי יותר מדי לעומק. מבחינתי זה לגמרי היה צעד בונה אמון מצידך!
המשכנו עם הפתיחה של התוכנית החדשה "עושים שינוי" ועם הקבוצה הראשונה של אנשים מופלאים ומרגשים שהחליטו לתת בי אמון ולצאת לדרך ארוכה ומשותפת ביחד. ולאורך כל השנה, עם 4 קבוצות שכבר בתוכנית, הרגשתי איך מחודש לחודש זה הופך להיות יותר נכון, מדויק ועוצמתי.
אמנם כבר אז התחלנו לשמוע כל מיני קולות מהעולם על איזה שהוא וירוס סיני שמסתובב, אבל זה לא ממש הפריע לי להמשיך ולהתקדם.
בילינו ביחד שלושה חודשים, וזה כנראה הספיק לך כדי להכיר אותי ולהבין שאני צריך משהו חדש שיגרום לי להעמיק ולחקור את עצמי. ראית שאני פועל בקצב כל כך מהיר ועושה כל כך הרבה דברים שאולי כדאי שקצת אאט ואפילו אעצור כמעט לגמרי כדי להתבונן פנימה.
אז עצרת את הכל בחוץ. הכל. כדי לגרום לי באמת באמת להסתכל פנימה. לחקור את עצמי. להכיר ובאמת מקרוב את ערן. את עצמי. להבין מה אני רוצה, מה אני צריך. מה אני אוהב ומה פחות. מה יושב עלי בול ומה כבר פחות.
לא, זה לא היה מסע רומנטי פנימה. בכלל לא חושב שרומנטיקה זו תכונה חזקה אצלך 2020…. נקודה לשיפור עבורך.
זה היה מסע פנימי כואב ומטלטל. אבל בריא. בריא מאד. מרגיש שהתחזקתי מאד בזכותך. שנעשיתי יותר מדויק. יותר נכון – לעצמי וכלפי עצמי.
את יודעת 2020, זו הפעם הראשונה שממש הרשיתי לעצמי לשים את עצמי במקום הראשון. לפני כל האחרים. לפני כל מה ש"צריך", "נחשב" או "מקובל".
זה לא היה קל. זה עדיין לא. כי באים עם זה גם מחירים לא פשוטים ולפעמים גם כואבים. כואבים מאד.
ואז אבא נפטר. הוא בחר לסיים כאן את הסיבוב ולחזור הביתה. ועד כמה שזה היה כואב, תהליך הפרידה ממנו גם היה סוג של ריפוי עבורי וריפוי עבור היחסים שלנו. ולמרות שהוא כבר היה דמנטי ולא זיהה כמעט אף אחד, יכולתי לתקשר איתו ברבדים אחרים, להיפרד ממנו ולתמוך בו בתהליך החזרה שלו. זו היתה חוויה יוצאת דופן ומשמעותית עבורי. והיום אני מרגיש יותר קרוב אליו עוד יותר משהיה בחייו. אני מרגיש את הנוכחות שלו איתי לעיתים ויודע שהוא משגיח עלי שם מלמעלה.
זה לא היה הכאב היחידי השנה 2020… את יודעת את זה.
הדבר הקשה ביותר היה לקבל עם ויקי את ההחלטה לסיים את הנישואים שלנו, אחרי 30 שנים של זוגיות. זו בוודאי לא החלטה פשוטה או קלה. ועדיין זה קרה. ולמרות הטלטלה שזה הביא למשפחה שלנו, יש בי בטחון וידיעה שכך ייטב לכולנו. וגם כשהאבק ישקע, תמיד נדע ונזכור עד כמה היינו משמעותיים אחד לשני בשנים הללו.
לא פשוט 2020… לא פשוט בכלל.
ועדיין אני רוצה לומר לך תודה.
תודה על כל מה שהבאת איתך לחיים שלי.
תודה על הזמן שאיפשרת לי להתכנס פנימה ולשאול את עצמי את השאלות החשובות באמת…
תודה על האומץ שגיליתי בתוכי שאיפשר לי לפעול גם במקומות שקשה ומפחיד…
תודה על הכאב שאיפשר לי להרחיב את המנעד הרגשי שלי…
תודה על ההיכרויות והאנשים החדשים והמופלאים שנכנסו לחיים שלי…
תודה על הקשרים שהעמיקו השנה לרבדים חדשים שלא ידעתי שאפשר…
תודה שלמדתי לסמוך על האנשים החשובים שסביבי ושעובדים איתי…
תודה על הורדת המסכות וההצגות…
תודה על היכולת לתקשר בבהירות וללא דרמות…
תודה על הפשטות המרעננת שנכנסה לחיים שלי..
