הבלוג שלי

לאחרונה קיבלתי שיעור חשוב מהבן שלי – ניר שבעוד כשבועיים חוגג את יום הולדתו ה-7. זה היה שיעור בלבקש!
כשבוע לאחר הבחירות האחרונות, השתתפתי עם משפחתי בארוע מסויים, ובמהלך הערב הגיע למקום מי שעומד להיות ככל הנראה ראש הממשלה הבא שלנו – בנימין נתניהו. כצפוי, הגעתו לארוע, עם כל הכרוך בכך (אוסף של מאבטחים וכו'…) עוררה סקרנות והתרגשות בקהל האנשים שהשתתפו בארוע.
לפני הבחירות ניר ערך דיונים "מעמיקים" עם חבריו והחליט שהמועמד המוביל שלו הוא נתניהו. ובימים האחרונים לפני הבחירות הוא היה מנסה לשכנע אותנו להצביע עבורו. מאחר והוא מבין את חשיבות השינון והחזרתיות, השכנוע שלו בא לידי ביטוי בעיקר בחזרה בלתי פוסקת על צמד המילים "רק ביבי, רק ביבי".
והנה, רק שבוע אחר כך, הוא פוגש אותו (מי אמר שחוק המשיכה לא עובד???). הוא עקב אחריו בסקרנות במשך כל הערב, וכשראינו שהם עומדים לעזוב שאלתי את ניר אם הוא היה רוצה לפגוש אותו. הוא מאד התלהב מן האפשרות, והלכנו ליציאה להמתין לנתניהו כשיצא.
וכשהוא יצא, הוא פגש אותנו, לחץ לניר את היד ופנה ללכת. ואז, כאילו משום מקום, ניר קורא אחריו "אפשר חתימה?". בבטחון מלא, ללא שום חשש הוא פשוט – ביקש.
וכמובן שהוא קיבל. מאחר ולא היתה לנו שום פיסת נייר לחתום עליה, לקחתי מפית מאחד המלצרים שעברו במקום, והוא חתם עליה. והרי היא לפניכם:

והארוע הזה גרם לי לחשוב – כמה זה קל לבקש, וכמה קשה לנו לעשות את זה.
אנחנו פשוט נמנעים מלבקש… ואם לא מבקשים אז לא מקבלים!
אנחנו הרבה פעמים עסוקים בלחשוב מה יקרה אם נבקש:

נקבל דחייה או סירוב
יחשבו עלינו שאנחנו…
 יגידו עלינו ש…

וכדומה…
וכל זה – לא משנה! אל תתנהלו מתוך מה יחשבו או יגידו עליכם. אם תחקרו לעומק את כל האנשים המצליחים בעולם, תראו שהם לא נעצרים בגלל מה שאחרים יחשבו או יגידו עליהם – כל זה לא משנה!
משנה מה אתם עושים.
ואם אתם חוששים לקבל סירוב או דחייה – תחשבו על כך שאם אתם לא מבקשים – הרי שכבר יש לכם "לא". כלומר, יש לכם כבר סירוב. אבל אם תבקשו, יש לכם סיכוי לקבל גם "כן".
עיצרו רגע ורשמו לפניכם: היכן אני נעצר היום? מה אני לא מבקש?
אז צאו לבקש בקשות – תפתיעו את עצמכם עם התשובות שתקבלו!

כמו כולכם גם אני כמובן שומע וקורא על "המשבר הכלכלי העולמי" שאנו נמצאים בעיצומו. קשה להתעלם מזה, אנו מוקפים בידע, דיעות, פרשנויות, סיפורים וכתבות על כך בכל רגע ורגע.
אבל אם תבחנו לאורך כל ההיסטוריה, תמיד תוכלו לראות כיצד אנשים מסויימים, למרות מצב כלכלי קשה לכאורה, למרות כל התחזיות השחורות בעיתונות ובטלויזיה, למרות כל הפסימיות מסביב – למרות כל אלו. האנשים המסויימים הללו – משיגים תוצאות טובות יותר מאי פעם, בהמון תחומים בחיים שלהם.
וזה מוביל להבחנה מאד מעניינת שישנם שני סוגים של אנשים – אלו שנכנעים למשבר ואלו שרואים בו הזדמנות לפרוח ולפרוץ קדימה.
ובעיני, אחת הסיבות העיקריות שבגללה אנשים נכנעים למשברים היא שהם אינם חושבים בזכות עצמם, הם נכנעים ומקבלים ללא הפעלת שום שיקול דעת את החשיבה ההמונית השלטת. למעשה האדם הממוצע בכלל לא חושב! רוב האנשים אינם חושבים. וכשאני אומר זאת, אני מתכוון לכך שמרבית האנשים אינם חושבים בעצמם, אלא מושפעים מהסביבה שלהם.
זוהי תופעה מוכרת וידועה שנקראת "חשיבה המונית". רוב האנשים מסתכלים מה האנשים האחרים עושים, ועושים בדיוק את אותו הדבר! הם לא חושבים בזכות עצמם. זו אגב הסיבה ש-1% מהאנשים בעולם מחזיקים ב-96% מהעושר שקיים בעולם. כלומר כל ההמונים הולכים לכיוון אחד, ורק אחוז אחד מהאנשים הולכים לכיוון השני. והאנשים שהולכים לכיוון השני, וחושבים בזכות עצמם הם האנשים המנצחים!
ומהם הגורמים העיקריים שמעודדים חשיבה המונית? אלו הם הטלויזיה, החדשות, העיתונים – ומה שאנו שומעים בטלוויזיה או קוראים בעיתונים האלו הם בסה"כ לרוב דעות של אנשים אחרים. אבל בגלל שזה מתפרסם בטלוויזיה או בעיתון אנו מייחסים לכך חשיבות עצומה, מפסיקים לחשוב בצורה עצמאית ופשוט מקבלים אוטומטית, כמו רובוטים, את הדיעות של אותם אנשים שכתבו את הדיעה הפרטית שלהם בעיתון.
כלומר, חשוב שנבין אם כן, שלא כל מה שאנו קוראים בעיתונים ושומעים בחדשות הוא אמת, חלק לא קטן מזה, הינו פשוט דיעות של אנשים. ודיעות כידוע – לכולם יש. אז למה לבחור בדיעות שלא מקדמות אותי? מי שהולך אחרי החשיבה ההמונית, ברוב המקרים בוחר בכיווני חשיבה שאינם מקדמים אותו. ואתם יכולים לראות, שרוב מה שאנו שומעים בחדשות, בעיתונים ובטלוויזיה הן לא ידיעות על דברים טובים, נעימים ומעודדים – אנו כמעט ולא שומעים חדשות טובות. אנו מקבלים בעיקר חדשות רעות.
למשל, אנשים קוראים בעיתון ש"הציבור בורח מקרנות הפנסיה והגמל", והם רצים למשוך את הכספים שלהם גם כן. בלי לחשוב, רק בגלל שקראו על כך בעיתון, או שראו את השכן שלהם עושה זאת בעצמו והם מחקים אותו. לצערי, הרבה מאד אנשים הורסים את העתיד הכלכלי שלהם בגלל פעולות שנעשות ללא חשיבה ובדיקה מעמיקה. כי מה שמתאים לשכן שלכם, לא בהכרח נכון ומתאים עבורכם!
והאווירה הציבורית השלילית הזו, החשיבה ההמונית, גורמת לכך שהרבה מאד אנשים בוחרים בתקופות כאלו "לרדת למקלט" ולהתחבא עד יעבור זעם. כלומר, אנשים מנסים להוריד פרופיל, לטמון את הראש בחול ולקוות שהמשבר, שהסערה תחלוף מעל לראשם. זו אסטרטגיה מקובלת אצל בנות היענה, אבל התוצאות של אסטרטגיה כזו הן לא מעודדות.
כי כשאנו יושבים במקלט, מה אנו מצפים שיקרה? אנו מצפים שיפלו פצצות – לא? הרי בגלל זה אנו יושבים במקלט! ומי שקצת למד את החוקים האוניברסליים שפועלים בעולמנו, ומבין כיצד הדברים באמת פועלים, יודע שכשאנו מצפים למשהו שיקרה, ברמת סבירות מאד מאד גבוהה – הוא אכן יקרה!
זוהי טעות עצובה להתחבא, להיות פאסיביים ולא לנקוט בפעולות, מתוך תקווה שזה יחלוף ויעבור. ובעצם במקום שבו אנו לא נוקטים בפעולות, שאנו לא יוזמים ופועלים, שם בעצם אנו יכולים להינזק בצורה הקשה ביותר.
לטעמי, דווקא בתקופה כזו, ישנן הרבה הזדמנויות מסביבנו, צריך רק לחפש וליצור אותן!
הזדמנויות לא סתם מגיעות אלינו – הזדמנויות יוצרים!

