הצלחה

הי,   בגיל 32 בערך הייתי משוכנע שאני יודע את כל מה שצריך לדעת כדי להצליח בחיים. בנקודה הזו כבר הייתי בתפקיד ניהולי בכיר באינטל, משכורת מעולה, בונוסים, תנאים מכאן ועד הירח, בית משלי, משכנתא, אשה ושני ילדים – כל החבילה.   הייתי בטוח שפיצחתי את השיטה, שהבנתי איך הדברים עובדים, שאני יודע את כל מה שצריך כדי להמשיך ולקחת את החיים שלי לרמה הבאה שלהם.   הכל היה נראה מושלם ובמקום.   היתה רק בעיה אחת עם זה. בעיה קטנה, מינורית לכאורה, שמול כל השאר באמת היתה אמורה להתגמד. ובאמת, לא היה לי על מה להתלונן, הכל היה נראה טוב.   מבחוץ.   הכל היה נראה טוב מבחוץ.   בפנים, בתוכי היתה איזו תנועה לא ברורה. זה התחיל כתנועה קטנה כזו, מינורית, כמעט לא מורגשת. אבל ככל שעבר הזמן והתקדם, התנועה הזו הלכה והתחזקה.   ובשלב מסוים, כבר לא הייתי יכול להתעלם ממנה. התנועה הפכה לתחושות של חוסר סיפוק, פיספוס ותסכול.   וגם סוג של כעס על עצמי – איך זה יכול להיות שאני מרגיש לא מסופק, כשהכל נראה לכאורה "מושלם ובמקום".   הסתובבתי עם התחושה הזו תקופה לא קצרה.   והיא התנגשה אצלי בפנים עם התפיסה שלי ש"אני יודע הכל". כי אם פיצחתי ואני יודע הכל, אז איך זה יתכן שאני מרגיש תסכול וחוסר סיפוק?   זה לקח זמן, עד שהייתי מוכן להודות בפני עצמי, שאולי בעצם, אני לא יודע הכל. שאולי, יש כאן משהו שאני לא מבין אותו עדיין? שאולי יש עוד דרכים לחיות את החיים, חוץ מהדרך שאני מכיר (ושלמעשה היום אני מבין שהובלתי אליה לאורך חיי)? שאולי, רק אולי, יש לי עתיד שיכול להיראות שונה ואחר מזה שנראה לי מובן מאליו?   ברגע ששחררתי את התפיסה הזו, שכך הדברים צריכים להיראות, ושזו הדרך שבה צריך לחיות, נפתח בפני עולם שלם. עולם חדש של אפשרויות, התנסויות, חוויות וידע. חדשים, כאלו שלא הכרתי קודם, ושלא נחשפתי אליהם לפני כן.   אגב, התהליך הזה קרה לי שוב ושוב בהמשך, בנקודות שונות בחיים שלי, בהקשרים נוספים, של עסקים, של יחסים, של בריאות, של ילדים, של כסף, של אהבה.   במקומות שבהן הייתי מוכן סוף סוף להודות שאני לא באמת יודע הכל, שם קרו אחר כך פריצות הדרך הגדולות בחיים שלי.   זה לא תמיד פשוט להודות, בפני עצמך ואחר כך בפני העולם, שאתה לא יודע. יש שם אגו שנעלב, יש שם חשש מאיך אראה בעיני אחרים ומה הם יחשבו עלי. אבל אם אנחנו מוכנים רגע להניח את אלו בצד ובאמת להתמסר לעובדה הפשוטה ש – we don't know shit, אז אנחנו פותחים את עצמנו לקסם של הלא נודע בחיים שלנו.   לאפשרויות חדשות שאין שום סיכוי בעולם שהיינו יכולים להגיע אליהן, בשום דרך אחרת.   אז רגע לאחר שהשנה האזרחית החדשה נכנסה לחיינו, אני מזמין אתכם רגע, להודות בפני עצמכם, שאולי ישנה האפשרות הזו, שאתם לא יודעים?   שאתם לא יודעים הכל? שאתם לא יודעים או מכירים כרגע בעוד אפשרויות שיש לכם לחיות את החיים שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים את עצמכם באמת כמו שאתם חושבים? שאתם לא יודעים או מכירים את הרצונות האמיתיים של הנשמה שלכם? שאתם לא יודעים או מכירים ביכולות האמיתיות שלכם ובכוח שיש בכם?   בכל יום שעובר, אני לומד עוד משהו על עצמי, משהו חדש שלא ידעתי. אני מגלה משהו חדש על העולם, משהו חדש...   זה לא מתאפשר כשאתה חושב שאתה יודע הכל, כשאתה מקובע על מה שאתה מכיר.   הקסם בחיים שלנו קורה בצד השני – בצד של ה-אי ידיעה.   אז מי מוכן להודות שהוא לא יודע?