תודה לך 2020 על שנה מורכבת, מאתגרת, מפחידה ומרגשת, שבה, אולי לראשונה באמת בחיי: אני מרגיש חי.
אם אתם רוצים להגיב לדברים הללו, מוזמנים לעשות זאת כאן
שיחה מרתקת עם אחד המנטורים הוותיקים בישראל, שבמשך מעל 15 שנים השפיע ושינה את חייהם של אלפי אנשים, תוך כדי מסע אישי מרתק שלו עצמו – ערן שטרן
על התנהלות נכונה בתקופה של אי-וודאות, על כשלונות והצלחות, על הצעדים הקטנים שמרכיבים מסע ארוך, ועוד.
אתם במלחמה!
כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה. בין אם אנחנו מודעים לכך או שלא. בין אם אנו מכירים בכך או שלא – בכל אחד מאיתנו מתחוללת מלחמה יום-יומית.
זו מלחמה שאם, אפילו לרגע אחד, אנחנו מפסידים בה, אז ההשפעה של ההפסד הזה ניכרת מיידית בכל תחום בחיים שלנו – ואנו משלמים מחירים יקרים ביותר על ההפסד הזה.
זו מלחמה, שכאשר אנו לא מודעים לה שהיא מתחוללת בתוכנו, אנחנו מפסידים בה מראש. מדי יום.
המלחמה שאני מדבר עליה, היא המלחמה בין הקולות השונים שיש בתוכנו, שמתרוצצים לנו בראש. המלחמה בין הקול הגדול שלנו שאומר "אתה יכול יותר, מגיע לך יותר" ובין הקול הקטן שאומר "לא אתה לא. אתה לא יכול ובטח שלא מגיע לך".
הקולות הללו נמצאים במלחמה תמידית בתוכנו. ולאחר שנים של עבודה עצמית ומודעות אני יכול לומר בוודאות שהמלחמה הזו לא נפסקת לעולם. האופי שלה אולי משתנה לעיתים אבל היא תמיד שם, מתקיימת בתוכנו.
וכמו בכל מלחמה, על מנת לנצח בה, כדאי קודם כל להכיר את האויב שאנו נלחמים בו. כדאי להכיר אותו היטב. את כל דרכי הפעולה שלו. את כל התכסיסים, הטריקים והאסטרטגיות שלו. כי אחרת, הסיכויים שלנו לנצח אותו במלחמה קטנים. קטנים מאד.
הבעיה הגדולה במלחמה הספציפית הזו, היא שאנו לא נלחמים רק באויב אחד. אנחנו עומדים מול שורה של אויבים מסוכנים ואכזריים שיעשו את הכל כדי שנפסיד. שוב ושוב. מדי יום.
ישנן הרבה צורות לאויב הזה, אבל הנה 3 מהטיפוסים המסוכנים ביותר מביניהם:
האויב הראשון – הבינוניות.
הבינוניות היא אויב חמקמק ומסוכן. היא נכנסת לאנשים מתחת לעור ומשכנעת אותם שטוב להם להישאר בינוניים. אף אחד לא באמת רוצה לומר על עצמו שהוא בינוני אז האנשים המציאו לכך מילים חלופיות שנשמעות ממש טוב.
מילים נחמדות כאלו, כמו: נורמלי, רגיל או ממוצע.
עם יד על הלב: האם אתם באמת רוצים לחיות חיים ממוצעים? האם אתם באמת מאמינים שאתם אנשים "רגילים" שאין בכם שום דבר מיוחד? שלא מגיע לכם להיות, לעשות ולהרגיש הרבה יותר מהממוצע? הרבה יותר מהבינוני?
אני חושב שאם אנשים יענו לעצמם בכנות על השאלה הזו מרביתם יענו בכנות שלא. שהם לא מאמינים שהם לא מיוחדים או שהם לא חושבים שהם רוצים להיות ממוצעים.
ועדיין, אנשים רבים בוחרים, מדי יום, להישאר בינוניים ולחיות חיים בינוניים.
האויב השני – הפשרה.
פשרה היא חברה טובה של הבינוניות. בדרך כלל הן גם באות ביחד, צמודות אחת לשניה.
הפשרה היא אויב שגורם לנו לשאוף נמוך. נמוך מדי.
היא גורמת לנו להסכים לקבל בחיים שלנו דברים שבתכל'ס, אם היינו באמת כנים עם עצמנו ומודעים יותר לבחירות היום יומיות שלנו, לא היינו מוכנים לקבל. בשום צורה או אופן.
אנשים מתפשרים במקום העבודה או העיסוק שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למקום עבודה שהם לא נהנים בו (שלא נאמר לעיתים אפילו סובלים).