אחת האסטרטגיות הטובות ביותר ליצירת הזדמנויות היא קודם כל לשאול את השאלות הנכונות. ובתקופות משבר, והאמת שגם בתקופות רגילות, אנשים רבים שואלים את השאלות ה-לא נכונות. ואני אסביר את כוונתי. כשמתחילה תקופה כזו, השאלות שמרבית האנשים שואלים הן אלו:
–          כיצד נשרוד את המשבר?
–          מה צריך לעשות כדי לא להיפגע מהמשבר?
–          מה הפתרון למשבר?
וכדומה. ומה משותף לכל השאלות הללו? כולן נשאלות מתוך המקלט! כלומר, אנו יושבים במקלט ומנסים למזער נזקים.

עכשיו לכל שאלה שנשאל נקבל תשובה. זה חוק! ואם נשאל את השאלות ה-לא נכונות, נקבל תשובות שאינן נכונות. או אם נשאל שאלות שאינן מקדמות נקבל תשובות שאינון מקדמות!

ויש הבדל משמעותי בין השאלות של אנשים מצליחים לבין אלו ששורדים. אנשים מצליחים משחקים כדי לנצח, ואילו אלו שאינם מנצחים משחקים כדי לא להפסיד! והשאלות האלו שהקראתי, הן שאלות של איך לא להפסיד. השאלות האלו בוודאי לא יגרמו לנו לנצח!

אז שימו לב לשאלות שאתם צריכים להתחיל לשאול את עצמכם:
–          כיצד אני יכול לנצל את התקופה הזו?
–          אילו הזדמנויות חדשות נפתחות בפני?
–          מה טוב בתקופה הזו?
אלו הן שאלות שבוודאי יקדמו אותי הרבה יותר מהשאלות הקודמות.
הזדמנויות לדוגמה
והנה כמה דוגמאות להזדמנויות שפתוחות בפניכם בתקופה הזו. ובחרתי להתייחס בעיקר לתחום העבודה, הקריירה או העסק. כי אני חושב שזה תחום שמעסיק ובטח מדאיג לא מעט אנשים היום.
כדוגמה ראשונה נבחר מישהו שהוא שכיר. עובד בחברה כלשהי. ונקצין את המצב ונאמר אפילו שבחברה שלו חושבים או מדברים על פיטורים. מה הוא צריך לעשות במקרה הזה? רוב האנשים במקרה הזה עושים את הדבר הבא: קודם כל הם נכנסים לחרדה ואז הם יורדים למקלט, משתתקים, הם מתחילים לקטר על המצב ועל החברה או הבוס שלהם – כלומר הם לא לוקחים אחריות ומקבלים על עצמם את תפקיד הקורבן. מה שהם צריכים לעשות דווקא בתקופה כזו, זה להתחיל לשאול את השאלות הנכונות כמו:
–          למה החברה הכי זקוקה כרגע? או במה המנהל שלי הכי צריך עזרה כרגע?
–          אילו הזדמנויות אני רואה כאן עבור החברה שאני יכול לקדם?
–          במה אני יכול לתרום יותר?

מי שישאל את השאלות הללו, יגלה שהתשובות מגיעות, ואז עליו לפעול. אני מבטיח לכם שאם בניגוד למרבית האנשים האחרים שישבו במקלט ויחכו ל"פצצה שתיפול", אתם תתבלטו בעשייה החיובית שלכם, אתם לא תהיו בקבוצת הסיכון לפיטורים. אז קחו יוזמה, זהו הזדמנויות וצרו אותן.
הדוגמה השניה היא לבעלי עסק או עצמאיים. וגם כאן לא חסרות כתבות מאיימות ומדכאות בעיתונים על עד כמה המצב קשה לעסקים. אז מה לעשות? לזהות את ולחפש את ההזדמנויות. לשאול את השאלות הנכונות:
–          מה הלקוחות שלי צריכים עכשיו?
–          אילו שירותים חשובים להם כעת?
–          אילו שירותים או מוצרים חדשים יכולים לעזור להם כעת?
מנסיוני האישי, בעסק שלי, ראיתי כמה רעיונות חדשים, וכמה שרותים ומוצרים חדשים ניתן לפתח בתקופה כזו.
ובדוגמה הבאה: מישהו שאינו עובד היום, או שפוטר מעבודתו, או שלא מצליח למצוא עבודה – לא משנה מה הסיבה. לאדם כזה ישנה הזדמנות מצויינת עכשיו לשאול את עצמו – מה אני באמת רוצה לעשות. היו לי לא מעט שיחות עם אנשים במצב הזה, ופתאום כשהם ראו את ההזדמנות הם באמת התחילו לחשוב – מה אני באמת רוצה לעשות. כי הקטע המעניין הוא שהרבה מאד אנשים אינם מרוצים במקום עבודתם, אבל כשכבר הם מחוץ למקום העבודה, הם עסוקים בלנסות ולחזור לאותו המקום או למקום דומה בו הם לא היו מרוצים! איזה אבסורד!!!
רגע, חכו שניה, תשאלו את עצמכם – האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות? שבו, קחו דף ותגדירו לעצמכם מה הן היכולות שלכם, במה אתם טובים, מה אתם יודעים הכי טוב לעשות, ומה אתם הכי רוצים לעשות ומתוך זה תגדירו אילו תפקידים אתם רוצים עבור עצמכם. ואז צאו לחפש אותם.
ולסיום, ישנה הזדמנות שהיא כללית יותר ומתאימה לכל אחד. והיא שדווקא בתקופות כאלו חשוב כל כך להשקיע בפיתוח עצמי, בלמידה, ובצמיחה.
ומאחר שרוב האנשים בסביבה שלכם אינם עושים את זה (הם במקלט – זוכרים?), אם אתם תשקיעו בעצמכם, תתפתחו, תילמדו דברים חדשים, תירכשו קישורים ויכולות חדשות – זה יתן לכם יתרון עצום על פני הסביבה שלכם! אתם חייבים ללמוד ולהתפתח. בעולם שלנו שום דבר לא נמצא במנוחה או שהולכים קדימה להתפתחות וגדילה או שהולכים אחורה. גם בטבע, או שהפרחים צומחים או שהם נובלים. באיזה צד אתם רוצים להיות? הנובל או הצומח?

