האם כל מנהיג, מורה, מנטור ומוביל דרך צריך להיות נרקיסיסט?

הפוסט הזה פורסם במקור בפייסבוק שלי וזכה שם להרבה תגובות ושיתופים. מוזמנים לקרוא ולהגיב גם שם >>

לפני כמה ימים, באחת השיחות שלי עם ורד, אמרתי לה שאני חושב, שכדי להיות מישהו שמוביל דרך, שמנהיג, שסוחף אחריו אנשים, אתה חייב שתהיה בך מידה מסויימת של נרקיסיזם.

המחשבה הזו שלי, אינה מנותקת מהמציאות.

אני גם כזה.

ורבים רבים מהקולגות, חברים, ואנשים שהכרתי (בארץ ובחו"ל), שנמצאים בעולמות המודעות, ההתפתחות והרוח, הם כאלו.

אבל בעקבות הפרסומים האחרונים של תיקי ג'פרי אפשטיין, והשמות הרבים של אנשים שהיו "חברים" שלו לכאורה או נהנו במסיבות והארועים שהוא קיים (כמו דיפאק צ'ופרה, דן אריאלי ואחרים…), המחשבה הזו סיקרנה אותי ויצאתי לחקור האם זה נכון או סתם תחושת בטן שלי.

חיפוש זריז העלה, שהמחשבה הזו היא לא רק תחושת בטן.

יש לה ממש גיבוי, ואפילו שם, בעולמות המחקר והאקדמיה.

נתקלתי במאמר מרתק של שפורסם בהרווארד של הפסיכואנליטיקאי וחוקר המנהיגות ד"ר מייקל מקובי, שהגדיר את זה בשם "נרקיסיזם יצרני".

בפשטות, הוא טוען שמנהיגים שמשנים את העולם, כאלו שפורצים דרך ומביאים חזון חדש, פשוט חייבים להיות במידה מסוימת נרקיסיסטים.

הם צריכים את התעוזה והאומץ ליצור טרנספורמציה.

הם זקוקים לאיזו אמונה פנימית עמוקה, אולי אפילו קצת משוגעת, שהם יכולים ליצור משהו אחר, משהו חדש, לשנות את המציאות.

במילים אחרות, כדי לעמוד על במה.

כדי לכתוב ספר.

כדי להסתכל לאנשים בעיניים ולהגיד להם "בואו אחריי", אנחנו חייבים שיהיה לנו אגו בריא.

אנחנו חייבים את הדרייב הזה, שרוצה ליצור משמעות ולהשאיר אחריו מורשת.

האגו שמאמין שיש לו את היכולת להשפיע, לשנות, ליצור, להמציא.

זה הדלק שלנו.

זה מה שמאפשר לנו לפרוץ את הגבולות של עצמנו, לעמוד מול קהל, ולסחוף אחרינו אנשים.

זה הצד הבריא של הנרקיסיזם.

הצד האפל

דר' מקובי מזהיר מהרגע שבו הדלק הזה הופך לרעל.

הוא קורא לזה "הצד האפל" של הנרקיסיזם.

כי כמו בכל דבר, וכמו אצל כל אחד מאיתנו: לכולנו יש גם צדדים אפלים.

יונג היה הראשון שטבע את המושג הזה שנקרא "הצל" או "הצד האפל".

הצל הוא החלק הנסתר, המודחק והאפל של האישיות שלנו.

אלו כל אותם חלקים בעצמנו שאנחנו מתביישים בהם, מפחדים מהם או שהחברה אומרת לנו שהם "לא בסדר" (כמו קנאה, אנוכיות, זעם, אלימות או תאוות כוח).

בגלל מפחדים לאבד אהבה אם יגלו שיש בנו חלקים כאלו, אנחנו לא רוצים להכיר בקיומם, ואנו מתאמצים להסתיר ולהחביא אותם. מעצמנו, ומהעולם סביבנו.

יונג טען שכדי שנוכל להפוך לאנשים שלמים יותר, אנחנו חייבים לפגוש את הצד האפל הזה, להכיר בו, ולעשות איתו עבודה.