אנשים מתפשרים במערכות היחסים שלהם. וממשיכים לקום בוקר בוקר למערכות יחסים שלא תואמות אותם יותר.
אנשים מתפשרים במצב הכלכלי שלהם. וממשיכים להימנע מלקחת אחריות, לפעול ולשנות את מצבם הכלכלי. (וממשיכים להסתמך על המעסיק או המדינה שידאגו למצבם הכלכלי. קבלו רמז: הם לא!)
אנשים מתפשרים על הבריאות שלהם. וממשיכים להכניס לפה שלהם דלק שמזיק להם (אוכל לא בריא או סיגריות).
אנשים מתפשרים על הסביבה שלהם. וממשיכים לשהות בחברתם של אנשים רעילים שמורידים אותם אנרגטית.
ואלו כמובן רק מעט דוגמאות.. לא חסרות עוד.
והאויב השלישי – הוויתור.
וויתור עצמי.
וויתור על עצמי.
אנשים מוותרים על עצמם. מוותרים על חדוות החיים שלהם. ועל האושר שלהם.
אנשים רבים מדי מוותרים על החלומות שלהם.
מוותרים על דברים חשובים כמו סיפוק, הנאה, עונג, התפתחות וצמיחה.
אנשים מוותרים על עצמם ולעצמם. הם לא שואפים למשהו טוב יותר.
בראיון שהתקיים איתי לפודקאסט החדש שלי "עושים שינוי", רובי שטיינר שראיין אותי שאל אותי, מה לדעתי הדבר שבגללו אני מצליח ומתקדם. והתשובה שלי היתה ציטוט מתוך הספר "חשוב והתעשר" שכתב נפוליון היל, שבו הוא מדבר על אדם שמה שגרם להצלחה שלו יותר מהכל הוא: "חוסר נכונותו להתפשר עם החיים".
אני מאד מאמין במשפט הזה. משתדל לחיות על פיו.
לא תמיד זה פשוט או קל. אך זה תמיד מתגמל.
וכן, יש גם מחירים לכך. ולעיתים לא פשוטים ואפילו כואבים. מאד.
אבל המחיר הגדול ביותר לדעתי, הוא מחיר ההפסד בקרב היום-יומי הזה. בקרב שמתחולל בתוכנו.
את המחיר הגדול ביותר אנחנו משלמים כאשר אנחנו נכנעים לאויבים הללו: לבינוניות, לפשרה ולוויתור.
אל תיכנעו להם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם הדברים הללו נגעו בכם, מוזמנים להגיב ולכתוב לי כאן מה אתם מתכוונים לעשות כדי לנצח במלחמה הזו.
במרץ 2020, יום לפני שהחל הסגר הראשון של מגיפת הקורונה, פתחנו קבוצה חדשה בתוכנית "עושים שינוי".
בין המשתתפים בקבוצה היתה גם עדי עזוז-אורפז.
עדי הגיעה לתוכנית לאחר קריירה ארוכה שכבר לא סיפקה אותה, ועם רצון לגלות מה יהיה הדבר הגדול הבא שלה.
כבר במפגש הראשון, המשתתפים מקבלים אתגר מיוחד שבעקבותיו הם היו צריכים לצאת למסע של חקירה והתנסות בפעילויות שונות. עדי, שהיא אחד האנשים היותר מחוייבים ורציניים שפגשתי, ניגשה לאתגר הזה בפתיחות מאד גדולה לנסות, לחוות ולהתנסות בדברים שונים ובפעילויות שונות.
וכך פתאום, מבלי שהתכוונה לכך, צמח לו עסק חדש שנקרא Sis&Me.
אני מזמין אתכם לצפות בהרצאה קצרה של עדי לפני כחודש וחצי, בה היא שיתפה עם הקהילה שלנו, את האופן שבו מרעיון אחד קטן צמח לו עסק חדש ומרגש עבורה.
ולהזכירכם – כל זה קרה בתקופת הקורונה, תוך כדי סגרים, הגבלות, מגבלות ומורכבויות שאף אחד לא ציפה או ידע בהתחלה כיצד להתמודד איתם.
למצוא מה הדבר הבא שלנו לא קורה רק מתוך חשיבה או חקירה פנימית. אלו הם שלבים חשובים, אבל לא מספיקים. זה קורה מתוך התנסות, חוויה ובדיקה במציאות של מה מתחבר אלינו יותר ומה פחות…
מיטב התכנים שלי זמינים לכם ללא עלות!
הם מחכים לכם כאן בלחיצת כפתור
אני מזמין אתכם לקבל ממני את מיטב התכנים שלי ללא עלות!
הם זמינים לכם כאן בלחיצת כפתור