הייתה לי השבוע חוויה מעניינת, ליוויתי את בני ניר, בן השש וכיתתו (כיתה א') לטיול בירושלים. מעבר לטיול עצמו, שהיה מורכב ממקטעים קצרים של הליכה, מקטעים ארוכים יותר של הפסקות אוכל, ומקטעים ארוכים ביותר של הפסקות ממתקים, הספקנו גם לבקר במספר אתרים כמו ארמון הנציב, משכנות שאננים (או כפי שקראה למקום אחת הבנות – "משכנות שענענים"), וגולת הכותרת של הטיול היה הביקור בכותל המערבי.
ומאחר שהייתי הגבר היחיד מבין ההורים המלווים בכיתה, נפלה בחלקי הזכות ללוות את כל קבוצת הבנים (14 צעירים חסרי מנוח) עד לקיר הקדוש. למרביתם זה היה הביקור הראשון שלהם בכותל, וכל ההתרחשות של כתיבת פתקים ודחיפתם לקיר מאד משכה אותם.
למזלי, הכנתי מראש בתיק פנקס קטן, והתחלתי לחלק לילדים דפים כדי שירשמו את הבקשות והמשאלות שלהם ואחר כך ישימו בין אבני הכותל.
על מנת לקצר בזמנים (בכל זאת הם רק לומדים לכתוב…), עמרי המאבטח ואנוכי רשמנו את הבקשות שלהם על הפתקים, והם רצו לקיר ודחפו אותם פנימה. ובכל התהליך הזה שנמשך כ-20 דקות, יכולתי להבחין בתופעה מאד מעניינת.
הדבר המדהים ביותר בעיני, היתה הקלות בה הם ביקשו את הבקשות שלהם, הם ביקשו דברים גדולים! וכשהם סיימו לדחוף את הפתק שלהם בקיר, רובם חזרו לסיבוב שני, לרשום עוד פתקית, ואפילו היו כאלה שחזרו לפתקית שלישית ורביעית.
הם פשוט לא התביישו לבקש! הם לא פחדו לרצות!
וזה כל כך שונה מאיתנו המבוגרים. אנחנו כל כך מפחדים לרצות דברים גדולים! אנחנו מפחדים לבקש דברים גדולים, בדרך כלל בגלל הפחד שלא נקבל או שנכשל בדרך, ואז אנו מנמיכים את הבקשות שלנו ומסתפקים בדברים קטנים יותר…
ובעבודה שאנו עושים עם אנשים, אני רואה את זה המון. בסמינר "משיגי היעדים" שאני מנחה, ישנו תרגיל בו אנו נותנים לאנשים הזדמנות לרשום 30 רצונות שלהם, כלומר 30 דברים שהם היו רוצים להשיג, לעשות או להיות בחייהם. ובמהלך התרגיל הזה ניתן לצפות בשתי תופעות מאד מעניינות: הראשונה, שלמרביתם של האנשים זו הפעם הראשונה בחייהם שהם יושבים לחשוב ולכתוב מה הם באמת רוצים בחייהם. פעם ראשונה! עד אותו רגע, הם לא הקדישו לכך טיפת מחשבה. וזה גם לא משנה באיזה גיל הם, משתתפים בסמינר אנשים בכל טווח הגילאים, היו לנו בני 17 ועד 70. למרביתם זו הפעם הראשונה שהם מקדישים מחשבה מעמיקה למה הם רוצים בחייהם.
התופעה השניה היא, שחלק גדול מהאנשים פשוט "נתקע" בחשיבה, במספר 7 או 8 ולא מצליח לחשוב על 30 רצונות. כל כך הורגלו שלא לבקש ולא לרצות, כך שאנו מסתפקים במועט. בסופו של דבר, בהמשך התרגיל הם מצליחים להגיע ל-30 ושם הרבה פעמים הם מגיעים לתובנה של מה הם באמת רוצים בחייהם.
תחשבו על הילדים שוב – כמה קל להם לבקש, כמה קל להם לרצות, הם לא חוששים, הם לא מתביישים.
ונכון, שחלק מהבקשות שלהם אולי לא יתממשו או לא יתגשמו – אז מה? זה לא עוצר אותם מלבקש שוב, את אותו הדבר או דברים אחרים, חדשים.
מתי בפעם האחרונה חשבתם על מה שאתם באמת רוצים בחייכם? זה כל כך חשוב לדעת מה אנחנו רוצים, אם לא נדע לאן אנו מכוונים אז לאן נגיע?

"אמור לי בבקשה לאן אני צריכה ללכת?" שאלה עליסה. "זה תלוי לאן את רוצה להגיע…" אמר החתול. "לא איכפת לי לאן" אמרה עליסה. "אם כך, זה לא משנה באיזו דרך את בוחרת" ענה החתול. "העיקר שאגיע לאן שהוא", הוסיפה עליסה דברי הסבר. "אין ספק שתגיעי אם רק תלכי די זמן" אמר החתול.
מתוך "עליסה בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול
אם לא תדעו לאן אתם רוצים להגיע או מה אתם רוצים להשיג – לאן תגיעו??
זה פשוט לבקש – תלמדו מהילדים.

אתם מכירים את ההרגשה הזו של "אאוריקה", שפתאום גיליתם משהו שלא ראיתם קודם?

ופתאום, אחרי רגע שכזה, יש לנו בהירות מדהימה שעוזרת לנו לכוון את עצמנו קדימה, אנו יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים לעשות, ולפתע יש בנו כוחות שלא הכרנו קודם שגורמים לנו לצאת, לפעול ולהשיג את מה שאנו רוצים.

אני בטוח שהסיטואציה הזו מוכרת לכם. הרגעים האלו שפתאום אנו יודעים משהו חדש שלא ידענו קודם. האמת היא שאנו לא יודעים יותר ממה שאנו יודעים. אם תחשבו על כל הידע הקיים בעולם, הרי שאנו יודעים רק חלק מאד קטן ממנו. ויש חלק קטן נוסף של ידע שאנו יודעים שאנו לא יודעים (למשל, אני יודע שאני לא יודע סינית). אבל – החלק המעניין ביותר, וגם הגדול ביותר הוא כל הידע שאנו לא יודעים שאנו לא יודעים.

ולעיתים קרובות, הידע החדש הזה שאני לא יודע שאני לא יודע – הוא בדיוק הידע שהיה חסר לי.

זה אולי ישמע מצחיק, אבל בגלל שאנו מכירים את עצמנו כל כך טוב, הרבה יותר קשה לנו לגלות משהו חדש לגבי עצמנו. אנו חיים את כל חיינו על בסיס מערכת של אמונות, דיעות ותפיסות מסויימת מאד.

הקטע המעניין כאן הוא שמרבית האמונות והדיעות שיש לנו – הן לא שלנו!

כלומר, הן מבוססות על מידע שאנו "מקבלים" מהסביבה ואף פעם לא בדקנו בעצמנו. למשל, אם שמעתם פעם מהוריכם את המשפט "הכסף לא גדל על העצים", הרי שקיבלתם מהם אמונה מסויימת לגבי כסף (כמו: כסף = קשה להשיג).

הבעיה עם סוג כזה של מידע הוא שלרוב הוא מבוסס על דיעות של אנשים אחרים ולא על בדיקה אמיתית ומעמיקה שעשינו בעצמנו. אני קורא לכך "חשיבה המונית" – כלומר, אנשים מסתכלים מסביבם ועושים מה שהאחרים עושים. למרבה "הפלא" הם גם מקבלים את אותן התוצאות.

רוב האנשים חיים בבורות מוחלטת לגבי מה אפשרי או לא אפשרי עבור עצמם. בלי חשיבה ובחירה אמיתית. הם חיים ופועלים מתוך מערכת אמונות של הסביבה שלהם.

בעיני, האסטרטגיה של ללכת עם ההמון – אף פעם לא עבדה. וכהוכחה עדכנית, ניתן להסתכל על המשבר הכלכלי שקורה סביבנו. אנשים היום מושכים את כל חסכונותיהם מקרנות הפנסייה והגמל שלהם, לא מתוך חשיבה אמיתית והבנה של מה שהם עושים, אלא מתוך הסתכלות על השכן שלהם, פניקה וחוסר מחשבה. התוצאה היא שהם בפועל מסכנים את עתידם הכלכלי עוד יותר.

