ושוב פוסט אורח של יעל לב-אור ( מאמנת היישום בתוכנית "עושים שינוי" )
עברה כבר כמעט כשנה מאז הגיעה הקורונה אלינו. אני הייתי בין האנשים שנחשפו ל-patient 0 כשהלכנו לקנות תחפושת בפיראט האדום (מי זוכר את זה בכלל?).
הקורנה עשתה מהפך בחיינו, לא רק בגלל שכללי המשחק השתנו וכבר אי-אפשר לדעת מה נכון… לא בגלל שאנשים הפסיקו לחפש הגיון אצל מקבלי ההחלטות, כי איך אפשר למצוא הגיון במקום שאנו לא מבינים עד הסוף מה הכוחות הפועלים בו. אלא בגלל שאנשים היו יותר בבית, נחשפו לאי-וודאות גדולה ולא היה להם לאן לברוח.
אז מה נשאר לעשות? לחפש תשובות באינטרנט.
לחלק מהאנשים נפתח עולם חדש, עולם השפע. אנשים רבים גילו שהחיים שהם חיים הם לא הגרסה הטובה ביותר שאפשר לצפות לה. אנשים רבים ישבו בבית והכסף פשוט הגיע להם לחשבון בצורת דמי אבטלה, הם גילו שיש מציאות כזו וכשהממשלה תפסיק לשלם הם היו רוצים להמשיך לחיות ככה.
ואז, בין הסגר השני לשלישי, כשנפתחה קבוצה נוספת של "עושים שינוי" הופתעתי לגלות את רבקה. היא בת 32, דתיה, כמעט חרדית, אולי, היא עוד לא החליטה. עלתה לארץ בגיל 18 מצרפת. היא עובדת כמתכנתת מחשבים, אבל במחשבים אין נשמה. וחוץ מזה היא עובדת בחברה ציבורית אז המשכורת שלה נמוכה לעומת החברות שלה וזה מתסכל אותה. לא בא לה לעבוד במחשבים, בא לה משהו אחר. בא לה להרגיש את הנשמה שלה מתפתחת בעבודה, בא לה להרוויח יותר.
למה הופתעתי? כנראה בגלל דעה קדומה שלי על נשים חרדיות, מסתבר שהן כן מכירות את האינטרנט. אבל היא בכל זאת שונה בנוף, היא לא מוכנה להיכנע לתכתיבים החברתיים, ובחברה החרדית זה מצריך הרבה תעוזה.
בפגישה הראשונה שלי עם המשתתפים בתוכנית אנחנו מגדירים מטרה גדולה. כולם מגיעים מאד נרגשים, בטוחים שבשיחה הזו נפצח, נדייק, נבהיר… והם ידעו בדיוק מה יהיה הדבר הבא שהם יעשו בחייהם המקצועיים. ובעוד 8 חודשים, החיים ישתנו והתשוקה תחזור לחייהם.
אז כמו כל דבר, גם כאן האנשים מתחלקים ל-3 סוגים שונים:
אלה שיודעים בדיוק מה הם רוצים – אבל לא יודעים איך לגרום לדברים לקרות
אלה שיודעים איך לגרום לדברים לקרות – אבל לא יודעים מה הם רוצים
ואלה שלא יודעים איך לגרום לדברים לקרות – וגם לא יודעים מה הם רוצים
רבקה היתה שייכת לקבוצה השלישית: לא יודעת מה היא רוצה וגם לא יודעת איך לגרום לזה לקרות. וגם, במקרה, או שלא, רבקה שייכת לטיפוסים המתלבטים. היה לה קל להחליט לעלות לארץ, היה לה קל להחליט להתחתן עם בעלה.
אבל כל השאר תמיד היה מלווה בלבטים: מה ללמוד?, האם להיות חרדית אדוקה או גרסה מתונה יותר? האם לגור באזור אחד או באזור השני? איפה יהיו המסגרות של הילדים? לטוס לבקר את ההורים בצרפת בראש השנה או בפסח? פאה ארוכה או קצרה?
כל דבר מלווה בהתלבטות. כל תהליך קבלת ההחלטות מעוכב ע"י פחדים: הפחד לקבל את ההחלטה הלא נכונה. הפחד להיתקע עם ההחלטה הלא נכונה, הפחד לקבל החלטה נכונה ולהיכשל, הפחד להצליח ואז לאבד… פחדים לא חסר.
הפחד משאיר את המתלבטים על הגדר. כשאין החלטה גם אין טעויות.
במפגש הראשון שלי איתה, לא הגענו להגדרה של המטרה הגדולה שלה. הרגעתי אותה שבחודשים הראשונים של התוכנית המשתתפים עוברים תהליך עמוק של בילד-אפ פנימי שבו הם מתחברים לשפע, למומחיות ולתכונות ההצלחה הקיימות בתוכם. אז אמרתי לה שאנו נחכה חודשיים שלושה ואז נחזור להגדרת המטרה הגדולה.
בינתיים היא הציבה לעצמה יעדי ביניים בחייה שדרשו ממנה הרבה אומץ. היא הגדירה לעצמה יעדים שחיברו אותה לכישורים החברתיים שלה, היא התחברה לכישורי הנגינה שלה וגילתה את הכישרון. היא קנתה דירה להשקעה, שייצרה לה הכנסה פאסיבית. במקביל, דבורה עשתה איתה עבודה על המוכנות הפנימית שלה. כשאדם מוכן, הדברים קורים לכאורה "מאליהם". היא לא האמינה באיזו קלות זה קרה לה. אבל הבינה שזו לא מקריות או מזל שנפל עליה, זו מציאות שהיא יצרה לעצמה, בעצמה.
