אזהרה: זה פוסט ארוך… אפילו מאד 🙂
הפוסט פורסם במקור בפייסבוק וזכה למאות תגובות, ניתן לראות אותו כאן
אני שוכב על מיטת הטיפולים ורופאת המשפחה בודקת אותי במשך מספר שניות. היא מסיימת, ואומרת לנו: "זה לא נראה טוב".
היא ניגשת מיד למחשב שלה ומתחילה להקליד, בלי לומר לנו עוד מילה נוספת.
המדפסת מתחילה לזרוק דפים החוצה, דף ועוד דף ועוד אחד ועוד אחד…
היא לוקחת את חבילת הדפים מהמדפסת ועם טוש צהוב זוהר כותבת עליהם בגדול – דחוף.
אני שואל אותה מה זה? במה מדובר?
היא עונה בשקט ומבלי להרים את העיניים אלינו: "חשש לגידול".
ואז העיניים שלה מתרוממות ופוגשות את שלנו. אתם מבינים את המשמעות? היא שואלת. אתם צריכים להיכנס לנוהל מזורז. ולטפל בזה.
מה הכי דחוף כרגע? אבחון של מומחה. חכו רגע בחוץ אני מנסה לקבוע לכם תור.
כשלוש שעות מאוחר יותר, אצל הרופא המומחה, התסריט חוזר על עצמו. שוב על מיטת הטיפולים, שוב בדיקה שאורכת מספר שניות בודדות, וגם הוא חוזר על אותו משפט בדיוק: "זה לא נראה טוב".
וגם הוא, כמוה, ניגש למחשב ומתחיל להקליד, והמדפסת יורקת עוד דף ועוד דף ועוד אחד החוצה.
המדפסת מסיימת להדפיס, והוא אומר לי: "ב-99.9% זה גידול סרטני. עוד צריך לעשות את הCT והאולטראסאונד, אבל מאיך שזה נראה ומרגיש אין לי ספק שזה זה".
"אבל אתה תחיה" הוא אומר לי, תוך כדי שהוא מחתים את ערימת הדפים שלקח מהמדפסת, מכתב הסיכום וההפניות לבדיקות.
רגע לפני שאני קם לצאת, הוא עוצר אותי "תראה, אני לא יודע אם אתה מבין את כל מה שאמרתי כאן. קשה לראות עליך כי אתה מאד רגוע. אבל זה משהו שלגמרי מחלימים ממנו. יש לזה תהליכי ריפוי מלאים. אתה מבין את ההבדל בין טיפול לריפוי?"
"לא. מה ההבדל?"
"מריפוי מחלימים לגמרי. וחיים חיים רגילים אחר כך. כאילו זה לא היה. יש ריפוי לדבר הזה. זה כמעט 100% החלמה. רק שברפואה, אתה יודע אין 100%".
ככה הכל התחיל לפני כמה חודשים.
ברגע אחד, הכל משתנה.
כל מה שהיה חשוב עד לאותו הרגע, הופך להיות משני. סדרי העדיפות מתהפכים, כל הפוקוס זז למקום חדש. לטריטוריה חדשה, מפחידה ובלתי מוכרת.
כל מה שהיה לכאורה ברור מאליו עד אותו רגע – כמו החיים עצמם, התוכניות שהיו להמשך השבוע, הפעילויות השונות – הכל מקבל משמעות חדשה.
יומיים מאוחר יותר, בסיומו של יום ארוך של בדיקות במיון, הרופאים מאשרים את הקביעה הראשונית: גידול סרטני. יש גרורות. סוג נדיר יחסית (רק 5% מהגברים בעולם זוכים בו).
והבשורות הטובות (כן, מסתבר שיש גם כאלו…): יש טיפול מאד אפקטיבי שמביא ל-98% החלמה.
הימים הראשונים מאד מאתגרים. החיים מטולטלים ברגע. חוסר הוודאות, מה העתיד צופן, מה יש לי בכלל? מה הטיפול שנדרש? מהן תופעות הלוואי? איך זה ישפיע עלי? על המשפחה? על העסק?
