איך להתגבר על המאבק הפנימי

לפני כמה ימים ישבתי עם חבר שביקש להפגש ולשוחח.

הוא עובד במקום עבודה שכבר לא נכון לו להיות בו. הוא מרגיש שכל יום שהוא שם הוא יום של סבל עבורו.

ומצד שני, יש לו "תחביב" שהוא מאד נהנה ממנו. הוא אוהב לכתוב.

כשהוא כותב הוא מרגיש שהוא נמצא ב-ZONE שלו.

הוא מרגיש שזה נכון ומדוייק לו.

הוא מרגיש שהוא מביא את עצמו לידי ביטוי בצורה המיטבית והנכונה ביותר שניתן.

שאלתי אותו מה הוא היה רוצה שיקרה?

והוא אמר שהוא היה רוצה לעזוב (כבר מחר בבוקר) את העבודה שלו ולהתפרנס רק מהכתיבה שלו.

הוא אוהב לכתוב, הוא נהנה מזה, אבל הוא לא עושה את זה מספיק.

כשהוא מפרסם את מה שהוא כותב הוא לרוב מקבל תגובות טובות ומפרגנות מאנשים, אבל למרות זאת, קיים בתוכו החשש.

החשש שלא יאהבו את מה שהוא כותב. שלא יאהבו את היצירה שלו. שלא יגיבו לכך מספיק אנשים, או שיקבל תגובות פחות "מפרגנות".

אז הוא כותב מעט מאד. הרבה יותר מעט ממה שהוא היה רוצה.

אמרתי לו שאני מרגיש שיש בתוכו 2 כוחות שמתנגדים אחד לשני.

הכח הראשון זה הרצון העצום שלו לכתוב ולהביא את עצמו לביטוי אמיתי ומשמעותי בעולם.

והכח השני זה האגו שלו שמפחד שלא יאהבו את מה שהוא עושה.

האגו שלנו תמיד יעצור אותנו מלעשות דברים שנתפסים על ידו כ"מסוכנים" או "לא בטוחים".

לכתוב ולפרסם את היצירה שלך זה לא דבר בטוח. זה מאד מסוכן.

אתה יכול לקבל תגובות לא אוהדות, או לא לקבל תגובות בכלל.

אתה חשוף לביקורת, למחשבות ודיעות של אנשים אחרים.

ואתה בעיקר, יוצא לעולם, בלי "הגנות" ובלי מי שישמור עליך שלא תפגע.

כך האגו שלנו תופס את זה. זה לא ממש משנה אם זה נכון או שלא, אם הסכנה היא ממשית או שלא, מבחינת האגו שלנו זה הכי ממשי שיש.

ואז הוא פועל לעצור אותנו בכל דרך אפשרית.

הוא מפעיל את מה שאני קורא להם "מנגנוני הגנה". אתם מכירים את כולם.

אלו הם הפחד והספק.

הדחיינות.

הביקורת.

ההיסוס.

ההקטנה העצמית.

הציניות והסקפטיות.

השכחה.

ועוד הרבה אחרים.

אין זה משנה מהו מנגנון ההגנה שהופעל, המטרה היא אחת: להשאיר אותנו במקום "הבטוח והמוכר".

ולרוב, אנו לא מודעים לתהליך שאנו עוברים, לתפקיד של האגו בתוכנו, למנגנוני ההגנה שהופעלו בתוכנו, ואנו פועלים מתוך הפחד, ההיסוס והספק.

יותר נכון יהיה לומר שאנו לא פועלים. אנו נשארים בדיוק באותו מקום.

עם אותם החששות, ועם אותם התסכולים, ועם אותם השאיפות.

מבלי לקדם אותם.

בסוף השיחה שלנו אמרתי לו שאני לא ממש ממליץ לו לעזוב מחר בבוקר את מקום העבודה.

יש במקום העבודה שלו (למרות שהוא לא נהנה שם כרגע) תועלות עבורו. זה נותן לו שקט כלכלי, ובטחון שהם חשובים מאד לאגו שלנו.

אבל שמצד שני, שיתחיל "להרים הילוך" בכתיבה שלו. שיכתוב. שיפרסם. שיפתח בלוג, שיוציא קטעים שבהם הוא מקריא את מה שהוא כותב ליוטיוב ולפייסבוק.

שיקדם את היצירה שלו.

שיביא את הקול שלו לקדמת הבמה.

שיתעלם מהקול של האגו שלו שמפחיד אותו מהתגובות. הרי אם נהיה רגע כנים עם עצמנו, אין זה משנה מה נעשה, לעולם, אבל לעולם לא נצליח לגרום ל-100% מהאנשים לאהוב אותנו.

אף פעם לא כולם יתחברו אלינו.

אף פעם לא כולם יפרגנו לנו.

אף פעם לא כולם יהנו מהיצירה שלנו.

וזה די מיותר לנסות ולרצות את כולם. מי שמנסה כל הזמן לרצות את כולם, ימצא את עצמו במהרה מאד, אבל מאד לא מרוצה!

אני מקווה שהוא יעשה את זה. אני מקווה שהוא לפחות יתחיל.

אני לא באמת יודע איך זה יתפתח ולאיזה כיוונים, אבל אני יודע, שכמו שדר' סוס כתב בספר הנפלא שלו: ש"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".

אם הדברים הללו נגעו בכם, אני מזמין אתכם גם לעשות את הצעד הראשון ולהוציא את הקול שלכם לעולם.

הצעד הראשון הוא אפילו להתחייב על הצעד הראשון.

אם אתם מרגישים שיש בכם "יותר" ממה שאתם מביאים היום לעולם…

אם אתם יודעים שיש לכם תפקיד…

אם אתם קולטים שאתם נעצרים, בכל פעם מלעשות את הצעד ולהביא את עצמכם לידי ביטוי עצמי מלא בעולם…

אני מזמין אתכם להצטרף אלי ל"תגלית" הקרובה.

תעברו שם תהליך יוצא דופן שבו תבינו (אולי לראשונה) מה באמת עוצר ומפריע לכם לממש את מי שאתם

תתחברו לאינטואיציה הגבוהה שלכם ותדעו כיצד לקבל את ההכוונה הכי מדוייקת שאפשר

ובעיקר – תעשו צעד מהותי ומשמעותי למימוש של השליחות האמיתית שלכם בעולם…