רוב האנשים אינם מבינים בכלל כיצד הם פועלים, חושבים, מרגישים ומתנהגים.  וכדי שנוכל לפרוץ דרך, להשיג תוצאות שונות, טובות יותר ממה שאנו משיגים עד היום, אנו חייבים ידע חדש.

והידע החדש הזה הוא לאו דווקא משהו שנלמד בבית ספר, במכללה או באוניברסיטה. וגם לא בספר כזה או אחר. כי הידע הזה הוא ידע לגבי עצמנו.
אחת הדרכים האפקטיביות שאני מכיר להשיג ידע חדש כזה לגבי עצמנו הוא האימון. ובעוד יש באתר כבר הרבה מאד מידע על תהליכי האימון הטיפוסיים, כאן אני רוצה להתייחס דווקא לתהליך אימון קצר וממוקד יותר – אימון בלייזר.

הכוונה היא לפגישת אימון חד פעמית של כשעתיים בה עובדים על תחום מאד מסויים שבו אנו רוצים לקבל בהירות ולהגדיר כיוון.

בפגישת אימון לייזר שכזו אתם יכולים לקבל את הבהירות הזו ולהמשיך ולפרוץ קדימה בחייכם. הדבר דומה למקרה בו אנו הולכים לשכפל מפתח, וכשאנו מגיעים הביתה המפתח לא פותח את הדלת. מה עושים? חוזרים למשכפל המפתחות, והוא לוקח פצירה קטנה ומשייף קצת את המפתח. ואז, אנו חוזרים הביתה והמנעול נפתח.

לפעמים כל מה שאנו צריכים הוא רק שיוף קטן…

לכולנו יש יעדים בחיים. לכולנו ישנם דברים שהיינו רוצים להשיג בחיינו.

על פי מה, לדעתכם, מציב לעצמו האדם הממוצע את היעדים שלו?

אם תחקרו זאת לעומק, תראו שהאדם הממוצע מציב לעצמו יעדים על פי מה שהוא חושב שהוא מסוגל להשיג. ולמה הוא עושה זאת?

האדם הממוצע מציב לעצמו יעדים על פי מה שהוא חושב שהוא מסוגל להשיג, פשוט כי זה אומר שהוא הולך "על בטוח". ואנו מעדיפים ללכת על בטוח. להמשיך עם המוכר.

נשמע לכם מוכר?

כמה פעמים רציתם להשיג משהו באמת גדול, וככל שהמשכתם לחשוב על כך, התחילו להתעורר בכם הפחדים והספקות לגבי היעד. ומה עשיתם? הנמכתם את היעד. העדפתם ללכת על בטוח.

מה שקורה בתהליך הזה הוא שכאשר אני מגדיר לעצמי יעד גבוה ולא מוכר נוצר פער בין היכן שאני נמצא והיכן שאני רוצה. ובפער הזה, נוצר מתח. וישנן שתי פרשנויות אפשריות למתח הזה. הפרשנות הנפוצה הוא המתח הרגשי, אני נמצא כאן, ורוצה להגיע לכאן. ואני לא יודע איך. והמתח הרגשי שנוצר הוא לא נעים. וכדי להפסיק את המתח הרגשי הזה, מה עושים רוב האנשים? נכון… הם מורידים את היעד, הם מתפשרים על מה שהם חושבים שהם יכולים.

אבל, ישנו פער בין מה שאני חושב שאני יכול – היעד הבטוח – לבין מה שאני באמת רוצה. אלו הם הרצונות שלנו – החלומות, הפנטזיות שמרגשים אותנו. אין שום דבר מרגש ביעד שהוא מוכר ובטוח.

אל תסתפקו במוכר ובבטוח. אם תעשו זאת, אתם דנים את עצמכם לחיים של בינוניות וחוסר הגשמה. עליכם להבין שהפוטנציאל שלכם הוא אינסופי, אתם יכולים לעשות דברים הרבה יותר גדולים ממה שאתם בכלל מדמיינים לעצמכם. הציבו לעצמכם יעדים גדולים, מרגשים ומסעירים.

שאלו את עצמכם – מה אני באמת, אבל באמת רוצה?

אחת השאלות שאני נשאל רבות היא – כיצד אני אדע מה אני רוצה? והשאלה הזו מעלה נקודה מעניינת.

בסמינר משיגי היעדים העוצמתי שלנו, אנו נותנים לאנשים תרגיל מסויים שבו הם צריכים לשבת ולכתוב מה הם באמת רוצים בחיים שלהם. מעניין לראות שלרוב האנשים (ללא קשר לגילם – יש לנו משתתפים מגילאי 16-17 ואפילו עד גיל 70…) לרוב האנשים זוהי הפעם הראשונה בחייהם שהם יושבים לחשוב ולכתוב – מה אני רוצה בחיים שלי? אחרי שהם עושים את התרגיל הזה, הם מקבלים בהירות רבה לגבי היעדים הנכונים בחייהם.

אם קשה לכם לדעת מה אתם באמת רוצים, דרך טובה לברר את זה היא להסתכל על מה שאתם לא רוצים.

יש לכם תלונות מסויימות? קחו דף וערכו רשימה של כל התלונות שלכם. רשמו על דף את כל הדברים שאתם לא רוצים בחיים שלכם. את כל רשימת התלונות שלכם…
ואחרי שסיימתם לרשום את כל התלונות שלכם, העבירו קו על הדף ורשמו מול כל תלונה – מה אני כן רוצה. דרך התרגיל הזה תוכלו לברר לעצמכם מה הם בדברים שאתם כן רוצים בחיים שלכם.

חשוב להמשיך את התהליך ולבחון מהו הדבר המרכזי הכי חשוב עבורכם ברשימה שיצרתם ובו להתמקד. מהו הדבר הזה, היעד הנועז, הדבר שאם תעשו אותו תרגישו הכי נפלא שאפשר?

זהו שלב חשוב ומשמעותי. השלב הבא הוא כמובן, להתחיל ולפעול, צעד אחר צעד לכיוון היעד שלכם. ועל כך תוכלו לקרוא במאמר קודם שלי "כל מסע מתחיל בצעד אחד".

חשבתם פעם כיצד אתם חושבים?

המחשבות שלנו "מעופפות" מצד לצד בתוך הראש שלנו, בחלק גדול מהמקרים, לא אנו "הזמנו" אותן, הן פשוט שם.

המחשבות שלנו מופיעות לנו כ"שיחות פנימיות". בשיחות האלו אנו מנמקים לעצמנו, מפעילים שיקול דעת, מפעילים הגיון ומחליטים.

כאשר עולה לנו מחשבה או רעיון חדש אנו עוברים תהליך מעניין. קודם כל אנו בוחנים את הרעיון החדש הזה מול הרעיונות והאמונות הקיימים שלנו. כלומר, כאשר עולה בנו רעיון חדש, הדבר הראשון שאנו עושים הוא להשוות רעיון זה מול האמונות שלנו ולבדוק "האם זה מתאים?". האם הרעיון החדש מתאים לאמונות הקיימים שלנו.

אם זה מתאים – אנו נוטים לקבל את הרעיון החדש, להסכים איתו ולאמץ אותו.

אבל, אם הרעיון החדש אינו תואם את מערכת האמונות הקיימת אצלנו?

במקרה הזה, הנטייה הטבעית והמיידית של רוב האנשים תהיה – לדחות את הרעיון החדש. וכאן יכנס שיקול הדעת שלנו וההגיון לפעולה, ויעלה בנו אינספור מחשבות נוספות – מדוע זה לא יעבוד, או למה הרעיון החדש הזה לא מתאים לנו.