הרבה מדי שאלות ומעט מדי תשובות.
יצאנו למסע. מסע שנכפה עלינו על ידי המציאות. לא בחרנו בו, לא ייחלנו לו, אבל הוא שם וצריך לעבור אותו ובדרך הטובה ביותר שאפשר.
אני כותב יצאנו, כי לרגע אחד לא הייתי שם לבד. מהבדיקה הראשונה ולכל אורך הדרך ויקי היתה שם איתי ועבורי ואני חושב שהדבר הכי משמעותי שיצא מהמסע הזה (יש יותר מאחד) הוא שהוא חיבר ביננו בעוד רמה וחיזק אותנו כזוג וכמשפחה.
לפני שאתאר את סיפור המסע והתחנות השונות, אני אתחיל מהסוף: אני בריא.
אני כבר אחרי הטיפולים והבדיקות האחרונות הראו שזה כבר מאחורי.
חשבתי הרבה האם לכתוב את הפוסט הזה. אני אדם פרטי וחשובה לי הפרטיות שלי. אני לא נוהג לשתף יותר מדי על הדברים האישיים שאני עובר. אבל הפעם אני מאמין שיש כאן דברים שיכולים לעזור גם לאחרים. בין אם הם מתמודדים עם מחלה, או כל אתגר אחר בחיים, אני חושב שבמסע שלי אספתי כמה הבנות ותובנות שאולי גם אחרים יוכלו למצוא בהן ערך.
אז הנה, כמה תחנות במסע שלי…
תחנה ראשונה – יש אתגרים בחיים, אף אחד לא חסין מהם
במחלקה הרדיולוגית, בקומה -2 באיכילוב, פגשתי את כולם. מבוגרים וצעירים (וילדים קטנטנים), חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, גברים ונשים, שכירים ועצמאיים.
אף אחד לא חסין. וכאן כולם שווים. כולם מתמודדים. כל אחד בדרכו. חלקם מגיעים לבדם, האחרים עם בן משפחה או חבר.
כולם בני אדם, לכולם יש אתגרים.
לאתגרים שבוחרים אותנו לא משנה המגדר שלנו ולא אכפת מהגדרות וממאפיינים כאלו או אחרים. כל החיים יש לנו אתגרים. חלקם משמעותיים יותר, חלקם פחות.
אחת האמונות שיש לי היא שאנו מקבלים על עצמנו את האתגרים שאנו יודעים להתמודד איתם. גם אם ברגעים הראשונים אין לנו מושג איך ומה לעשות, אני יודע בתוך תוכי, שאם קיבלתי אתגר מסויים, זה בגלל שיש לי את היכולת להתמודד איתו.
זה כמו סוג של מחנה אימונים ליכולות שלנו. על מנת להתמודד עם אתגרים מורכבים יותר, אנו נדרשים לפתח יכולות חדשות.
אחרי השוק, ההלם והפחדים הראשונים, קיבלתי על עצמי את האתגר, הבנתי שכעת, זה חדר הכושר שאני צריך להתאמן בו. ושבסוף התהליך, אני אצא לא רק בריא, אלא גם חזק יותר ועם יכולות גבוהות יותר לחיים.
תחנה שניה – הכל מתחיל ונגמר באנרגיה
הכל זה אנרגיה. האנרגיה שלנו והאנרגיה שבסביבה שלנו היא אולי הדבר החשוב ביותר.
כבר מהרגעים הראשונים, ויקי ואני היינו מאד מודעים לאנרגיה שאנו נמצאים בה ולאנרגיה שאנו מאפשרים לה להתקיים בסביבתנו. זה משהו ששנים רבות הקפדנו עליו, אבל מהרגע של האבחון זה הפך להיות אפילו "קיצוני" יותר.
היה לנו ברור שלכל מי שנספר תהיה השפעה על האנרגיה שבסביבה שלי. כי גם אם אתה האדם הכי מודע בעולם, ברמת המודעות המפותחת ביותר, עדיין יש לסביבה ולאנרגיה הסובבת אותנו השפעה.
