החליפה שחונקת את הנשמה

בזמן האחרון אני פוגש יותר ויותר כאלו.

אנשים שללא ספק, רוב מי שיסתכל עליהם, יגדיר אותם כ"מצליחים".

זה מתחיל במנטורים ובמאמנים, כאלו שלאורך השנים בנו אימפריות של ידע והשראה, ליוו ועזרו לאינספור אנשים, אבל גם מנכ"לים, יזמים ואנשים שלכאורה, וכלפי חוץ, כבשו כל פסגה אפשרית.

הם מסתובבים בעולם עם "חליפה" מושלמת. חליפה של "זה שהצליח", "זו שיודעת את התשובה", "זה שתמיד בשליטה". הם השקיעו שנים בתפירת החליפה הזו, בבניית הפרסונה, בשכלול המסכות.

והעולם? הוא מגיב בהתאמה.

העולם מוחא להם כפיים.

אבל כשהם לא באור הזרקורים, כשאנחנו יושבים ביחד לשיחה שקטה וכנה בקליניקה, הם מודים (ולפעמים בפעם הראשונה גם כלפי עצמם) באמת הכואבת: שהחליפה הזו כבר לא מתאימה להם.

היא לוחצת בכתפיים, היא לא מאפשרת לנשום, היא שוקלת טונות ומכבידה עליהם, ובעיקר מרגישה להם כמו שריון כבד שמפריד בינם לבין עצמם ומרחיק אותם מעצמם.

החליפה שיצרו, המערכת, העסק, הפרסונה – כל אלו כבר לא משרתים אותם יותר.

החליפה שיצרו, חונקת את הנשמה שלהם.

זה לא פשוט להודות בכך.

הייתי במקום הזה בעצמי, ויותר מפעם אחת.

בכל גלגול שעברתי ב-30 שנות הקריירה שלי (באינטל ואחר כך כבעל עסק), חוויתי את הרגע הזה מחדש.

זה רגע מפחיד ומאיים מאד.

כי בנקודה הזו, לרוב מתחיל להתבהר שמה שעשיתי עד היום כבר לא עובד לי יותר.

לפעמים זה גם מלווה בכך שהכלים, השיטות והמהלכים הישנים, אלו שהביאו אותי עד הלום, פשוט לא עובדים יותר, או שעובדים באפקטיביות נמוכה יותר ולא משיגים את התוצאות שהתרגלתי אליהן.

האפקטיביות נעלמת, והתשוקה מתחלפת בעייפות מצטברת.

והפחד? הפחד משתק.

כי אם אני אוריד את החליפה, מי אהיה?

מי אני בלי הזהות שלי של "המנהל הבכיר מאינטל"?

מי אני בלי הזהות של המנטור המצליח שעומד על במות ומרצה למאות ולאלפים?

מי אני בלי הזהות של בעל העסק שמרוויח סכומים גבוהים?

מי אני בלי הזהות שנבנית מתוך המשרדים והצוות שאני מעסיק?

אם אפסיק להיות "הדמות" הזו, האם יישאר שם משהו?

לאחרונה, לקוחה שליוויתי, שהיתה דירקטורית במספר חברות ושהרגישה שזה לא מתאים לה יותר, נדרשה לשאלה הזו בדיוק: "מי אהיה בלי ההגדרה של חברת דירקטוריון?".

לרוב, כשהם מגיעים אלי לתהליך של ליווי אישי עמי, הם מרגישים תקועים.

תקועים בתוך ה"ביניים".

זה המקום שבו הזהות הישנה כבר בתהליכי גסיסה מתקדמים, אבל הזהות החדשה עוד לא נולדה. היא עדיין לא ידועה.

אין להם מושג איך נראית החליפה הבאה שלהם, והמקום הזה מרגיש לא פעם כמו לצנוח צניחה חופשית, רק בלי מצנח.

להיות אותנטי ברגע הזה, זה להסכים להסתכל במראה ולהגיד: "אני כבר לא האיש הזה".

להיות אותנטי, זה להבין שהתפרקות המבנים הישנים היא לא תקלה, היא לא טעות או בעיה. להיפך, היא הזמנה לטרנספורמציה.

להיות אותנטי, זה להסכים לשהות בתוך הריק, בתוך הלא-נודע, מבלי לנסות "לתקן" אותו מיד עם עוד תוכנית עבודה או אסטרטגיה עסקית.

כי כל נסיון ליצור תוכנית עבודה חדשה בתקופת ה"ביניים" הזו, מוביל ליצירה של "עוד מאותו הדבר", אולי רק באריזה שונה, אבל לא במהות שונה.

זה לא פשוט. זה מפחיד. וזה דורש אומץ. הרבה אומץ.

בתהליכי הליווי האישי שלי, אנחנו לא מנסים לתקן את החליפה הקיימת. אנחנו לא מנסים להרחיב או להצר את החליפה הישנה. אנחנו מגיעים לנקודה שבה האדם מסכים לפשוט אותה.

להוריד אותה, ואפילו רק לכמה רגעים, ולהתבונן מסביב ולראות, אולי יש בגדים או חליפות אחרות שמתאימות לי יותר.

אנחנו יוצאים למסע חקירה בתוך הפינות המורכבות ביותר, בסמטאות של הפחדים, הצללים, והתשוקות שהם כבר שכחו שקיימים בהם, כי כל כך התרגלו לחליפה הנוכחית.

זהו מסע חקירה לתוך מרחב שבו מותר להם, סוף סוף, לא לדעת. מרחב שבו פריצת הדרך הבאה שלהם לא תגיע מהראש, מהשכל ומההיגיון. אלא מהסכמה עמוקה לפגוש את הלב שלהם, להיות פגיעים. ובעיקר – להרגיש.

להרגיש מה כבר לא נכון להם יותר ומה כן.

אם אתם מרגישים שאתם מחזיקים בשיניים בזהות שכבר לא משרתת אתכם, אם מרגיש לכם שהחליפה שלכם הפכה לכלא, אני מזמין אתכם להיעזר בי. להיות זה שצועד איתכם בתוך הערפל עד שתתגלה האמת החדשה שלכם.

כתבו לי כאן הודעה >>

בואו נוריד רגע את המסכות ונתחיל לגעת באמת.