בעברי, כשעוד הייתי שכיר, אני זוכר מקרים שבהם דיברתי עם אנשים ששאלו אותי מדוע אני לא יוצא לדרך עצמאית. הרעיון הזה היה רעיון חדש עבורי באותה התקופה. ובכל פעם שהוא עלה, מיד עלו בי מחשבות מדוע זה לא מתאים לי. היום אני מבין כי הרעיון, פשוט לא היה מתאים לסוג האמונות והמחשבות שהיו קיימות אצלי מלכתחילה.

ולכן דחיתי את הרעיון הזה על הסף!

לאחר זמן מה, כאשר הייתי פתוח לבחון את האמונות שלי. וכאשר הבנתי כי האמונות שאני מחזיק בהן הן אינן אמת מוחלטת (כלומר, הן רק האמת שלי), רק אז יכולתי באמת לבחון את הרעיון החדש.

כאשר עולה לנו רעיון חדש שכזה או מחשבה חדשה שאינה מתאימה, מיד עולות לנו מחשבות או שאלות מסוג:
– האם הרעיון החדש הזה הוא נכון?
– האם הרעיון החדש הזה אפשרי עבורי?
– האם אני מסוגל לעשות את זה?

הבעיה העיקרית עם שאלות מסוג זה היא ששאלות אלו מובילות אותנו הרבה פעמים לתשובה מאד פשוטה: "לא"!

ומדוע?
מאחר והרעיון אינו תואם את מערכת האמונות הקיימת שלנו, הרעיון החדש מיד יראה לנו ככזה שאינו נכון. מאחר שאף פעם לא עשינו משהו שכזה בעבר, אז הרעיון החדש לא יראה כאפשרי עבורנו או כזה שאנו מסוגלים לעשותו.

כלומר – מראש, אם נשאל את עצמנו את השאלות האלו – אנו נדונים לוותר על הרעיון החדש.

וכאן אני מציע לכם תפיסה חדשה, או למעשה שאלה חדשה:

"אם אני אפעל על פי הרעיון החדש הזה, האם הוא יקדם אותי אל עבר המטרות שלי?"

יש הרבה מאד עצמה וכוח בשאלה מסוג זה. ובעיני זו השאלה היחידה שבאמת חשובה. השאלה הזו מאפשרת לי להסתכל על הרעיון החדש שלי מזוית קצת אחרת ולראות האם הוא יכול לשרת אותי ולקדם אותי למטרה שלי.

אם התשובה היא "כן" – אני חייב לזוז ולפעול על פי הרעיון החדש. שום דבר לא יקרה אם לא תהיה פעולה מיד.

אז תתחילו לתרגל את השאלה החדשה הזו, ולפני שאתם שואלים את עצמכם האם השאלה הזו היא נכונה או שאינה נכונה – עדיף שתשאלו "אם אני אפעל על פי הרעיון החדש הזה, האם הוא יקדם אותי אל עבר המטרות שלי?"…

שמונים וחמש פעמים הוא דחף את בנו המוגבל, ריק, 42 קילומטרים במרתונים. שמונה פעמים, הוא לא רק דחף אותו 42 קילומטרים בכיסא גלגלים, אלא גם גרר אותו אחריו בשחיה כארבעה קילומטרים בסירה קטנה, והסיע אותו באופניים כ-180 קילומטרים כאשר הוא יושב בהתקן מיוחד על כידון האופניים. והכל ביום אחד.

דיק גם גרר אותו אחריו במסעות סקי למרחקים, נשא אותו על גבו במסעות טיפוס הרים ופעם אחת ערך איתו מסע ברחבי ארה"ב על אופניים.

ומה ריק עשה עבור אביו? לא הרבה, מעבר לכך שהציל את חייו.

סיפור האהבה הזה מתחיל בווינצ'סטרת מסאצ'וסטס, לפני כ-43 שנים. כאשר ריק נחנק מחבל הטבור שנכרך מסביב לצווארו בעת הלידה. הוא נולד עם נזק מוחי וללא יכולת לשלוט באברי גופו.

"הוא יהיה צמח לכל ימי חייו" כך אמרו הרופאים לדיק ולאשתו, ג'ודי, כאשר ריק היה רק בן 9 חודשים. "הכניסו אותו למוסד".

אבל דיק ואשתו לא קיבלו את קביעת הרופאים. הם שמו לב כי עיניו של ריק עקבו אחריהם כאשר הם הסתובבו בחדר. כאשר ריק היה בן 11 הם לקחו אותו למחלקה להנדסה באוניברסיטת טאפטס ושאלו האם יש איזו שהיא דרך שיכולה לעזור לילד לתקשר איתם. התשובה שהם קיבלו היתה: "אין מצב, שום דבר לא קורה במוח שלו".

דיק אמר להם, ספרו לו בדיחה. הם סיפרו וריק החל לצחוק. הסתבר כי קורה הרבה במוח שלו. כאשר הוא מצוייד במחשב המאפשר לו לשלוט בסמן על ידי מתג מיוחד הנוגע בקצה ראשו, ריק הצליח סוף סוף לתקשר עם הסביבה שלו. המילים הראשונות שלו היו "Go Bruins" (קבוצת ההוקי של בוסטון).

כאשר בן כיתתו של ריק הפך למשותק לאחר תאונת דרכים שעבר, בית הספר ארגן עבורו מירוץ צדקה. ריק הדפיס "אבא, אני רוצה להשתתף בזה".

כן בטח. כיצד יתכן שדיק, אשר מתאר את עצמו כ"יושב כורסה עב כרס", שמעולם לא רץ יותר ממייל בודד בכל פעם, ידחוף את בנו היושב בכסא גלגלים לאורך 5 מיילים?

ובכל זאת, הוא ניסה. "ואז אני הפכתי להיות משותק" אומר דיק, "הייתי פצוע וחבול למשך שבועיים".

היום הזה שינה את חייו של ריק. "אבא" הוא כתב, "כאשר רצנו ביחד, הרגשתי שאיני מוגבל ומשותק יותר!".

והמשפט הזה, שינה את חייו של דיק. הוא נעשה אובססיבי להחזיר לריק את ההרגשה הזו שוב ושוב ככל שהוא היה יכול. הוא נכנס לכושר כל כך טוב שהוא וריק היו מוכנים לנסות ולהשתתף במרתון של בוסטון לשנת 1979.

"אין מצב" אמרו לדיק מארגני התחרות. דיק וריק לא היו משתתפים רגילים יחידים, והם גם לא ממש היו מתחרה בודד בכסא גלגלים. במשך מספר שנים דיק וריק הצטרפו להמון המשתתף במרתון ורצו בכל זאת. אחר כך הם מצאו דרך להשתתף במירוץ באופן רשמי: ב-1983 הם הגיעו לתוצאה כל כך טובה שהכשירה אותם להשתתף במרתון בוסטון בשנה שלאחר מכן.

ואז מישהו אמר "הי דיק, למה לא תשתתפו בטריאתלון?"

כיצד מישהו שמעולם לא למד לשחות, ולא רכב על אופניים מאז גיל שש עומד לגרור את בנו השוקל 50 ק"ג במשך טריאתלון? ובכל זאת, דיק ניסה.