כך שמהרגע הראשון כמעט, קיבלנו החלטה שלא לשתף מה שאני עובר, אלא אם מדובר באנשים שאנחנו יודעים שיוכלו לסייע ולעזור וכאלו שידענו שנקבל מהם אנרגיה גבוהה.
יש משהו במילה הזו: "סרטן" שמקושר אליה המון פחד.
אני מודה, שאפילו אני היום, ובכלל לכל אורך הדרך, כמעט לא השתמשתי בה. גם כשסיפרתי על כך, השתמשתי לרוב במילה "גידול" במקום.
פשוט הרגשתי מיד את הפחד שעולה גם אצלי וגם בצד השני כאשר השתמשתי במילה "סרטן".
והיה כאן גם משהו נוסף, מרגע האבחון פתאום השתייכתי לקבוצה של "חולים" של אנשים שיש להם את ה-מחלה. לא רציתי שיתייגו אותי. לא רציתי לתייג את עצמי. יש כח עצום לסביבה שלנו ולאנרגיה שהיא מביאה איתה ופשוט החלטנו להיות זהירים ביותר עם סוג האנרגיה שאנו מאפשרים לה להיות במרחב שלנו.
מצד אחד יש הקלה מסויימת בלספר לאחרים על מה שאתה עובר. גם תחושת השחרור, וגם התגובות, האמפתיה, האהבה שמקבלים מהצד השני. אבל היה לנו ברור שלצד אלו, במקרים מסויימים זה יכול להגיע גם עם פחד, רחמים וחשש. לא רצינו לאפשר את זה במרחב ולכן מיעטנו לספר ולשתף.
שיתפנו עם קבוצה מצומצמת של אנשים, חברים ובני משפחה. מי שידענו שיכול לעזור, לתמוך ולקדם את ההחלמה שלי.
יצרנו סוג של קבוצת תמיכה. אנשים שהיו שם עבורנו בשלבים שונים של המסע הזה, שנתנו יד, עצה טובה, ועזרו, כלאחד בדרכו ועם המון אהבה ואכפתיות.
וזה אחד הדברים הכי ממלאים באנרגיה שיש.
תחנה שלישית – ניהול משברים
החיים בנויים ממשברים ומאתגרים. כמובן שלא רק, אבל יש כאלו. תמיד. לא מכיר מישהו שחסין מהם (עיינו ערך בתחנה הראשונה).
אחד הסממנים של משברים ואתגרים הוא חוסר הידע וחוסר הוודאות.
אתה פשוט לא יודע בפני מה אתה עומד ואין לך גם שום מושג כיצד לפתור את הבעיה ואיך מתמודדים איתה.
הגישה שעבדה לי במקרה הזה היתה קודם כל להחליט שאני אחראי על ההחלמה שלי.
יש לנו נטייה לפעמים, במקרים של מחלה, לשים את כל משקל האחריות להחלמה שלנו על מישהו אחר – בדרך כלל זה יהיה על הרופאים. וברור שתפקידם לסייע לנו להחלים, אבל לתפיסתי, האחריות היא קודם כל ולפני הכל שלנו.
וזה מתחיל בלסמוך עלינו, על עצמנו. אפילו יותר מעל הרופאים. הם בני אדם כמונו. יש להם כמובן ידע ומומחיות שלנו אין, אבל זה לא מסיר מאיתנו גרם של אחריות לברר, ללמוד, לשאול, להתייעץ וגם להיות מי שמקבל את ההחלטות. אלו הם החיים שלנו.
שיחת הטלפון הראשונה שלי, ביום הגילוי, אחרי שיצאתי מהרופא המומחה עם האבחנה הראשונית היתה לויקי לספר לה.
שיחת הטלפון השניה, היתה ליובל. יובל הוא חבר, שלאורך השנים צבר נסיון רב בהתמודדות עם המחלה. תחילה במשפחה שלו ובהמשך כשעזר ועודנו עוזר לאנשים רבים.
