הבלוג שלי

סוגר עוד מעט שבוע ראשון בקוסטה ריקה. באתי לכאן לבד.
באתי לכאן לסוג של מסע עם עצמי. לפגוש צורת חיים אחרת, לפגוש את הטבע העוצמתי, השקט והשלווה והיופי שכאן.
ובעיקר, באתי לכאן כדי לפגוש את עצמי.

ביומיים, שלושה הראשונים היה לי מעניין לראות עד כמה קשה למערכת הפנימית שלי "להוריד הילוך". עד כמה אני כל כך מתוכנת לעשיה, למשימות, להספיק דברים, למחוק אייטמים ברשימת ה-to do שלי (אל תתבלבלו, כבר הספקתי למחוק כמה כאלו מאז שהגעתי 😊 ).

ערן שטרן הוא מנטור עסקי, מאמן ומרצה מבוקש, ובו זמנית אדם מופנם וביישן. דברנו על נורמליות ויציאה מהנורמה, על שינוי, על תודעה של גוף, החלמה מסרטן ועוד. שיחה מרתקת עם אדם מיוחד.

רוב חיי עשיתי את מה שצריך. את מה ש"נכון". את מה ש"מקדם".

עבדתי, יצרתי, הובלתי, הדרכתי, בניתי, השגתי, פירנסתי, הצלחתי.

החיים שלי היו מסודרים היטב – לא רק על הדף, אלא גם בעיניים של מי שהסתכל מהצד.

הכול זרם כמו שצריך: קריירה מצליחה, שם טוב, הכרה, ביטחון כלכלי, משפחה, קהל, בית, תוכן, עשייה.

אולי גם אתה מכיר את התחושה הזו?
שאתה עושה את כל הדברים הנכונים, שאתה לא עוצר, לא מוותר, לא מתבלבל, ושאתה "על המסלול” הנכון.

אבל איפשהו בפנים… יש פער.

בהתחלה הוא שקט. מין חוסר נחת שקשה להסביר.
מין ריקנות שקצת מביכה, כי היא לא “אמורה” להיות שם.
כי הרי יש לי הכול… אז מה עוד אני מחפש?

זה משהו שאנחנו כמעט לא מדברים עליו בקול רם. הוא נמצא מתחת לפני השטח, אצל זוגות רבים, במיוחד בקשרים ארוכי טווח.
הוא מתגנב לאט, בלי שבאמת שמנו לב.
ואז, יום אחד, הוא פשוט כבר שם. נוכח. ובעוצמה.

זה השעמום, הריחוק, התדירות שיורדת או לפעמים כמעט ונעלמת לגמרי.
תחושת תסכול שקטה ומציקה על חיים שלמים שבהם משהו במיNיות הפסיק לפעום.

במשך שנים האמנתי שזה תהליך טבעי.
"ככה זה בזוגיות ארוכה", אמרו לי.
"כולם חווים את זה", "זה חלק מהחיים", "אצל כולם זה ככה".

והאמנתי לזה. שככה זה. שאין מה לעשות.

בעבר, חשבתי שלהיות "הגבר של הבית" זה אומר לספק, להחזיק, לדאוג, להיות זה שכולם יכולים להישען עליו.
זה ש”לא עושה דרמות”, ששומר על יציבות, שלא נשבר, וזה שגם כשקשה לו, הוא מתמודד ויוצא מזה.

וכך גם חייתי את חיי לאורך לא מעט שנים.

עשיתי, נתתי, דאגתי, השגתי, עינגתי, סיפקתי, פירנסתי.
הרגשתי שאני חייב “להיות בסדר” – גם כלפי עצמי, גם כלפי בת הזוג שלי, גם כלפי הילדים.

שאני חייב לסמן V על כל הסעיפים, ובהצטיינות אם אפשר: אבא, בן זוג, בעל עסק, חבר, בן, מנחה, מנטור…
להיות “הדמות הזו שאחרים מסתכלים עליה ורוצים ללמוד ממנה”.

