פרק 291 – גבולות של חופש עם אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי, מיה לוין אקרמן

והפעם פרק מיוחד שבו אירחתי את אסף דוד, רגינה רוזנבוים צברי ומיה לוין אקרמן, בוגרי הריטריט "50 גוונים של חופש" לשיחה פתוחה ואינטימית על החוויה שלהם ועל החיים לאחר השתתפותם בריטריט. שוחחנו על המשמעות של חופש פנימי, על החשיבות של הצבת גבולות, ועל איך ללמוד לשים את עצמנו במקום הראשון מבלי להרגיש אשמה או אגואיזם. דנו בקושי לגעת בכאב ובפחדים, בהתמודדות עם מלכודות זהות וריצוי של הסביבה, ועל הקסם המיוחד שקורה כשמסכימים להיפתח בכנות ובפגיעות בתוך קבוצה.
בין השאר תוכלו לשמוע גם:
איך דווקא הצבת גבולות ברורים מייצרת חופש אמיתי.
מה קורה כשאנחנו מסכימים להוריד את האחריות לכל העולם מהכתפיים שלנו.
למה דווקא ההסכמה לגעת בכאב היא זו שמחזירה לנו את אנרגיית החיים.
על ההבדל בין להיות אגואיסט לבין לשים את עצמך בראש סדר העדיפויות.
איך לשמור על שקט פנימי גם כשהמציאות בחוץ רועשת.
מה באמת קורה לאינטימיות שלנו כשאנחנו מוכנים להיות פגיעים
פרק מרגש במיוחד! תהנו.
הדרך שהלכו בה פחות

הדרך שהלכו בה פחות
~~~~~~~~~~~~~~~
לפני כמה ימים, בשיחה עם לקוחה שאני מלווה, עלה אצלה הרבה תסכול מהדרך היא צועדת בה בחייה. ההתמודדות עם האתגרים והקשיים שהחיים מציגים לה.
והיא עברה את כולם. והתמודדה איתם, וניצחה אותם. ועדיין זה קשה.
ואז נזכרתי בשיר של רוברט פרוסט על "הדרך שהלכו בה פחות".
למי שלא מכיר, הוא מתאר בשירו את נקודת ההחלטה שבה הוא התבונן על שתי דרכים שמתפצלות בתוך היער והוא בוחר ללכת בדרך השניה. האחרת.
בדרך שהלכו בה פחות.
בזו שבה השביל לא היה ברור כל כך, ומכוסה בעשביה.
לרוב, אנחנו נעדיף ללכת בדרך המוכרת, הברורה, המוסללת והסלולה.
זו שהתוו לנו אותה כל אלו שהלכו בה לפנינו.
ולפעמים זה ממש סבבה.
ולפעמים לא.
אבל עדיין, מרביתנו נעדיף את הבטחון והוודאות של הליכה בדרך מוכרת ובכזו שכבר הלכו בה לפנינו.
לא כי היא טובה יותר בהכרח.
פשוט כי היא מוכרת.
פשוט כי היא ברורה, ולעיתים צפויה.
לעומת הדרך שהלכו בה פחות.