אני מחייג, הוא עונה ואני מייד מספר לו.
הוא מתחקר אותי על מה שאני יודע. וזה לא הרבה.
"טוב. תן לי שעתיים ואני חוזר אליך. מברר לך מי הכי טוב בארץ ואיך מגיעים אליו".
זו שיחה מאד עניינית של מנהלי פרויקטים מנוסים. והוא הרבה הרבה יותר מנוסה ממני בתחום הזה.
הוא אומר לי שאני פשוט צריך להכנס לתחום חדש וללמוד אותו. כמו שאני עושה בכל תחום אחר שמעניין אותי בחיים ובעסק. אז נכון שהפעם אני לא בחרתי את התחום הזה, אבל אופיין הפעילות הוא אותו הדבר.
מסיימים את השיחה לא לפני שהוא אומר לי שהכל יהיה בסדר, שעוברים את זה. שזה מאד נפוץ, שיש טיפולים. ושהוא כאן עבורי לכל מה שאני צריך.
חוסר ידע וחוסר וודאות – אלו הם שני הקשיים הגדולים באתגרים מסוג זה. הפתרון הוא פשוט – לצבור ידע. ללמוד, לדבר עם אנשים שעברו דברים דומים, לקרוא באינטרנט (באתרים רשמיים) ולהתייעץ עם אנשים שעברו משהו דומה.
ככל שאני לומד יותר וחוקר יותר רמת הידע שלי עולה, רמת החששות יורדת. גם חוסר הוודאות מתחלף לאט לאט.
לרגע לא היה לי חשש אם אחיה או אמות. גם הרופאים לכל אורך הדרך די הורידו את האפשרות הזו מהפרק. הפחד העיקרי שלי היה על ההשלכות של הטיפולים, תופעות הלוואי וההשפעות לטווח ארוך על איכות החיים והיכולות שלי.
זה גרם לי לחקור ולחפש עוד פתרונות, עוד דרכים להתמודד, מה עוד יכול לעזור.
הרפואה הקונבנציונאלית היא חשובה ובעלת ערך רב, אבל אני מאד מאמין ופתוח גם לדברים נוספים, ואני יודע שחלק משמעותי מההחלמה שלי הוא גם בזכות התהליכים הנוספים שעברתי לאורך הדרך.
תחנה רביעית – הנכונות לבקש ולקבל עזרה
אני חושב שעבורי, זה היה אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שעברתי בחודשים הללו.
באופן כללי, אני לא טיפוס שיותר מדי מבקש עזרה. יותר מכך, ברוב המקרים ומן הסתם גם מתוקף העשייה שלי, אני לרוב בצד השני – זה שעוזר לאחרים.
גיליתי שהפעם אני חייב לבקש עזרה. לא הכל אני יכול ללמוד בעצמי. לא הכל אני יכול לעשות בעצמי. וגם היו רגעים וימים תוך כדי הטיפולים שעברתי, שפשוט לא יכולתי לעשות דברים שקודם היו מאד טריוויאליים עבורי.
אני חושב שלבקש עזרה, עבורי היה סוג של סימן לחולשה. ואני לא יכול להפגין חולשה. זה משהו שלאגו שלי מאד קשה איתו. קשה לו להיות במקום הזה.
אבל הפעם, לא היתה לי יותר מדי ברירה. הייתי חייב לבקש עזרה.
לבקש עזרה זה רק צד אחד של המשוואה. צריך גם לדעת לקבל אותה.
ולפעמים, זה לא פחות קשה מלבקש אותה.
אז ביקשתי, וגם קיבלתי עזרה. לא מעט.
זו אחת החוויות המרגשות והממלאות יותר שחוויתי מעודי. האנשים שביקשתי מהם עזרה מילאו אותי בכל כך הרבה אהבה והכרת תודה.
באחת הנסיעות שלנו ברכב, בדרך לבדיקה כלשהי, אמרתי לויקי שאני מרגיש מבורך. מבורך על כך שלאורך השנים צברנו כל כך הרבה אנשים שאכפת להם מאיתנו, שאוהבים אותנו ורק רוצים לעזור.