כי אם נמשיך להחביא ולהתכחש לו, הוא ימשיך לנהל אותנו מאחורי הקלעים, מהלא מודע שלנו.

בצד האפל של ה"נרקיסיזם היצרני", קל מאד לאבד את המודעות העצמית שלנו. ולאבד אותנו.

זה השלב שבו אנחנו מתחילים להאמין לאגו של עצמנו.

כשהאגו כבר לא משרת את החזון ואת הרצון הכנה לעזור, אלא מתחיל לשרת רק את עצמו.

לפי המחקר, מנהיגים שנכנסים לסחרור הזה הופכים להיות חולמים שמנותקים מהמציאות.

הם מפתחים רגישות קיצונית לביקורת.

הם מפסיקים להקשיב.

הם עוטים על עצמם "חליפה" של מושיע או מורה רוחני, ושוכחים שזו רק חליפה.

לאט לאט, החליפה הופכת להיות העור שלהם.

ראיתי את זה קורה לאחרים סביבי.

וזה גם קרה לי.

אני ממש זוכר את הרגע הזה אצלי.

זה היה בסיום אחת הסדנאות של "'קוד המנצח". יחסית עוד בהתחלה, בשנה הראשונה שלנו (אי שם ב-2009).

בסיום הסדנה, ניגש אלי אחד המשתתפים וביקש שאחתום לו על חוברת הסדנה שלו. מיד אחריו ניגשה עוד מישהי ואחריה באו עוד כמה.

ואז כמובן הגיעו נוספים שביקשו להצטלם בסלפי.

מעולם אף אחד לא ביקש ממני לחתום לו על שום דבר 😊(חוץ מאשר הפקידה בבנק שהחתימה אותי על המשכנתא).

האגו באותה השניה מקבל בוסט מטורף, ועף לשמיים.

היום אני יודע לזהות, שזו הנקודה שבה התחלתי להאמין לאגו שלי.

להאמין שאני לא כמו כולם. שיש בי משהו מיוחד ויוצא דופן.

שם זה התחיל להשתבש אצלי.

שם מתחילה היוהרה.

לקח לי כמה שנים להבין את זה. גיליתי את זה בדרך הקשה.

אבל כשהייתי בתוך זה, לא יכולתי לראות את זה.

אנחנו אף פעם לא רואים את הדבשת של עצמנו.

כשקראתי את העדויות האחרונות על מורים כל כך גדולים ומשפיעים (שאני בעצמי קראתי, שמעתי והערכתי) שבילו בבתים של עברייני מין… משהו בתוכי התכווץ.

הבטן התכווצה ממקום שמבין כמה קלה היא הנפילה.

כמה מהר אפשר להחליק אל תוך המלכודת הזו.

כשאנחנו נמצאים בעמדת השפעה, כשאנשים נושאים אלינו עיניים, תולים בנו תקוות ולפעמים גם מעריצים אותנו, קל מאוד להפוך להיות יהירים מאד.

להאמין שאנו מורמים מאחרים.

שיש בנו משהו שאחרים צריכים להעריץ.

קל מאד במקום הזה, לאבד את החיבור למציאות ולקרקע.

אז איך אפשר לשמור על עצמנו?

איך אנחנו יכולים להמשיך להוביל, ללוות, לאמן ולהשפיע, בלי לאבד את הדרך?

לתשובה, גם לפי החוקרים וגם ממה שאני חווה בחיים שלי, יש 3 היבטים חשובים:

ההיבט הראשון הוא עוגנים.

אנחנו חייבים שיהיו לצידנו אנשים ושותפים לדרך, שלא מסתנוורים מאיתנו ולא מפחדים מאיתנו.

כאלו שיודעים להגיד לנו את האמת הפשוטה בפרצוף, גם כשממש לא נעים לנו לשמוע אותה.

בדיוק כמו בשיחה שקיימתי עם ורד, אני חייב את המראה הזו בחיי.

מישהו שיכול לראות את הדבשת שלי, כשאני לא רואה אותה.

מישהו שיכול להעמיד אותי במקומי, כשהיהירות משתלטת.

מישהו שזוכר להזכיר לי שאני בסך הכל בן אדם, כמו כולם.