עד כה הם השתתפו ב-212 תחרויות טריאתלון, כולל 4 תחרויות מפרכות של "איש הברזל" בהוואי. אין ספק – שלמשתתף צעיר ובריא בן 25, לראות זקן גורר אחריו בשחייה סירה קטנה ובה יושב איש מבוגר – זה יכול להראות כמו מתיחה של "פספוסים"…

"מדוע לא תתחרה לבדך בתחרות" נשאל דיק מספר פעמים. "בשום אופן לא" הוא אומר. דיק עושה זאת רק כדי להרגיש שוב ושוב את ההרגשה המופלאה שהוא חש כשהוא רואה את ריק עם חיוך ענקי על פניו, כאשר הם רצים, שוחים ורוכבים יחדיו על האופניים.

השנה, כשדיק בן 65 וריק בן 43, הם סיימו בפעם ה-24 להשתתף במרתון בוסטון, במקום ה-5,083 מתוך יותר מ-20,000 משתתפים. התוצאה הטובה ביותר שהגיעו אליה ב-1992 היא שעתיים וארבעים דקות. רק 35 דקות יותר מהשיא העולמי בתחרות זו. כאשר, להזכירכם, בשיא זה מחזיק אדם אשר לא דחף אדם אחר היושב בכסא גלגלים…

"אין ספק בכך", מדפיס ריק, "האבא שלי הוא האבא של המאה".

וגם דיק קיבל מכך משהו. לפני כשנתיים הוא עבר התקף לב קטן במהלך מירוץ. הרופאים גילו כי אחד מעורקיו היה סתום ב-95%. "אם לא היית בכושר כל כך טוב, כנראה שהיית כבר מת מלפני 15 שנה" נאמר לו על ידי אחד מרופאיו. אז בדרך מסויימת – ריק ודיק הצילו איש את חייו של רעהו.

ריק, אשר גר בדירה משלו ועובד בבוסטון, ודיק, משוחרר מן הצבא וגר במסצ'וסטס, תמיד מוצאים דרכים להיות ביחד. הם נושאים נאומים משותפים בכל רחבי המדינה ומתחרים בתחרויות מפרכות בכל סוף שבוע. כולל בסוף השבוע החל ב"יום האב".

באותו הערב, ריק יזמין את אביו לארוחה, אבל הדבר שהוא באמת רוצה לתת לו, היא מתנה שאף פעם לא יוכל לקנות.

"הדבר שאני הכי רוצה", אומר ריק, "הוא שפעם אחת, אבי ישב בכסא ואני אדחוף אותו".

מדי פעם כדאי פשוט לעצור לרגע. לעצור את הרכבת הזו שנקראת חיים, לרגע קצר. רגע כזה מאפשר התבוננות. להסתכל על החיים שלנו, מה יש בהם, מה אין, מה עובד ומה שלא. ומאפשר להרגע, לחשוב, ולחשוב, ולחשוב.

לחשוב בשקט, בלי פלאפונים, בלי מיילים שנכנסים, בלי פגישות וגם בלי האנשים בסביבה. אפילו המשפחה. לקחת פסק זמן, שקט ולחשוב.

להסתכל רגע על החיים ולתכנן קדימה. מה אני רוצה שיהיה, במה חשוב לי להתמקד, איך אני רוצה שיהיה מכאן ואילך?

יצאתי לשלושה ימים, לקחתי צימר בצפון הנגב. מקום שקט ורגוע. והתחלתי לחשוב.

אתה מקבל זוויות חדשות, רעיונות חדשים. אבל לא פחות חשוב מכך, כדי להגיע למצב שבו אני שם את העסק בצד לשלושה ימים הייתי חייב לעבור איזה שהוא תהליך עם עצמי. הייתי חייב להרגיש מספיק בטוח בעצמי ובעסק כדי שאוכל לעשות זאת. וזה עובד…

יצאתי להתנתקות. סגרתי את הטלפון הנייד שלי. סגרתי את המיילים. לקחתי איתי מחברות, ספרים שנראו לי מעניינים וישיוכלו לתת לי השראה, מוסיקה שקטה. קצת חטיפים מפנקים כדי שיהיה לי מה לנשנש – ויצאתי.

זה משהו שתיכננתי מראש לעשות – כמעט חודשיים מראש, סגרתי לי ביומן שלושה ימים להתנתקות.

קצת מדיטציה, אמבטיות חמות, אוכל טוב. לישון כשאני מרגיש קצת עייף. פשוט להרגע ולמלא מצברים. פתחתי את החופשה הזו במסג' טוב ומפנק – שעתיים וחצי ששחררו לי הרבה מתחים מהגוף.

פשוט להרגע.

ואז גם מגיעה ההשראה, פתאום באים הרעיונות הטובים, פתאום נופל איזה אסימון.

זה יכול להיות צעד טוב לעשות לפני החלטות חשובות. הייתי אפילו ממליץ, להכין רשימה של שאלות חשובות או החלטות שאני רוצה לקבל ולצאת איתן להתנתקות הזו. אני בטוח שהתשובות יגיעו.

צריך לתת את הזמן הזה ולהתחבר אל עצמנו. התשובות קיימות בתוכנו, ולא בשום מקום אחר. צריך רק לתת להן את הזמן והן באות. צריך לאפשר להן להגיע. וכדי לעשות זאת צריך "להוריד" הילוך.

המטרה העיקרית שלי לבוא לכאן היתה לשבת ולכתוב את הספר שלי. זה מאד מתאים לי המשימתיות הזו. הקצבתי ביומן שלושה ימים שבהם אשב ואכתוב את הספר שלי. מה שהבנתי תוך כדי הימים האלו, הוא שמה שצריך לקרות יקרה. ובמקום להרגיש מתוסכל מכך שאולי לא כתבתי את הכמות שאותה תכננתי לכתוב, פשוט הרשיתי לעצמי לזרום עם מה שקורה. אז קצת קראתי, קצת נימנתי, קצת (הרבה) אכלתי, חשבתי, ישנתי, עשיתי מדיטציות פה ושם. וגם כתבתי. ואני מאמין שמה שמה שכתבתי זה מה שהייתי צריך לכתוב. והשאר כבר יבוא מאליו.

אבל קיבלתי בהירות לגבי המשך החיים שלי, לגבי העסק שלי והמשפחה. קיבלתי החלטות לגבי ההתנהלות העתידית שלי. וזה לוקח זמן, לוקח זמן למחשבות להרגע, לוקח זמן להתרגל. פשוט לזרום עם זה, לתת לעצמכם את הצ'ופר הזה. קחו קצת חופש – לחשוב…

אז קחו רגע, הזמינו לכם מקום שקט וצאו להתנתק קצת. זה שווה!

בני תומר בן ה-8, משתתף בחוג כדורגל, ולפני כשבוע התקיים משחק בין הקבוצה שלו לקבוצה מעיר אחרת. כהורים גאים, כמובן שצפינו במשחק. על מנת שלא לגרום לכם למתח מיותר, אקדים ואומר כי הקבוצה "שלנו" הפסידה לצערנו 1-3.

תוך כדי צפייה במשחק, שמתי לב להבדל מהותי בהתנהלות של שתי הקבוצות. המשחק ברובו התנהל בחצי המגרש הקרוב לשער של הקבוצה "שלנו". ומכאן ברור כי ההזדמנויות שעמדו בפני שחקני הקבוצה השניה להבקיע היו רבות יותר, ולדעתי זו גם הסיבה העיקרית לכך שהם ניצחו.

למי מכם שלא זוכר כיצד נראה משחק כדורגל של תלמידי כיתה ג' – בסה"כ מדובר בקבוצה של ילדים שרצה אחרי הכדור מצד לצד של המגרש, זה לא הגיל שתראו בו תרגילים מתוכננים, טקטיקות או אסטרטגיה כלשהי. ובכל זאת, כפי שתארתי היה הבדל עצום בצורת המשחק של שתי הקבוצות.

ההבדל הזה היה – המאמן.