תחנה חמישית – שינויים מיידיים בהתנהלות
הכל קרה די מהר. בתוך כשבוע מהאבחון הראשוני כבר עברתי ניתוח. לא משהו מורכב, אבל עדיין ניתוח. זה הצריך הערכות. היו לי פעילויות מתוכננות, היו מחויבויות ותוכניות.
סדר העדיפות היה ברור, וניקינו מיד מהלו"ז את מה שצריך. התנצלתי בפני מי שצריך ופיניתי את היומן. עושים את מה שצריך.
אחד הדברים הראשוניים שלמדנו הוא שלתזונה יש משקל מכריע בהחלמה. זה לא משהו שלמדנו מהרופאים (לרוב הם גם לא ייחסו לכך יותר מדי חשיבות), אבל הבנו שזה מאד משמעותי.
בתוך ימים ספורים הפכתי לטבעוני, ללא גלוטן, שומן, סוכר ואלכוהול. התחלתי לקחת תוספי תזונה ספציפיים שהומלצו לי על ידי נטורופתית שמתמחה בטיפול באנשים עם מחלות דומות.
אפילו את המים שאנחנו שותים החלפנו במים מיוחדים, בסיסיים מאד ואנטי אוקסידנטיים.
זה מדהים שלפעמים אנחנו רוצים לעשות שינויים בחיים מהסוג הזה, וזה נראה לנו כל כך מורכב ולפעמים אפילו בלתי אפשרי. אבל כשיש לנו את הסיבות הנכונות, זה קורה בכלום זמן.
לא רק שהשינוי הוא מיידי, אלא גם פתאום לא קשה להתמיד ואין נפילות. בסופו של דבר, זה רק עניין של סדרי העדיפות שאנו נותנים לדברים.
תחנה שישית – להתמסר לתהליך
אני מודה שזה אחד הדברים שהיו לי קשים בדרך, ושאני שמח שהתנסיתי בהם.
מהרגע הראשון, כל ההתייחסות שלי היתה כאל סוג של "פרוייקט" שצריך לנהל אותו ולעבור אותו. שיש בו משימות שצריך לבצע, תוצאות שצריך להגיע אליהן.
כך אני יודע להגיע לתוצאות בחיים שלי. אני מנהל פרוייקטים מצטיין. היכולות והכישורים שלי בתחום הזה הביאו אותי להישגים רבים לאורך השנים.
אבל הפעם, זה דורש גם מיומנויות נוספות שכמעט ולא התנסיתי בהן בחיי.
אחת מהן, זו המיומנות שצריך לפעמים לדעת גם להתמסר לתהליך. להבין שאין משימה ספציפית שצריך לנהל או להספיק, אלא פשוט לאפשר לעצמך לחוות את מה שאתה עובר. גם ובמיוחד אם החוויה לאו דווקא נעימה, רצויה או טובה.
בתחילת המסע, ובמיוחד עוד כשאופן הטיפול הרפואי לא היה עדיין מוגדר וברור, גיליתי שיש בי הרבה התנגדות. התנגדות למחלה, התנגדות לטיפולים מסויימים שמאד הפחידו אותי, התנגדות לתופעות הלוואי. אני זוכר סוף שבוע קשה במיוחד, שלכל אורכו התהפכתי מבפנים. היתה בי התנגדות עצומה למה שחשבתי שעומד לפני ושאני צריך לעבור.
בראשון בבוקר, לאחר ששוחחתי בטלפון עם אדם שעבר את מה שאני הייתי אמור לעבור, משהו בי השתנה. השיחה איתו היתה מאד משמעותית עבורי. הוא היה מדהים. מכיל, תומך ועוזר ולאחר השיחה איתו הרגשתי כאילו מטען של כמה טונות השתחרר לי מהלב.
