מסע הגבריות החדשה שלי – פרק ב': הילד שאיבדתי

אם יש חלק או דמות פנימית בתוכי, שלא קיבלה ממני מספיק מקום והכרה לאורך שנות חיי, זה הילד.

לא הילד שלי, אלא הילד שבי.

הילד הזה, תמיד היה חלק ממני. סקרן, שובב, ביישן, ובעיקר: חי. מרגיש את הכול וחזק.

אבל ככל שהשנים עברו והתבגרתי יותר, וקרה הדבר הזה שאנחנו קוראים לו "חיים", המקום שלו הצטמצם בחיים שלי.

ביחד עם התבגרות, עם החיים, עם הציפיות והמחוייבויות, המקום שלו בתוכי התכווץ, קטן ובעיקר השתתק.

מה שלמדתי מהסביבה והמודלים הגבריים שהיא הראתה לי זה שאני צריך להתאפס על עצמי:

"להיות גבר", "להחזיק את זה", "לא לבכות עכשיו", "לא להתפרק פה".

כי זה לא מתאים, כי זה לא הזמן, כי יש דברים שצריך לעשות ולהספיק.

וכך, שנה אחר שנה, בניתי בתוכי חומת מגן מסביב ללב שלי.

חומה שהחזיקה אותי תפקודי, יעיל, חזק, ו“יציב” בעיני אחרים.

"גבר מצליח" לכל הדיעות.

אבל בתוכי, משהו יותר ויותר דעך ומת.

לפעמים, היו רגעים שבהם הילד הזה שבתוכי ניסה לצאת, או לשלוח לי סימנים או איתותים.

דרך עייפות שלא מוסברת, תחושת ריקנות לא ברורה, געגוע למשהו שלא ידעתי לשים עליו את האצבע או לקרוא לו בשם.

אבל הרגשתי אותו.

כמו גברים רבים, גם אני פשוט הדחקתי והזזתי את זה הצידה.

היו לי גם הרבה סיפורים טובים להצדיק את זה לעצמי: "זה לא הזמן עכשיו", "יש משימות להשלים", "יש לי אחריות ומחויבויות", "רגשות זה לחלשים" וכן הלאה…

אחת המתנות הגדולות שאיפשרתי לעצמי במסע הזה, היה להחזיר את הילד לחיים. לתת לו שוב את המקום שלו.

את המקום להשתטות, לצחוק, להיות סקרן וביישן, לחקור, ללמוד, לטעות, ליפול ולהיכשל, ולקום מחדש.

ככל שנתתי לו יותר ביטוי ומקום בחיים שלי, כך חזרה לי האנרגיה, תחושת החיות, השובבות והשמחה. כי ככה ילדים חיים: עם אנרגיה, שובבות ושמחה.

הרבה מהגברים שאני פוגש מרגישים דברים דומים. שהם איבדו את הקשר עם הילד הפנימי שלהם. ובעיקר את מה שהילד הזה מייצג.

את החופש להיות בלי תפקיד. את היכולת לשחק בלי סיבה. את הלגיטימציה להרגיש ולבטא את מה שהם מרגישים, בין אם זה פחד, צורך, כאב, או כמיהה. כמו שזה, בלי פילטרים.

הילד הזה קיים בכולנו. והוא רוצה לחזור ולקבל את המקום שלו. הוא רוצה שנראה אותו. הוא רוצה שנקשיב לו.

המפגש הראשון בסדנה הקרובה שאקיים, לקבוצה מצומצמת ואינטימית של גברים: “ילד. מלך. מאהב. קוסם – מסע לזהות הגברית החדשה שלך”, אנחנו עומדים לפגוש אותו שוב: את הילד.

נפגוש שוב את החלק הזה שבנו, החלק החי, הפראי, הרגיש, היצירתי, הספונטני, השובב, הכואב, הצוחק והשמח.

כל אחד יוכל לבחון ולראות:

• איפה בחיים שלי אני עדיין שותק?
• איפה אני מבטל את הצרכים שלי?
• איפה אני ממשיך לרצות כדי שיאהבו אותי?
• ומה בכלל אני רוצה, מתחת לכל הציפיות וה”צריך”?

אנחנו נעמיק דרך שיח, שיתוף, תרגולים.

נעבוד עם הגוף, עם כתיבה, עם התבוננות אמיצה פנימה.

לא ננסה “לפתור” שום דבר, אלא פשוט להקשיב לו, למה שהוא רוצה לומר לנו.

זה המפגש הראשון שלנו בסדרה והוא כל כך חשוב, כי ברגע שנאפשר לילד מקום וביטוי, משהו בתוכנו משתחרר וחוזר לנשום.

אם זה נוגע בך, אם אתה מרגיש שגם אתה לפעמים מתגעגע לאיזו פשטות ילדית שהלכה לאיבוד, או רוצה להחזיר לעצמך את התחושות האלו, אני מזמין אותך להצטרף אלינו.

כל הפרטים כאן >>