אם יש חלק או דמות פנימית בתוכי, שלא קיבלה ממני מספיק מקום והכרה לאורך שנות חיי, זה הילד.
לא הילד שלי, אלא הילד שבי.
הילד הזה, תמיד היה חלק ממני. סקרן, שובב, ביישן, ובעיקר: חי. מרגיש את הכול וחזק.
אבל ככל שהשנים עברו והתבגרתי יותר, וקרה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "חיים", המקום שלו הצטמצם בחיים שלי.
ביחד עם התבגרות, עם החיים, עם הציפיות והמחוייבויות, המקום שלו בתוכי התכווץ, קטן ובעיקר השתתק.
מה שלמדתי מהסביבה והמודלים הגבריים שהיא הראתה לי זה שאני צריך להתאפס על עצמי:
"להיות גבר", "להחזיק את זה", "לא לבכות עכשיו", "לא להתפרק פה".
כי זה לא מתאים, כי זה לא הזמן, כי יש דברים שצריך לעשות ולהספיק.
וכך, שנה אחר שנה, בניתי בתוכי חומת מגן מסביב ללב שלי.
חומה שהחזיקה אותי תפקודי, יעיל, חזק, ו“יציב” בעיני אחרים.

רוב חיי לא התייחסתי לגבריות שלי כאל "עניין" או משהו. הייתי גבר, ככה נולדתי, וזהו.
מן הסתם, כמו כולם, את מרבית הזהות הגברית שלי, שאבתי מתוך חיקוי של מה שראיתי בסביבה שלי – אבא, אחים גדולים, חברים, דמויות מפתח שנתקלתי בהן במהלך החיים וההתבגרות שלי.
מעולם לא עצרתי לשאול או לבחון איזה גבר אני רוצה להיות בעולם הזה.
המפגש הראשון שלי, פנים מול פנים, עם הזהות הגברית שלי היה בסדנת מיניות שהשתתפתי בה לפני כמה שנים.
אחד הימים המשמעותיים ביותר שם עבורי, היה יום שעסק כולו, באנרגיה הזכרית.
אני זוכר ממש את התחושה שמשהו חדש מתעצב בתוכי, ממש כמו סוג של עמוד שדרה חדש שהולך ומתגבש ונבנה.

ערן שטרן הוא מוותיקי ומייסדי תחום ההתפתחות האישית בישראל. כבר 20 שנה הוא מלווה אנשים במסע לשינוי – אבל לא תמיד זה היה כך.
ערן התחיל כמהנדס, המשיך להייטק, ורק אחרי משבר – כולל סרטן – הוא התחיל לחיות באמת.
בפרק עמוק וחשוף, דיברנו על חופש, על מחירים, על מלכודות, על פחדים – ובעיקר: על איך לצאת לחיים שלך מהגרסה האוטומטית.

ערן מדבר בכנות נדירה על הצדדים האפלים של עולם ההתפתחות האישית, ועל הבחירה לפגוש כאב כדי להתעצם, כדי לזכות בחופש אמיתי.
ומה הוא לקח איתו מכל זה? את היכולת לבחור. ואת ההבנה שחופש הוא לא יעד – הוא תרגול.

מה זו בכלל "מלכודת חופש" – ולמה אנחנו לא מרגישים חופשיים גם כשיש לנו הכול?
האם חייבים לעבור משבר גדול כדי להשתנות?
ואיך נפגוש את עצמנו באמת – דווקא דרך הפחד, הכאב והעירום הרגשי?

