אני מאחל לכם לאכזב מישהו השבוע (באמת)

איחול קצת מוזר לשבוע הקרוב: אני מאחל לכם שתאכזבו מישהו השבוע.

אבל לא סתם מישהו אקראי, אלא מישהו שחשוב לכם. מישהו שאתם אוהבים!

רוב החיים שלי הייתי הילד הטוב, המנהל המצליח באינטל, הבעל המושלם, המנטור ה"חכם".

הייתי מכור למבט המרוצה בעיניים של האנשים סביבי.

הייתי בטוח שהתפקיד שלי הוא לגרום לכולם להרגיש בנוח, לחייך, ואז לומר לי שאני בסדר.

בכל פעם שהרגשתי שמישהו עלול להתאכזב ממני, הגוף שלי היה מתכווץ.

הרגשתי שאם אני אגיד את ה"לא" הזה, אם אני אבחר בדרך שלי, האדמה תפער את פיה ותבלע אותי או שמשהו איום ונורא יקרה.

פעלתי כך כי האמנתי שאהבה היא דבר מותנה, ואם אני אאכזב, אז אני אשאר לבד.

זו לא איזו אמונה מודעת ומכוונת. זה עמוק בתת המודע שלנו, בדרך כלל זה מתיישב שם עוד מהילדות.

אבל האמת היא שחייתי בתוך כלא.

כלא מפואר, כלא שבניתי לעצמי בעצמי, אבל כלא.

הייתי בובה על חוט, והחוטים היו הציפיות של ההורים שלי, של בת הזוג, של החברה, של העובדים שלי.

בכל פעם שמישהו משך בחוט האכזבה, אני מיד התיישרתי.

ויתרתי על הרצונות שלי. ויתרתי על האמת שלי. ויתרתי על עצמי.

לקח לי שנים להבין שחופש אמיתי הוא לא היכולת לעשות מה שבא לנו.

חופש אמיתי נמדד ביכולת שלנו לשאת את האכזבה של האחר, ולהישאר בחיים.

לנשום בתוך הרגע הזה שבו מישהו מביט בנו במבט עקום, מאשים או פגוע, ולא לרוץ מיד להתנצל או לשנות ולתקן את זה.

אפשר לקרוא לכך: לאמן את שריר האכזבה.

וכמו כל שריר, בהתחלה הוא חלש ומנוון.

בפעם הראשונה שאנחנו בוחרים בעצמנו ומאכזבים מישהו אחר, זה יכול להיות מטלטל וכואב.

אפשר גם להרגיש את זה פיסית: הבטן מתהפכת. הלב דופק. הראש מלא במחשבות אשמה.

זה מרגיש כמו סכנת חיים.

אבל כשעובר קצת זמן אחרי שעשינו את זה, אנחנו מגלים משהו מעניין:

אנחנו לא מתים.

השמש זורחת גם בבוקר למחרת.

ואנחנו מגלים ששרדנו את זה.

אנחנו מגלים שהעולם לא קרס לתוך עצמו, אבל אנחנו גבהנו בכמה סנטימטרים.

כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב אחרים, אנחנו מפסיקים לשקר לעצמנו ולהם.

אנחנו מפסיקים להחזיק את המסיכות והתחפושת הכבדה הזו שגוזלת מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ.

ובעיקר, אנחנו מפסיקים לחיות חיים של מישהו אחר.

ומתחילים לחיות את החיים שלנו.

חופש זה לא כשכולם מרוצים מאיתנו.

חופש זה כשאנחנו שלמים עם זה שהם לא.

זה לא אומר שאנחנו הופכים להיות אנשים רעים או אדישים.

להיפך.

כשאנחנו משחררים את הצורך לרצות, אנחנו יכולים לאהוב באמת.

לא מתוך פחד, אלא מתוך רצון.

אנחנו יכולים להיות שם בשביל האחר, לא כי אנחנו חייבים, אלא כי אנחנו בוחרים.

אז השבוע, כשאתם עומדים מול ההחלטה האם לומר "כן" למשהו שבתוככם אתם יודעים שהוא "לא", או כשאתם קרובים לוותר על רצון שלכם כדי שמישהו אחר יישאר רגוע, תנסו לאמן את השריר הזה.

תנשמו עמוק ותסכימו לאכזב.

אל תתנצלו. אל תסבירו. אל תצטדקו.

אל תציעו פיצוי.

תהיו אמיתיים ותתקשרו את מה שנכון ומתאים לכם.

ואחרי כן, פשוט תהיו עם התחושה הלא נעימה הזו בגוף, ותזכרו שזו תחושה של גדילה.

זו התחושה של החבלים המשתחררים מהידיים והרגליים שלכם.

זה לא אומר שאנחנו אדישים. זה לא אומר שלא אכפת לנו.

זה אומר שאנחנו מבינים דבר אחד פשוט וכואב: אי אפשר לחיות את האמת שלנו בלי לאכזב אף אחד בדרך.

כי כל עוד אנחנו מפחדים מהמבט המאוכזב של אמא, של הבוס או של בן הזוג, אנחנו לא באמת חופשיים.

אנחנו שבויים של הציפיות שלהם.

בכל פעם שאנחנו בוחרים בעצמנו, מישהו אחר עלול להתאכזב. זה המחיר. וזה מחיר ששווה לשלם.

כי האלטרנטיבה היא לאכזב את האדם היחיד שבאמת חשוב ושהוא נשאר לשלם את המחירים של הבחירות שלנו בסוף כל יום – את עצמנו.

אז את מי אתם עומדים לאכזב השבוע?

~~~~~~~~~~~

בקרוב, ניפגש כדי לאמן את השריר הזה. במרחב הבטוח, המאפשר והאוהב של הריטריט "50 גוונים של חופש" .

נלמד איך לעמוד יציבים מול אכזבה של אחרים, בלי להתפרק ובלי להתקפל או להתנצל.

נגלה שדווקא כשאנחנו מפסיקים לפחד לאכזב, אנחנו הופכים לאנשים שהרבה יותר נעים וקל לאהוב אותם. כי אנחנו סוף סוף אנחנו. אנחנו אמיתיים.

אם אתם מרגישים שהשריר הזה אצלכם זקוק לחיזוק, אם נמאס לכם לחיות בחרדה מתמדת ממה יחשבו ואיך יגיבו, הריטריט הזה הוא חדר הכושר לנשמה שלכם.