הבלוג שלי

נתקלתי בסופ"ש בציטוט של ג'ים קארי, שלא הכרתי, שאמר פעם: "דיכאון הוא אווטר שלך, שאומר לך שנמאס לו לשחק את הדמות שאתה מנסה לגלם".

חשבתי עליו לעומק, כי אני מכיר את זה, את הרגע שבו הנפש מתקוממת ואומרת "לא עוד". השאלה היא רק, אם אנחנו מספיק קשובים לשמוע אותה…

נדמה לי שכל אחד מאיתנו מגלם כמה דמויות במקביל. זה מתחיל כבר בילדות – אנחנו לומדים איזו דמות "עובדת טוב" בבית, איזו "עובדת טוב" בבית הספר, עם חברים. ועם השנים, נוספות עוד דמויות – המנהל הקשוח, האמא הסופר-וומן, הבן הממושמע, החבר התומך שאף פעם לא מתלונן.

אנחנו יוצרים לעצמנו אוסף של דמויות שונות, ולאורך השנים, אנחנו מאמינים להן, לדמויות שיצרנו, שהן אנחנו.

אבל הנפש שלנו יודעת. היא יודעת מתי אנחנו משחקים איזו דמות, ומתי אנחנו אותנטיים באמת.

התסריט שכתבו לנו, או שכתבנו לעצמנו – מתחיל ללחוץ. ככל שהדמות רחוקה יותר ממי שאנחנו באמת, כך הדיסוננס הפנימי, הפער והלחץ גדלים.

אני זוכר כאשר הדמות שהייתי, המנטור המצליח שתמיד יודע, שתמיד חזק, שאף פעם לא מתבלבל – התחילה להתפורר. זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך איטי וכמעט בלתי מורגש.

בהתחלה אלה היו רק רגעים של עייפות מוזרה. לא עייפות פיזית. משהו עמוק יותר. כאילו חלק ממני רצה לישון, אבל לא בגלל חוסר שעות שינה.
אחר כך התחילו רגעים של ריקנות. הייתי יושב בשיחה עם אנשים, או עומד על הבמה ומדבר, וחוץ מאשר המילים שיצאו מהפה שלי בצורה אוטומטית, הרגשתי כלום. כאילו אני מקריא מתסריט.
ואז החלה ההימנעות. הייתי דוחה משימות שחשבתי שהן חשובות. חשבתי שמחר אהיה יותר בפוקוס, אבל מחר הגיע, והפוקוס לא.

"אני אהיה חופשי כשהילדים יגדלו"
"אהיה חופשי כשאסיים לשלם את המשכנתא"
"אהיה חופשי כשיהיה לי מספיק כסף בבנק"
"אהיה חופשי כשאפרוש לפנסיה"

כמה פעמים אמרתם את המשפטים האלה לעצמכם? כמה פעמים דחיתם את החופש שלכם ל"יום אחד", למועד עתידי שבו כל התנאים החיצוניים יסתדרו בדיוק כמו שצריך?

אני אמרתי זאת לעצמי לא מעט פעמים בעבר.

חשבתי שאם רק אצא קצת מהמרתון של חיי היומיום – רשימת ה-TODO שלא מסתיימת, רשימת המטלות האינסופית בבית, הוואטסאפים שלא מפסיקים להכנס – אז ארגיש חופשי. אז לקחתי את המשפחה ויצאנו לטיול של שנה בעולם. רחוק מכולם. ואתם יודעים מה? המחשבות, תחושת המחנק, חוסר המנוחה – הם פשוט ארזו מזוודה ונסעו איתי. שינוי המיקום לא שינה את מה שהתרחש בתוכי.

צפיתי לאחרונה בסדרה "הזוג המושלם" בנטפליקס.

לא אעשה לכם ספוילר גדול מדי, אבל הסיפור הוא ידוע ומוכר: זוג יפה ומושלם, משפחה יפה, חיים מושלמים, קריירות מבריקות, בית חלומי, הכל נראה מבחוץ בדיוק כמו שצריך להיראות.

ואז מתברר (כצפוי) שהכל פאסון. מאחורי הדלתות הסגורות, בין ארבע הקירות – לא כל הנוצץ הוא זהב.

ישבתי מול המסך וחשבתי לעצמי: "וואו, כמה זה מוכר".

יכולתי לראות תקופות קודמות בחיים שלי, שבהם זה היה בדיוק כך, שמבחוץ הכל היה נראה יפה ונוצץ, אבל מבפנים התמונה היתה אחרת לחלוטין.

ובטיימינג מעניין היום, חג הפורים, חג התחפושות והמסכות, החג שבו מותר לנו להיות מישהו אחר ליום אחד, אולי דווקא היום אפשר במקום להתחפש (כמו שאנו עושים 364 ימים בשנה), אולי דווקא היום, בחג הזה, נרשה לעצמנו להסיר אותה.

אני חושב שכעת, כולנו כבר מבינים שאנחנו כבר כמעט שנה וחצי חיים בעולם אחר.
אנחנו חיים במציאות חדשה. מציאות של אי-ודאות מתמשכת.

כיצורים אנושיים אנחנו מאד זקוקים לוודאות הזו. אפילו מכורים לה. היא מעניקה לנו איזה שהוא בסיס מוכר ובטוח שאנחנו יכולים לעמוד עליו.
וכשהוודאות הזו איננה, אנחנו מרגישים מאד לא יציבים ולא בטוחים.

בשיחות שלי עם אנשים בתקופה האחרונה, אני שומע את אותו המשפט שוב ושוב: "אני מחכה שהדברים יתייצבו קצת לפני שאני מקבל החלטות".
"אולי אחרי המלחמה…"
"כשיהיה ברור מה קורה עם המשק…"
"כשאדע מה יהיה עם המילואים…"

אבל כמו שכולנו מבינים – אנחנו עלולים לחכות הרבה זמן.

לפני שחליתי בסרטן, גם אני חייתי באשליה שיש לי שליטה. שאני יכול לתכנן את החיים שלי קדימה, לדעת מה יקרה. ואז, בן רגע, הקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלי.

איך אדם חופשי, שנולד עם אינסוף אפשרויות, מוצא את עצמו בתוך כלא בלתי נראה?

זה מתחיל מוקדם מאוד. חשבו על תינוק שזה עתה נולד. אותו תינוק בדיוק, אם היה נולד בבני ברק, היה גדל להיות מישהו אחד ואם היה נולד בצפון תל אביב – היה גדל להיות מישהו אחר לחלוטין. בהודו? בסין? בניו יורק? בכל מקום הוא היה מתפתח לאדם שונה, עם אמונות שונות, עם תפיסות עולם שונות, עם "אמיתות" שונות לגמרי על החיים – וכמובן, עם תוצאות אחרות ועם חיים אחרים לחלוטין.
ישנם כמה שלבים שגורמים לכלא הסמוי שלנו להיווצר.

מכירים את ההרגשה שאתם יודעים שעשיתם משהו נכון? משהו טוב? שכל החלקים מתחברים בצורה טבעית והרמונית, כאילו נועדו להיות כך תמיד?

יש משהו עילאי בתחושה הזו. תחושת הגשמה, משמעות וסיפוק מאד גבוהים.

זו התחושה שאני מרגיש בכל פעם בסיום של הריטריט "50 גוונים של חופש".

מבחינתי, זו היצירה הכי טובה שלי, עד היום.

היצירה הכי מדוייקת, אותנטית ואמיתית שלי.