אני חושב שזו הייתה הנקודה הראשונה שבה השלמתי עם מה שאני עובר והסכמתי להתמסר לתהליך. שחררתי את ההתנגדות העצומה שהייתה בתוכי וקיבלתי בתוכי מתוך הסכמה פנימית את התהליך שאני צריך לעבור.
קרה שם משהו בנקודה הזו. שאני יודע ששם החלה ההחלמה המלאה שלי. ממש באותו הרגע. כשהסכמתי לקבל ולהתמסר לתהליך.
מרבית הזמן הרגשתי טוב. מי שלא ידע על מה שאני עובר, לא היה יכול לנחש. אבל היו ימים שבהם לא הרגשתי טוב וגם בנקודות האלה החלטתי לשחרר ולהתמסר, לכאבים, לחוסר הנוחות, לחוסר האונים ולחוסר היכולת להשפיע על המצב באותו הרגע. פשוט הייתי צריך לעבור דרך זה. לעבור דרך הכאב.
עזרה לי כאן מאד אקסיומה שלמדתי בעבר שאומרת ש"הכאב הוא סופי". הוא לא ימשך לתמיד. יש לו תוקף מסוים והוא נגמר ועובר.
וזה באמת ככה. וככל שהפסקתי להתנגד לזה ולהתמסר לתהליך, כך זה עבר מהר יותר.
תחנה שביעית – העבודה הפנימית
אחת השיחות הראשונות, עוד ביום הראשון של האבחון הראשוני, הייתה למטפלת הרוחנית והרגשית שלי. זו הייתה שיחה מאד משמעותית עבורי. היא עזרה לי לקבל פרספקטיבות חשובות על מה שאני עובר ועל מה שאני צפוי עוד לעבור.
ממש באותה שיחה התחלתי תהליך של חקירה פנימית בתוכי (תהליך שעדיין נמשך), שבו אני מברר עם עצמי למה זה קרה? למה עכשיו? למה ככה? מה השיעורים שיש כאן עבורי? לאן זה יכול להוביל אותי? וכיצד זה יכול לפתח אותי?
ברור לי שאם משהו כזה פוגש אותי, יש לכך סיבה. אני לא מאמין שדברים קורים סתם או במקרה. יש להם סיבות גבוהות יותר. לא תמיד אנו יכולים לדעת או להבין אותם ואת הסיבות הגבוהות הללו. לפעמים זה מתאפשר רק בפרספקטיבה של זמן ולפעמים גם אז לא.
אז יצאתי לחקירה. תהליכים, טיפולים, שיחות עם מטפלים שונים והרבה שיחות עם עצמי.
אני יודע שלתהליך הפנימי שעברתי ועודני עובר יש משקל משמעותי ביותר בהחלמה שלי. אני הרגשתי את זה בנקודות מסוימות בתהליך ממש בזמן אמת. אם זה בטיפולים מסוימים שבהם הרגשתי פיסית איך מתרחש בתוכי ריפוי מסוים ובמקרים אחרים דרך תובנות חדשות והבנות חדשות שהגיעו לתודעה שלי.
התהליכים הללו גם עזרו לי בהתמודדות הרגשית. הטלטלה הראשונית, חוסר הוודאות והפחד היו מאד כבדים ומורידי אנרגיה. אבל ככל שהתקדמתי, הם השתחררו והוחלפו בתחושת בטחון, וודאות והחלמה.
תחנה שמינית – חשיבות השגרה
כמו שכתבתי קודם, לרוב הרגשתי טוב. וכחלק מתהליך ההחלמה היה לי ברור שהשגרה, עד כמה שאצליח לשמור עליה, גם תשמור עלי.
אז ככל שיכולתי, המשכתי לקיים את השגרה שלי. היו כמובן ימים מסויימים שבהם ביטלתי פעילויות והייתי עסוק בהתאוששות, אבל ככל שהמצב הפיסי שלי אפשר לי (ולשמחתי זה היה רוב הזמן) שמרתי על השגרה שלי. פגישות עם לקוחות, הרצאות, סדנאות ופעילות עסקית שוטפת.
