כשהכל נופל למקום

מכירים את ההרגשה שאתם יודעים שעשיתם משהו נכון? משהו טוב? שכל החלקים מתחברים בצורה טבעית והרמונית, כאילו נועדו להיות כך תמיד?

יש משהו עילאי בתחושה הזו. תחושת הגשמה, משמעות וסיפוק מאד גבוהים.

זו התחושה שאני מרגיש בכל פעם בסיום של הריטריט "50 גוונים של חופש".

מבחינתי, זו היצירה הכי טובה שלי, עד היום.

היצירה הכי מדוייקת, אותנטית ואמיתית שלי.

בשנה האחרונה, יותר ויותר התחדד לי מה בעצם אני עושה בעולם. מה היצירה שלי מביאה איתה. בעבר הייתי מאד ממוקד בהסתכלות על זה דרך הפריזמה של "ערך" או של "תוכן" או "תובנות" וכו'.. שזה בעצם דרך הפריזמה המנטאלית בעיקר.

הספרים שכתבתי, התכנים שיצרתי, הם היו כאלו.

אבל בשנה האחרונה, מתוך תהליך טיפולי שאני עובר, התחדד לי יותר ויותר שבעצם מה שאני עושה היום, הוא יצירת מרחבים של אהבה שבהם אנשים יכולים לפגוש את עצמם בצורה אותנטית, אמיתית וכנה.

זה לא תמיד פשוט לפגוש את עצמנו.

זה יכול להיות מאד מפחיד ומאיים.

כשפגשתי את עצמי באמת (לפני כחמש שנים), זה היה מאד מאמת ומפחיד. כי המשמעויות יכולות להיות דרמטיות (ואכן עבורי בהמשך הן היו).

אבל לפני שעוד מגיעים למשמעויות, צריכה להיות הנכונות למפגש הראשוני, שלי עם עצמי.

ולכן נדרשת האהבה.

כי המפגש עם עצמנו, הוא לא רק לפגוש את הטוב שבנו, את האור, את הצדדים היפים והזוהרים.

מפגש אמיתי של אדם עם עצמו כולל הכל. אבל הכל. את הצדדים היפים והזוהרים, ולצידם גם את האפלים והמכוערים.

אנחנו אף פעם לא נהיה מושלמים, אבל לכל היותר, אנחנו יכולים להיות יותר שלמים.

יותר שלמים עם עצמנו. וכדי להיות שלמים יותר עם עצמנו, צריך לקבל ולהכיר את כל החלקים שבנו.

ולכך נדרשת אהבה.

וזה מה שקורה ב"50 גוונים של חופש". זה מרחב של אהבה שבו אין שיפוטיות, ואין ביקורת, ואין שליליות. רק עיניים טובות וקבלה.

ואנשים שם נפתחים, קודם כל מול עצמם, ואחר כך אל מול החברים האחרים. ומעיזים בכל יום, להיות קצת יותר, "הם עצמם". קצת יותר בחופש להביע את עצמם בכנות.

והם פוגשים שם את עצמם, על כל הגוונים שבהם. ומקבלים את עצמם קצת יותר, ואוהבים את עצמם – קצת יותר.

ואין דבר מרגש מזה. להיות שם ולראות את זה קורה. זו זכות גדולה עבורי.

וגם אני פוגש את עצמי שם. גם, על כל הגוונים שבי 😊

רואה את הגאונות שלי, לצד האגו שלי, את הפגיעות והרגישות שלי לצד האסרטיביות וחוסר הסבלנות.

כי לא רק הם עוברים שם תהליך, גם אני איתם.

ושם אני מרגיש שכל החתיכות מתחברות לי.

שכל מה שעברתי ב-52+ שנותי, מתנקזים לחמשת הימים האלו, להיות בטוטאליות המוחלטת עם האנשים שנמצאים שם, בתהליכים שהם עוברים, במפגש עם עצמם, ובמרחב ששוררת בו – אהבה.

בקרוב, זה קורה שוב. נפגש שם שוב, עם קבוצה לא גדולה, לחמישה ימים אינטימיים, מרגשים, מהנים, עמוקים ומשמעותיים.

סקרן לראות מי יצטרף אלי הפעם.

**בתמונה: אני ברגע של חופש, מתוך הריטריט הראשון, מרץ 2024 במדבר.