להיות אותנטי
~~~~~~~~~~~~
להיות אותנטי, זה לבטל פגישה כשאתה לא מרגיש טוב נפשית, במקום להגיע ולהעמיד פנים.

להיות אותנטי, זה לומר לחבר שהוא פגע בך, במקום לשמור טינה בשקט.

להיות אותנטי, זה להודות בפני החבר שלך, שאתה יודע שפגעת בו, ואתה מצטער על זה.

להיות אותנטי, זה לומר לבת הזוג שלך מה אתה באמת רוצה, גם כשאתה יודע, שזה משהו שמאד מפחיד אותה.

להיות אותנטי, זה לשתף אותה בפחדים העמוקים ביותר שלך, גם כשזה הופך אותך להיות מאד פגיע מולה.

להיות אותנטי, זה להודות שאתה עייף מדי למפגש חברתי, גם כשהצד השני ממש רוצה ללכת.

להיות אותנטי, זה לומר "אני צריך זמן לעצמי" כשזה באמת מה שאתה צריך, גם אם מישהו אחר יכול לפרש את זה כדחייה

להיות אותנטי, זה לאפשר לעצמך לבכות לידה, כי זה כואב וזה מה שיש בך כרגע.

להיות אותנטי, זה להודות בפני הילדים שלך שעשית טעות, במקום להצדיק את עצמך.

להיות אותנטי, זה לומר לילדים שלך, מה מתאים לך ומה לא, ומה אתה לא מוכן לעשות, גם כשמדובר בהם.

להיות אותנטי, זה להודות בפני הצוות שלך, שאינך יודע את התשובה ושתבדוק, במקום להעמיד פנים שאתה בקיא בהכל.

להיות אותנטי, זה לבקש את הכסף שחייבים לך, גם כשזה מרגיש לא נעים.

להיות אותנטי, זה להודות שאתה מפחד מהתמודדות עם נושאים כלכליים, במקום להתחמק מהם.

להיות אותנטי, זה לבקש עזרה כשאתה סובל מדיכאון או חרדה או סתם קשה לך, במקום לנסות להסתיר ולהתמודד לבד.

להיות אותנטי, זה לבחור בדרך שנכונה לך, גם אם היא לא מקובלת בסביבה, בחברה או במשפחה שלך.

להיות אותנטי, זה להודות בפני עצמך שקשר מסוים כבר אינו בריא לך, גם אם זה אומר שמישהו בצד השני יתאכזב או יפגע ממך.

להיות אותנטי, זה לשתף במשהו שגורם לך לגאווה, גם אם אחרים יוכלו לחשוב שזו התרברבות.

להיות אותנטי, זה לומר "לא" בלי להרגיש צורך להסביר או להצטדק, כשאתה יודע עמוק בלב שהבקשה אינה מתאימה לך.

להיות אותנטי, זה להכיר בכך שיש דברים שאתה פשוט לא טוב בהם, במקום להמשיך להתעקש.

להיות אותנטי, זה להיות מוכן להביע דעה לא פופולרית, ולהיות מוכן להרגיש "לא שייך".

להיות אותנטי, זה לסרב להשתתף בפעילות שלא תואמת את הערכים שלך, ולהיות מוכן לשלם בתחושת בדידות.

להיות אותנטי, זה להציב גבול מול חבר שחצה אותו, גם אם זה יגרום לאובדן החברות.

להיות אותנטי, זה לשתף חבר בקושי אמיתי שאתה מתמודד איתו, גם אם זה יפגע ב"תדמית המושלמת" שיצרת לעצמך.

להיות אותנטי, זה לשנות מסלול חיים שהשקעת בו שנים, כי הוא כבר לא תואם את מי שאתה, ולהיות מוכן לפגוש בלבול, חוסר ודאות ופחד מהלא נודע.

להיות אותנטי, זה לוותר על ההגנות, התחפושות והפרסונה שבנית סביבך במשך שנים, ולהתחיל להיפתח למציאות חדשה.

להיות אותנטי, זה להודות שלעיתים אתה מרגיש חסר ערך, גם כשכלפי חוץ אתה מציג ביטחון עצמי.

להיות אותנטי, זה להודות שלפעמים אתה מקנא באחרים, במקום להכחיש רגשות "לא נעימים".

להיות אותנטי, זה לקבל משוב קשה בלי להתגונן או להסביר, כי יש עמוק בפנים אתה יודע שיש בו גרעין של אמת שנכון עבורך.

