Little by little…

אי אפשר שלא להצטרף לטרנד ולכתוב גם על הסדרה של כאן 11 "מקום שמח".

כל הפיד שלי מלא בזה. 

וכנראה שזה לא במקרה.

יש משהו בסדרה הזו שמצליחה לדקור בדיוק איפה שכואב. 

איפה שאנחנו מפחדים להסתכל. 

איפה שהלב יודע שמשהו שם מוכר מדי.

גם אני בסיבוב הקודם שלי הייתי במקום הזה. 

המקום שבו אתה מתעורר יום אחד ולא בטוח לאן נעלמה האהבה שהיתה פעם ברורה כמו אור יום.

הרבה אנשים שמעיזים לדבר על זה איתי, אומרים את זה בצורה דומה:

לא קרה משהו גדול. 

לא איזו דרמה. 

לא פרידה. 

לא סיפור מטורף.

פשוט… 

לאט, לאט. 

Little by little.

שחיקה שקטה. 

עייפות. 

התרחקות. 

חוסר תשומת לב קטנטן שבשגרה הרגילה של יום שלישי בצהריים לא נראה משמעותי מדי.

אבל כשהוא מצטבר לאורך שנים, הוא הופך להרים של ריחוק.

וזה כמעט תמיד נראה אותו הדבר.

זוג רגיל. אנשים טובים. באמת אוהבים.

עובדים קשה. מגדלים ילדים. משלמים חשבונות. 

מנווטים בין עייפות להישרדות. 

משימות. מחויבויות. אחריות. 

מרחב קטן מדי לנשימה. לחיבור.

ובתוך כל זה, הזוגיות יורדת בסדר העדיפות והופכת לפרויקט תפעולי ולא למערכת יחסים חיה.

הם הופכים להיות סמנכ"לי תפעול של חברה שנקראת "משפחה בע"מ".

החברות מתפוגגת ונשארים שותפים לדירה. ולחיים.

שיחות עומק רגשיות ואינטימיות מתחלפות בשיחות של מי אוסף מהגן ומי משלם את החשמל. 

יוצאים למסעדה פעם בחודש כדי להרגיש שעשינו משהו. לסמן V על בילוי משותף.

אבל אם מסתכלים סביב, רואים זוגות שיושבים ביחד, אבל כל אחד בבועה שלו עם הנייד.

ויש גם את המיניות, שנעלמת לא כי אין חשק. 

אלא כי לפני חשק צריך קרבה. 

ולפני קרבה צריך אינטימיות. 

ולפני אינטימיות צריך להרגיש שרואים אותי.

וכשאין את זה, המפגש המיני הופך לטכני,

למשהו שקורה פחות.   

עד שהוא נשחק ונעלם. 

ואנשים נשארים עם תחושת בדידות בתוך קשר שיש בו לכאורה הכל. 

חוץ מהדבר שבאמת רצינו: קרבה, אהבה, אינטימיות ותחושה שיש לי איפה להניח את הראש כשקשה לי.

אז מחפשים ריגושים בחוץ. 

אחד הולך לקבוצת רכיבה. 

השניה מצטרפת לקבוצת כדורשת. 

השלישי נשאב לעבודה ועף על הקריירה שלו. 

הרביעית לקורסים והתפתחות אינסופית.

וזה נהדר שיש חיים אישיים. חובה אפילו.

זה באמת חשוב שלכל אחד יהיו את תחומי העניין, העיסוקים והחברים שהם רק שלו.

אבל הרבה פעמים זה מגיע ממקום אחר: 

לא טוב לי בבית. 

אני מרגיש שלא רואים אותי. 

ריק לי מבפנים. 

אז אולי בחוץ אמצא משהו שיזיז לי את הנשמה. שירגש אותי.

ובחוץ באמת יותר מעניין. 

כי כל מה שחדש תמיד מעורר.

ולפעמים כן, זה הולך רחוק יותר. 

כשמישהו מוצא מישהי אחרת שנותנת לו לחוות את הניצוץ שנעלם לו בבית. 

או מישהי מוצאת מישהו שמזכיר לה שהיא קיימת ושרואים אותה.

וזה אף פעם לא ביום אחד. 

זה לא כי משהו קרה או התפוצץ פתאום. 

לא כי יש בעיה אחת גדולה.

זה בגלל אלף רגעים קטנים שלאט לאט בונים חומה. 

רגעים שלא שמנו לב אליהם בזמן אמת.

Little by little. 

כמו הצפרדע שמתבשלת בלי להרגיש.

היא לא מרגישה את שינוי הטמפרטורה עד שהמים כבר ממש רותחים.

אבל אז זה מאוחר מדי לקפוץ החוצה.

אבל זה לא חייב להיות ככה.

זה הפיך. 

אפשר לעצור את התנועה הזו ולהפוך את הכיוון. 

אפשר לחזור. 

אפשר להצית. 

אפשר להתעורר ביחד מחדש.

זה דורש לקחת אחריות.

זה דורש "לעבוד בזה".

לתת לזה את המקום ולתעדף את זה גבוה בסדרי העדיפות שלנו.

כן, לפעמים גם, לפני הילדים.

לפני העבודה או הקריירה.

לפני שמטפלים בהורים או בשאר המשפחה.

לתעדף אותנו.

את הקשר ואת האהבה שלנו.

נשמע טריוויאלי?

ממש לא.

הרבה זוגות, לא יהססו לרגע לפני שירשמו את הילד לעוד חוג או יקנו לו פלאפון חדש.

אבל לעצמם, לאפשר להם סופ"ש זוגי, או ריטריט זוגי, או כל פעילות זוגית אחרת, הם יהססו, יחשבו על כך עוד ועוד.

ובמקרים רבים יוותרו.

כי הילדים חשובים יותר.

או כל תירוץ אחר.

~~~~~~~~~~~~~~

בקרוב, ורד ואני נקיים את ריטריט הזוגות שלנו "חוזרים לאהבה".

סופ"ש זוגי, בקבוצה אינטימית של 10 זוגות בלבד.

שבאים כדי לעצור לרגע את הרעש של החיים ולהיזכר בנו.

ללמוד מחדש לגעת, לדבר אינטימית, לנשום ביחד, ולגלות מחדש אחד את השניה.

לעורר את התשוקה, הרצון והמשיכה.

בלי דרמות גדולות. פשוט. אבל עמוק. 

אם מצאתם את עצמכם או את הזוגיות שלכם איפשהו בין השורות האלו.

ואתם מרגישים שהגיע הזמן להחזיר נשימה, חיות, קרבה ותשוקה לקשר שלכם.

אז אולי הריטריט הזה הוא בדיוק הרגע לעצור ולהגיד לעצמכם אנחנו מתעדפים אותנו עכשיו.

עוד פרטים מחכים לכם כאן >>