לשתי הקבוצות היה מאמן, אבל שניהם פעלו בצורה שונה מאד. וכשהסתכלתי על שניהם וכיצד הם פועלים – ראיתי עד כמה גדולה החשיבות של המאמן, וההשפעה העצומה שיש לו על תוצאות המשחק. אז הנה לפניכם, מספר תובנות מהמשחק וההקבלה שלהם לאימון על החיים.

תחילה נסתכל על המגרש – על הדשא רצים השחקנים כשהמטרה שלהם היא להשיג תוצאות (להבקיע ולנצח). מסביב למגרש, מאחורי קווים מוגדרים – היציע, ובו יושב הקהל – מעודד, מייעץ, מקטר, לעיתים צועק על המאמן ועל השחקנים – מזדהים?

לכאורה ישנה פעילות רבה שמתרחשת ביציע, אבל בעצם, שום דבר מכל ההמולה הזו אינו באמת משפיע על המשחק. על מנת להשפיע על המשחק באמת, צריך להיות על המגרש ולשחק. אגב – זה נכון גם בחיים האמיתיים…

אבל ישנו אדם אחד בלבד שנמצא מחוץ למגרש, מאחורי הקווים ובכל זאת ההשפעה שלו על התוצאות ועל המשחק היא קריטית – קוראים לאדם הזה: מאמן.

במשחק שראיתי היו שני מאמנים. שניהם היו מחוץ למגרש, שניהם פעלו תחת אותם התנאים ובכל זאת אחד מהם השיג תוצאות משמעותיות יותר מהשני.

מאמן אחד, ישב לצד השחקנים "על הספסל", שוחח איתם ומדי פעם, ובעיקר בפסקי הזמן דיבר עם השחקנים ששיחקו על המגרש. מבלי להרחיב יותר מדי, אתם כבר יכולים להבין שהקבוצה שלו הפסידה.

מעניין יותר היה להסתכל על המאמן השני – לכל אורך המשחק הוא רץ לאורך הקווים ותדרך את השחקנים שלו. לא היתה שם אסטרטגיה גדולה או תכנון מזהיר. אבל באופן עקבי הוא היה מגדיר לשחקנים שלו היכן לעמוד על המגרש. כאשר שחקן היה שוכח את עצמו על המגרש (וזה קרה הרבה) הוא היה קורא לו ומעורר אותו לזוז למקום שהגדיר עבורו.

פעולה מאד פשוטה, אבל מה שקרה על המגרש היה, שהשחקנים שלו היו במיקומים מוצלחים הרבה יותר משחקני הקבוצה השניה. מה שהעניק להם יתרון מובהק במשחק, הרבה יותר הזדמנויות וכמובן נצחון.

ואם קראתם עד לכאן אתם בטח שואלים – וכיצד כל זה קשור?

אז הנה הקשר – בצורה מאד דומה, כך תפקידו גם של המאמן האישי או העסקי.

הוא נמצא מחוץ למגרש, על הקווים. הוא אינו יכול להחליף את השחקן ולשחק במקומו במגרש, אבל הוא שם עבורו. למאמן יש את היכולת להאיר עיניו של השחקן (המתאמן במקרה זה), לשקף לו מצבים שאפשר לראות רק מבחוץ או שקשה לראות כשאתה בעיצומו של המשחק. הרבה פעמים המאמן הוא זה שרואה את התמונה הכוללת של המשחק שמתרחש.

להתבוננות החיצונית הזו יש ערך רב. "מיקום משופר" כמו במשחק הכדורגל שתיארתי קודם לכן, יכול להביא להזדמנויות רבות יותר. "קריאת התעוררות" מדי פעם כשצריך, יכולה להחזיר את המתאמן בחזרה למשחק ובעוצמה.

שחקנים שיש להם מאמן טוב בחוץ, יכולים ומגיעים לתוצאות משמעותיות וטובות יותר על המגרש, או במקרה הזה בחיים.

כל חיינו אנו בוחרים ומקבלים החלטות. לעשות את זה, או שלא לעשות את זה. ללכת לשם, או לחזור לכאן, להמשיך בעבודה הזו או לחפש אחרת, וכו'.

בהרבה נקודות בחיים אנו נדרשים לבחור ולא תמיד בטוחים כיצד לבחור. כיצד אדע שהבחירה שלי בכיוון כזה או אחר היא הבחירה הנכונה? כיצד אדע מה ההחלטה הנכונה עבורי?

הרבה מאד פעמים, תהליך הבחירה או ההחלטה מלווה בפחד ובדאגה – מה יהיה אם אעשה ככה? מה יהיה אם לא אעשה ככה? מה אני מפסיד? מה אני מרוויח?

אז איך בכל זאת נוכל לפשט את תהליך הבחירה וההחלטה אליו אנו נדרשים כל כך הרבה פעמים במהלך חיינו?

אני מביא כאן בפניכם את השיטה שלי, כיצד אני בוחר, כיצד אני יודע מה הבחירה הטובה יותר עבורי.

*** אזהרה ***
מה שאתאר כאן לפניכם זו הדרך שלי. עבורי היא עובדת היטב.
אבל היא לא מבטיחה חסינות בפני החלטות פחות טובות. לעיתים קורה שאני מקבל החלטות שבדיעבד היו פחות טובות – אז מה? ההסתכלות שלי היא תמיד קדימה בתקווה, מאשר אחורה בצער. גם אם קיבלתי החלטה פחות טובה, תמיד אפשר ללמוד משהו מההתנסות ומהנסיון.

בקיצור – אני לא לוקח אחריות על השיטה וכיצד היא תעבוד עבורכם – אתם צריכים לנסות בעצמכם ולהיות אחראיים להחלטות, לבחירות ולתוצאות שלכם בחייכם.

הנחות הבסיס
כאשר נתבונן בתהליך קבלת ההחלטות, חשוב להבין מספר עקרונות בסיסיים:

– אי החלטה כמוה כהחלטה – כלומר, אם אני מתמהמה בקבלת ההחלטה, הרי שלמעשה החלטתי שלא להחליט. קיבלתי החלטה לדחות. ומדחיינות אף פעם לא יצא משהו טוב.

למעשה הרבה פעמים, דחיית החלטה גרועה מקבלת החלטה, ואפילו אם זו החלטה שגוייה. אם אנו דוחים קבלת החלטה, אנו למעשה מקבעים את עצמנו במקום. הייקום שלנו אינו סטטי, הוא תמיד זז, תמיד בתנועה. כך שאם אנו נשארים במקום, הרי שלמעשה הלכנו אחורה.
כך שעדיף לקבל החלטה כלשהי, על פני דחייה בקבלת ההחלטה.

– אף פעם לא נדע מראש – מאחר ולא ניחנו ביכולות הנבואה, לעולם לא נוכל לדעת מראש מהי ההחלטה או הבחירה הטובה יותר. כמובן שנוכל לדעת רק בדיעבד. כאשר אני מבין את זה, זה משחרר את השאלה – מה יותר טוב. הרבה פעמים אנו מנסים להגדיר שיקולים רבים בעד ונגד, וזה בסדר. אבל צריך לעשות זאת במידה. בסופו של דבר, הרי אף פעם לא באמת נדע מראש מה עדיף, צריך לבחור ולנסות.

– תמיד אפשר לשנות – תמיד אני יכול לשנות את ההחלטות שלי. מותר. אני יכול לבדוק את עצמי בכל נקודה ונקודה, ואם לא טוב לי בכיוון מסויים שבחרתי, אני יכול פשוט להחליף ולנסות משהו אחר. מאחר ואף פעם לא אדע מראש איזו החלטה תהיה טובה יותר עבורי, אם ברגע מסויים אני נמצא במקום שאינו טוב עבורי – אני יכול להחליף. פשוט להפסיק לעשות את מה שאני עושה ולהחליף את זה במשהו חדש, אחר.