להיות אותנטי, זה להפסיק לנסות לרצות את ההורים שלך בבחירות החיים שלך, גם אם זה יגרום להם אכזבה עמוקה.

להיות אותנטי, זה לקבל שיש בך חלקים לא זוהרים (ואפילו "אפלים) שאתה לא אוהב, ועדיין לקבל שהם חלק ממי שאתה ולהתייחס אליהם בחמלה.

להיות אותנטי, זה לעזוב את "התפקיד" שהחברה הטילה עליך, ולהגדיר מחדש את מי שאתה באמת רוצה להיות.

להיות אותנטי, זה להבין שאתה משתנה, כל הזמן, ומותר לך לשנות את דעתך ואת הבחירות שלך.

להיות אותנטי, זה להיות מוכן לשלם מחירים על הבחירות שלך.

להיות אותנטי, זה להפסיק לאהוב רק חלקים מעצמך, ולקבל ולאהוב את עצמך כפי שאתה – עם כל המורכבויות והפגמים.

* * *
ומה זה להיות אותנטי עבורכם?

בן 53 היום.
מרגיש שזכיתי ובורכתי באמת.
בורכתי באהבה שלי עם ורד, בילדים שלי, בעיסוק שלי וביכולת שלי לגעת בחיים ולהשפיע ובמשמעות שזה נותן ומביא לחיים שלי.
בורכתי בזכות הזו לגעת בחיים של אחרים, אפילו לרגע ולדעת שבזכות הנגיעה הקטנה הזו, משהו טוב קרה להם בחיים.
בורכתי בחברים ובאנשים הטובים שאספתי ונאספו סביבי לאורך כל השנים.
בורכתי בגוף שלי ובבריאות שלי וביכולת שלי לפעול איתו, לנוע ולזוז איתו ולקבל ממנו עונג והנאה.
בורכתי במיניות שלי וביצר וביצירה שלי.
בורכתי בכישורים וביכולות המיוחדות שלי.
בורכתי בחיבור העמוק שלי פנימה לעצמי, בהקשבה לעצמי ובאינטואיציה החדה שלי.
בורכתי בהדרכה שלי ששומרת, מגינה עלי ומכווינה אותי.
בורכתי בסקרנות, ביצירתיות וביכולת שלי לגרום לדברים שאני רוצה לקרות.
בורכתי במטפלים ואנשים מיוחדים שליוו ומלווים אותי לאורך השנים, שעזרו ועוזרים לי להפוך להיות טוב יותר עם עצמי, לעצמי ולאחרים.
בורכתי באהבה שיש בי ובכך שלמדתי לפעול מתוכה בדברים שאני עושה ובתנועה שלי בעולם.

אנחנו לא ממש אוהבים שינוי, "לחזור לשיגרה" הוא ביטוי שאנחנו אוהבים להגיד בתקופות מסויימות. זהו רצון טבעי ליציבות, אבל השאיפה לשיגרה היא לא רק בעיתות משבר כמו מלחמה או מגיפת הקורונה, אלא גם בהקשרים שאמורים להיות חיוביים. הרי בטח יצא לכם להגיד "אחרי החגים נחזור לשיגרה". ערן שטרן, מלווה אנשים ועסקים בתהליכי שינוי, יוצר ומגיש את הפודקאסט עושים שינוי חושף את השורשים לחששות. הוא מאיר נקודה חשובה: לעיתים קרובות אנחנו רואים בשינוי הודאה בכישלון העבר, מחשבה שמכבידה עלינו. אבל האם דריכה במקום, במיוחד כשאיננו מאושרים, אינה גובה מחיר יקר יותר מהנפש שלנו? האזינו לשיחה המרתקת של אורן וערן, בה הם צוללים לעומק של תהליכי שינוי ומגלים מה צריך לעמוד בבסיס החשיבה שלנו כששינוי עומד על הפרק.

אנחנו יוצאים היום למסע סביב הגדרת החופש, האם יש לו מחיר? כמה עולה? שווה לשלם? מהו בכלל חופש? מסע חייו המרתק של ערן שטרן דרך ההייטק אל האימון, משם את טלטלה גדולה סביב עסק מצליח ביותר, סרטן ומה לא וכל זה תוך כדי חקירה של המושג חופש ומתי יש לי ממנו. ולא, זה לא קשור לכמות הכסף בחשבון. ערן מספק לנו הצצה נפלאה להבנות, לתפיסות ולאמונות שנולדו מתוך מפגש עם מציאות חייו.