הדבר השני הוא ענווה.

לזכור תמיד שאנחנו לא קוסמים, ולא באנו להציל אף אחד.

האמת לא בידיים שלנו. אין לנו באמת תשובות.

לכל היותר, יש לנו לפעמים שאלות טובות.

יש לנו פרספקטיבה נוספת.

אולי לפעמים יש לנו יותר נסיון בדברים מסויימים.

בהתחלה של כל ריטריט "50 גוונים של חופש" שאני מקיים, אני אומר למשתתפים: "אל תאמינו לאף מילה שלי".

אני לא יודע טוב יותר מכם, מה נכון עבורכם.

אני רק מביא את תפיסת העולם והפרספקטיבה שלי.

לדעתי, התפקיד האמיתי שלנו הוא ליצור עבור המשתתפים את הסביבה שבה יוכלו לבחון את עצמם בכנות, לשהות איתם ביחד בתוך הלא-נודע, כשהם מחפשים את התשובות והפתרונות שנכונים להם.

מבלי להעמיד פנים שיש לנו תמיד את כל התשובות.

מנהיגות והשפעה אמיתית לא נובעות מהיכולת שלנו להיות מושלמים או כל-יודעים.

אלא בדיוק להפך.

הן נובעות מהיכולת שלנו להיות אנושיים.

פגיעים.

ולהסכים להוביל, ובעיקר לאהוב, דווקא משם.

וההיבט השלישי הוא להישאר כל הזמן בתהליך של טיפול והתפתחות.

כשאני מאמין לאגו שלי ומונע מתוכו, תמיד יהיה קל לעדיף לצאת החוצה, לדבר אל אנשים, לעזור להם לעשות תהליך, מאשר לעבור כזה עם עצמי.

זה לא כיף לחקור את עצמנו לעומק, לגעת בפצעים שלנו או לפגוש את הצללים שלנו.

הרבה יותר קל ובטוח להישאר בתוך ה"חליפה" הנוצצת.

אבל כאן בדיוק טמון ההבדל אם האגו מנהל אותי, או שאני אותו.

העבודה הפנימית הזו, אינה מסתיימת אף פעם.

עבורי היא אפשרה לפתח פרספקטיבה רחבה יותר על עצמי ועל העולם בכלל.

היא אפשרה לי לפגוש את הצללים שלי ולעשות איתם שלום.

היא אפשרה לי לזהות את הדפוסים שלי ולשים לב מתי אני בשירות ומתי אני בא "לקחת".

היא אפשרה לי לא לקחת את עצמי יותר מדי ברצינות, ולזכור שאני עוד בן אדם, כמו כל אחד אחר.

והיא לימדה אותי, שהתפתחות היא לא משהו שמסתיים אי פעם.

ורק כשאנחנו ממשיכים לקלף מעצמנו שכבות ופוגשים את המקומות הכי פגיעים שלנו, אנחנו יכולים לשמור על לב פתוח באמת.

הפוסט הזה רלוונטי לא רק לאלו מכם שעומדים על במות, מקליטים פודקאסטים או כותבים ספרים.

כולנו מנהיגים ומובילי דרך באיזשהו מקום בחיים שלנו.

בהורות שלנו.

בזוגיות שלנו.

כמנהלים בעבודה, או כבעלי עסק מול הלקוחות שלנו.

בכל מקום שבו מישהו נושא אלינו עיניים, מקשיב לנו וסומך עלינו, האגו שלנו תמיד יעמוד למבחן.

ותמיד יהיה שם הפיתוי להרגיש שאנחנו יודעים יותר טוב.

ותמיד תהיה שם מלכודת היהירות, שקל מאד ליפול לתוכה.

האתגר של כולנו הוא לזכור, שההשפעה הכי עמוקה שלנו לא קורית כשאנחנו מושלמים, חסרי פגמים או יודעי-כל.

היא קורית כשאנחנו מסכימים להיות אנושיים.

כשאנחנו מוכנים לפשוט את ה"חליפות" שלנו.

וכשאנחנו מסכימים להוביל את האנשים שיקרים לנו, רק מתוך הלב החשוף שלנו.