כאשר אני עושה כך, הרי שברגע שהפסקתי לעשות משהו שאינו טוב עבורי, אני מפנה מקום למשהו חדש. ובמקום שהתפנה יכנס משהו חדש, אין ואקום. מאחר והפסקתי משהו שאינו טוב עבורי, הרי שישנה סבירות שהדבר החדש שאכניס לחיי יהיה טוב יותר עבורי. ואם לא – הרי שאני יכול להפסיק, ולנסות משהו חדש.

שלושת המעגלים
על מנת להשתמש במודל, חשוב שתגדירו לעצמכם את שלושת המעגלים שלכם:

המעגל הראשון הוא היכולות והכישורים שלכם: במה אתם הכי טובים? במה תמיד הייתם הכי טובים? במה הייחוד שלכם?

צרו רשימה של כל הכישורים והיכולות שלכם. זה לא המקום להיות קמצנים, אם קשה לכם לראות זאת, שאלו חברים ואנשים שמכירים אתכם טוב.

המעגל השני הוא התשוקות שלכם: מה אתם אוהבים לעשות? מה אתם חולמים לעשות? מה בוער בעצמותיכם?

בררו זאת לעצמכם ורשמו זאת.

המעגל השלישי הוא המודל הפרקטי / הכלכלי: במה אתם רוצים לעסוק? איך אתם רוצים לחיות? היכן אתם רוצים לגור? עם מי? כיצד אתם רוצים להתפרנס?

שימו לב כי הדגש כאן הוא על רוצים – מה אתם באמת רוצים? מעט מאד אנשים מקדישים חשיבה כלשהי לשאלה הזו – מה אתם באמת רוצים בחייכם?

התרשים הבא ממחיש את שלושת המעגלים וכיצד הם באים לידי ביטוי בעת קבלת ההחלטה או הבחירה.

אתם צריכים לבדוק את עצמכם – היכן תמצאו אם תקבלו החלטה כזו או אחרת. האם היא שמה אתכם בנקודת החיתוך של שלושת המעגלים? (היכן שהחץ מצביע).

אם הבחירה מביאה אתכם לנקודת החיתוך של שלושת המעגלים – זו כנראה הבחירה הנכונה עבורכם. אם היא לא – תשקלו שוב, כנראה שזה לא נכון עבורכם.

גיליתי על עצמי, שכאשר אני משתמש במודל הזה לבחירות ולהחלטות שלי, הן נעשות פשוטות יותר, מדוייקות יותר וטובות הרבה יותר.

בהצלחה!!

חשבתם פעם על הפוטנציאל שלכם? למה אתם באמת מסוגלים? מה זה בכלל פוטנציאל אישי? ואיך הייתם מגדירים זאת?

האמת, שהשקעתי זמן וניסיתי לחפש הגדרה למהו "פוטנציאל אישי" – ובעוד שמצאתי אלפי אתרים שמזכירים את צמד המילים האלו, היה קשה יותר למצוא מקום שמגדיר אותן.

לבסוף מצאתי הגדרה לפוטנציאל אישי כ-
– משהו שמסוגל להיות, אבל עדיין לא בקיום (כלומר לא קיים במציאות הפיזית שלנו).
– האפשרות, היכולת והכוח הפנימי לגדילה והתפתחות

ואני הייתי מוסיף על זה: מה שאני יכול לדמיין ולחשוב עליו ושיש לי את הרצון להשיגו.

לדעתי – לפוטנציאל אישי, אין שום קשר למסוגלות או ליכולת. ואסביר מדוע.

כיצד בכלל מודדים פוטנציאל?
על פי רוב אנו נגדיר פוטנציאל של אדם על פי מערכת הערכים והאמונות שלנו. כלומר, מה שאנו חושבים שאפשרי. אבל כיצד אנו יודעים מה אפשרי?

אנו מחפשים הוכחות במציאות הפיסית. ובמילים אחרות, אנו נחפש מקרים או דוגמאות בהם אנשים אחרים או אנו בעצמנו השגנו מטרה כזו או אחרת. הקיום הפיסי בעבר מראה לנו כי הדבר אפשרי. ועכשיו כשאנו יודעים שזה אכן אפשרי (כי הרי זה כבר קרה בעבר), השאלה הבאה היא האם אנו חושבים שהאדם אותו אנו מודדים מסוגל או לא להשיג יעד או מטרה זו.

אבל… האם זו מדידה נכונה?
אם נבחן זאת לעומק, נראה שבעצם מדידה כזו אינה מהימנה כל כך. כל מה שהיא מוכיחה למעשה היא שמישהו בעבר הצליח לעשות משהו. אם זו היתה המדידה שעל פיה היינו מגדירים פוטנציאל בעולם – אז לא היה לנו חשמל, לא היינו טסים במטוסים ובעצם – כל המצאה, חדשנות או שיא כלשהו – לא היו קיימים בעולם שלנו.

כי הרי למעשה – כל המצאה חדשה או כל שיא שנשבר – לא היה קיים קודם!

לרוץ מייל בארבע דקות
עד שנת 1954 ובמשך עשרות שנים קודם לכן, היתה רווחת האמונה כי אדם, אתלט, זכר אינו יכול לרוץ למרחק מייל (1.6 ק"מ) בפחות מארבע דקות. מדענים ורופאים טענו כי זה פשוט בלתי אפשרי! טענו כי גוף האדם פשוט אינו מסוגל לכך.

ב-6 במאי, 1954, האצן האנגלי, רוג'ר בניסטר רץ מייל בפחות מארבע דקות. התוצאה שהגיע אליה היתה 3 דקות ו-59.4 שניות. רק שישה שבועות מאוחר יותר, אצן נוסף מאוסטרליה שבר את השיא הזה כשהשיג תוצאה מהירה יותר בשנייה וחצי. וב-50 השנה מאז, השיא ירד בכ-17 שניות נוספות!!

ומה אנו למדים מכך?
לתוצאות העבר שלנו אין שום קשר לפוטנציאל העתידי שלנו!

אנו נוטים לייחס לתוצאות העבר שלנו את היכולת העתידית שלנו – וכמובן שזה לא נכון לעשות. לא רק שזה לא נכון – זה אפילו יכול להיות הרסני עבורינו.

הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם היא לצמוח ולגדול – זה נכון כשמדובר ברמה הפיזית שלנו וזה נכון כשמדובר ברמה הפנימית / רוחנית שלנו. אך, בעוד שגדילה פיזית קורית אצלנו גם מבלי שנקדיש לכך הרבה מחשבה ותשומת לב – צמיחה פנימית ורוחנית (ספיריטואלית) דורשת הרבה מחשבה, התמקדות ותשומת לב.

50 שנה אחרי ששבר את השיא ורץ מייל בפחות מארבע דקות, רוג'ר בניסטר משחזר: "היתה אמונה מיסטית שלא ניתן לעשות את זה. אבל אני חושב שזה היה יותר מחסום פסיכולוגי מאשר מחסום פיזי".

איך זה שפעמים רבות כשאנו מדברים על אנשים אחרים אנו אומרים "הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו…" – קל לנו לראות אצל אחרים פוטנציאל לא ממומש. אבל מה כשמדובר בנו? האם אנו באמת פתוחים להסתכל פנימה בצורה כנה ולהודות שגם אנחנו לא תמיד מממשים את הפוטנציאל שלנו?

קל לנו להסתכל על התוצאות הנוכחיות שלנו ולהסיק מכך שזה הפוטנציאל שלנו. לתוצאות הנוכחיות שלך אין שום קשר למה שאת/ה מסוגל להשיג. הכל עניין של מודעות – האם אתם מודעים לכך שאתם מסוגלים ליותר?