אך במפגש החמישי של הקבוצה, כשכולם שיתפו את ההתקדמות שלהם מול המטרה הגדולה שלהם ואת ההישגים שהשיגו עד כה, רבקה הסתכלה נבוכה עלי ועל דבורה ולא ידעה מה לומר, היא עדיין לא מצאה את המטרה הגדולה שלה.
הזכרנו לה שאנחנו רואים את הפוטנציאל הגדול שקיים בתוכה, אבל אנחנו לא יכולים לקבל את ההחלטה עבורה. במפגש קבענו שעד סוף השבוע היא מקבלת החלטה. ביום חמישי, היא שלחה לי הודעה וביקשה הארכה לגבי קבלת ההחלטה.
סרבתי לתת לה את ההארכה שביקשה, והסברתי שאם היא רוצה תוך 3 חודשים להיות עם תוכנית פעולה וכבר כמה צעדים ראשונים, נגמר לנו הזמן והיא חייבת לקבל החלטה.
היא לא הצליחה לקבל החלטה ולבחור את המטרה הגדולה שלה. אז אני קיבלתי החלטה בשבילה ובחרתי עבורה מטרה גדולה. הסברתי שאם היא תלמד להגשים את המטרה הגדולה הזו, אחרי זה יהיו לה כלים להשיג כל מטרה שתגדיר לעצמה. אבל אם היא תתעקש שעכשיו נקבע את גורלה להמשך חייה ולכן המטרה הגדולה חייבת להיות הכי מדויקת שאפשר, אז לא יישאר לה זמן ללמוד איך להשיג אותה ולהתנסות בלהשיג אותה.
ככה זה בחיים… הבחירות שלנו אינן מגיעות עם סוכן ביטוח ולא עם רשת ביטחון. הביטחון היחיד שיש לו לאדם, זה הוא עצמו, היכולות שלו, האמונה שלו שהוא יוביל את עצמו לחיים המתאימים לו. אושר לא מוצאים, אושר הוא לא מזל של יחידי סגולה, אושר יוצר לו האדם בעצמו.
ביקשתי ממנה להקריא לי את החזון שרשמה במפגש הראשון: איך יראה יום בחייה מלאי התשוקה. כל המכתב שכתבה דיבר על חיי המשפחה, על בת הזוג שתהיה, על האמא שתהיה. היא חשבה שכאשר תמצא את ה"עבודה הטובה" אז כל "שאר" החיים יסתדרו: היא תהיה אמא טובה, בת זוג שמחה ומשקיעה וחיי החברה בקהילה שלה ישתפרו.
הודעתי לה שהיא מתאמנת בלהיות אשת המשפחה שחלמה להיות. זו תהיה המטרה הגדולה שלה. משקיבלה את ההחלטה והחליטה ללכת איתי, יכולתי לשמוע את ההקלה שלה מצפת ועד תל אביב. מאותו רגע היא היתה מדהימה, אפילו מפתיעה, ובעיקר: בלתי ניתנת לעצירה.
היא מצאה את הגישה שמתאימה להורות שלה, למדה אותה, פרסמה בכל שבוע פוסט חכם, עם טיפים לשיפור חייה המשפחה. ועוד לפני סוף התוכנית כבר העבירה הרצאה שהיתה אמורה לקחת 30 דקות ונמשכה שעה וחצי, לקבוצת אימהות נרגשות שקבלו ממנה מתנה ענקית: "את יכולה לבחור איזה אמא את רוצה להיות. את יכולה לבחור כל דבר בחייך מי את רוצה להיות ולהגשים אותו".
לאחרונה היא שיתפה אותנו שבני המשפחה שלה באים להתייעץ איתה על יצירה של הכנסות פאסיביות. זה חזון אחרית הימים מבחינתה. לא נתפס.
בחיים, לא תמיד אנחנו יודעים לזהות מראש את כל הדרך שאנו צריכים ללכת בה. וכמו במקרה של רבקה, אנחנו גם לפעמים לא רואים את המטרה בבהירות. אבל, לעמוד במקום ולחכות שהדברים פתאום יקרו מאליהם לא יקדם אותנו לשום מקום. לפעמים צריך פשוט "להפיל את אבן הדומינו הראשונה", לעשות את הצעד הראשון, להתקדם קצת כדי לראות דברים חדשים שלא יכולנו לראות מהמקום שהיינו בו קודם.
מי שימשיך לחכות לרגע "המושלם" זה שבו "כל הכוכבים יסתדרו בשורה הנכונה" ימצא את עצמו ממשיך לחכות, תקוע ועומד במקום.
עצם העובדה שרבקה היתה בתוך התהליך, בחברתם של אנשים מחויבים שהיו בקבוצה איתה, הניעה אותה לתזוזה, לשנות את המיקום, להתקדם הלאה.
* * *
ומה אתכם?
האם הרצון שלכם, יום אחרי הקורונה, לחזור לחיים הקודמים שלכם? או שהקורונה תהיה הזדמנות בשבילכם להתחבר לחלום חדש (או ישן) ולהתחיל להגשים ולממש אותו?