זכור לי במיוחד מפגש בקורס שהעברתי. זה היה המפגש השני בקורס (מתוך ארבעה) והוא היה יום למחרת האבחון הראשוני והפגישה אצל רופאת המשפחה. בדרך לשם עוד שוחחנו איתה והיא הפנתה אותי להגיע למיון יום למחרת כדי לעבור את כל הבדיקות הנדרשות.
איך נכנסים ככה למפגש? איך מעבירים ככה מפגש? הראש בכלל לא במפגש. אבל בכל זאת, יש כאן את המחויבות לאנשים.
נזכרתי כאן במשפט ששמעתי לפני הרבה שנים מהמנטור שלי בוב פרוקטור. הוא אמר: “A pro, is at it’s best, regardless…” כלומר, שמקצוען תמיד יהיה במיטבו, ללא קשר לנסיבות.
אז השתדלתי, עד כמה שיכולתי לפעול כך ככל שיכולתי.
דווקא בתקופות סוערות, השגרה שומרת עלינו.
תחנה תשיעית – מה טוב בזה עבורי?
באחד הלילות, יום או יומיים אחרי שכבר היתה לנו אבחנה ברורה ותוכנית טיפולים, ישבנו ויקי ואני במיטה והכנו ביחד רשימה של כל הדברים הטובים שהחוויה הזו מביאה לחיים שלנו.
גם בארועים הקשים והמאתגרים יש ברכה עבורנו – אם אנו מחפשים אותה.
יצרנו רשימה לא קצרה של דברים שיכולנו לראות, כבר בתחילת הדרך, שהם ברכה עבורנו.
חלק גדול מהם כבר התממש ואני מלא תודה והוקרה על כך.
החשובים בהם עבורי, הם קודם כל החיבור עם ויקי, עם הילדים והמשפחה. חוויתי (ועודני חווה) כמויות גדולות של אהבה ותמיכה שקיבלתי מהאנשים סביבי. יכולתי לראות עד כמה אני חשוב עבורם ועד כמה הם חשובים ומשמעותיים עבורי.
קיבלתי שיעורים שהם priceless לחיים: בסדרי עדיפות. בהתמסרות, בבקשת עזרה ובקבלת עזרה, בשמירה על האנרגיה שלי, ביכולת ההתמודדות שלי עם אתגרים וביכולת שלי להכיל חוסר וודאות ופחד.
התזונה שלי השתפרה בצורה משמעותית, הורדתי כמה ק"ג מיותרים, חזרתי לרוץ ואני היום בכושר טוב יותר משהייתי מלפני שהכל התחיל.
זה יכול להישמע כעוד תובנה רוחנית קלישאתית, אבל הכרת תודה ופחד לא יכולים לגור ביחד. חוויתי את זה בצורה הכי משמעותית שאפשר. היו הרבה ברכות במה שעברתי וחוויתי.
ולסיום, כמה מילות חשובות ביותר של תודה.
קודם כל לויקי, אהבת חיי, הנפש התאומה שלי. אי אפשר לתאר כמה עוצמות שגיליתי בך וכמה אהבה שלא דמיינתי שאפשר לקבל. האהבה שלך מרפאת. היא ריפאה אותי.
לבנים שלי, לאחים ולמשפחה שלי, על כל האהבה, הדאגה והעזרה.
לכל החברים שעזרו, תמכו, חיבקו ובעיקר אהבו אותי ואותנו.
לכל המטפלים שנעזרתי ועודני נעזר בהם, על התובנות, התמיכה והאנרגיה שקיבלתי מכם.
לרופאים ורופאות שטיפלו בי במסירות לאורך כל הדרך.
מהפחד שאשכח ואפספס מישהו אני בכוונה לא מציין שמות כי היו כל כך רבים ומשמעותיים עבורי.
ותודה אחרונה היא לכם. למי שקראו עד כאן… על ההקשבה (בקריאה) הנדיבה שלכם ועל שאפשרתם לי לפרוק. זה גם חלק מהריפוי שלי.