הי,   שלשום ראיינתי לפודקאסט את עדי אגאי, יוצרת וזמרת (רק בת 22), שלאחר שחרורה מהצבא מצאה את עצמה בתוך שבועיים בעבודת הייטק נחשבת, משכורת של 5 ספרות עם כל הפינוקים שההייטק יכול להציע. לאחר חצי שנה היא החליטה לעזוב ולפתח את הקריירה המוסיקלית העצמאית שלה.   כדי לשמוע את הפרק המרתק איתה תצטרכו לחכות כמה שבועות, אבל בין הדברים שהיא סיפרה לי, היא אמרה שהיא היתה הכי צעירה שם בחברה, וששאר האנשים מסביבה היו בני 40+. ושלאחד מהם, שהיה במשרד איתה, היה משפט קבוע שהיה אומר בכל יום חמישי כשהיו נפרדים ללכת הביתה...   המשפט הזה היה: "הנה עוד שבוע עבר..."   כשהיא סיפרה לי על זה, הרגשתי כמה כאב, תסכול וסבל הוא כולל בתוכו.   מה שיותר עצוב, הוא שאותו אדם, הוא לא משהו נדיר או יחודי. עד היום פגשתי אינספור אנשים שנמצאים בדיוק במקום הזה.   הם קמים בוקר בוקר, נכנסים לרכב, נוסעים לאנשהו שנקרא "עבודה" שהם כבר לא אוהבים, לא מרגישים מסופקים או מספיק בעלי ערך, שאינם מרגישים שמתוגמלים בה כראוי ובעיקר "מעבירים את הזמן" לעוד שבוע.   עוד שבוע עבר....   כך הם חיים. שבוע, אחרי שבוע, אחרי שבוע...   חיים וסובלים בעבודה שלהם.   בעיני זה מצב הזוי. מקום העבודה או העיסוק שלנו, זה אחד המקומות שאנו מבלים בו הכי הרבה זמן במהלך חיינו.   בואו נעשה חישוב זריז: נניח שאדם ממוצע יעבוד כ-40 שנים בחייו (גיל 25-27 עד 65-67) ושבכל שנה יעבוד לפחות כ-230 ימים (בניכוי סופי שבוע, חגים, חופשות וכדומה) ובכל יום יעבוד לפחות 8-9 שעות (יש כאלו שעובדים הרבה הרבה יותר).   בחישוב גס זה אומר שבמהלך החיים נבלה כ-82800 שעות מחיינו במקום העבודה שלנו.   זה חלק עצום מהחיים שלנו. לצורך ההשוואה, כנראה שזו הפעילות השניה שנשקיע בה הכי הרבה זמן מחיינו. הראשונה תהיה – לישון.   תארו לכם, איך נראית איכות החיים של אדם שחלק ניכר מהזמן שלו, הוא מבלה בפעילות שאינה מעניינת אותו, שמשעממת אותו, שהוא מרגיש בה מתוסכל ולא מסופק. אלו הם חיים של אומללות.   והכי עצוב, זה שכשנמצאים במקום הזה (מנסיון אישי... been there done that...) לרוב, אין לנו שום קצה אור. אין שום תוכנית, שום קצה חוט למה אנחנו יכולים לעשות כדי שהמצב הזה ישתנה.   ואז, עוד שבוע עבר...   ועוד אחד... ועוד אחד...   וכך לאט לאט, אנחנו קמלים לתוך הדבר הזה שקוראים לו "החיים", מאבדים את התקווה לשינוי, מאבדים את הזיק בעיניים והופכים לאנשים כבויים.   אלו הם אנשי ה-Walking Dead!   במקום הזה, יש כמה אפשרויות על הפרק: אפשרות 1 – לא לעשות כלום (ואז הדרך ל-Walking Dead מובטחת) אפשרות 2 – לעזוב ולחפש מקום עבודה אחר או עיסוק אחר (עצמאי / שכיר, זה לא באמת משנה כל כך) אפשרות 3 – להבין שזה לא כל כך קשור למקום העבודה, כמו שזה קשור אלי   רוב האנשים יבחרו באפשרות האוטומטית הראשונה. ולא יחשבו בכלל שיש עוד אפשרויות.   לאפשרות השניה נדרש "אומץ" או כך לפחות מרבית יגדירו את זה. בהרבה מקרים אנשים מחליפים מקום עבודה למשהו דומה, אבל זה לא באמת עוזר להם, הם מהר מאד חוזרים למקום של התסכול.   האפשרות השלישית דורשת לקיחת אחריות אישית ברמה הגבוהה ביותר. זו ההבנה שאני הוא היוצר של החיים שלי, ואם כך המקרה, אז כדאי שאעשה עם זה משהו. כדאי לפתח את עצמי בדרך שתאפשר לי לראות עוד אפשרויות וחלופות. אגב, ראיתי לא פעם, אצל משתתפים בתוכנית "עושים שינוי", שאחרי שעברו את התהליך, הם בחרו להישאר בדיוק באותו מקום עבודה, הוא לא השתנה. הם השתנו ובמקום להמשיך ולסבול באותו מקום עבודה, הם הגיעו שונים אליו, והסבל פסק.   הסבל פסק והתחלף בתחושת הגשמה וסיפוק.   החיים כאן קצרים מדי מכדי לכלות אותם בסבל, בחוסר סיפוק ובתסכול.   הם קצרים מדי מכדי לחכות כל השבוע רק כדי לומר את המשפט "עוד שבוע עבר", לנשום קצת אוויר בסוף השבוע ולחזור שוב לתסכול המוכר.   הם קצרים מדי. נקודה.   כדאי שנעשה איתם משהו בעל משמעות שגורם לנו סיפוק והנאה.

ג'ון לי דומאס (John Lee Dumas) הוא יזם, המייסד והמנחה של אחד הפודקאסטים המצליחים והמושמעים בעולם - Entrepreneurs On Fire עם למעלה מ-100 מליון האזנות לכ-3,000 פרקי פודקאסט יומיים שפרסם עד כה. לאחר שסיים את השירות הצבאי שלו בעיראק, הוא החל לחפש את דרכו בחיים. החל ללמוד משפטים והפסיק, המשיך את המסלול כשכיר בחברות גדולות. וכך, באחת מהנסיעות הארוכות בכל בוקר לעבודה, עלה בו הרעיון להקים את הפודקאסט היומי, והשאר היסטוריה. בשיחה שלנו, שאמנם היתה קצרה מהרגיל, ג'ון שיתף כמה מהתובנות המשמעותיות יותר מדרכו היזמית: - מה היה הטריגר שהצית בו את הרעיון לעשות שינוי, לעזוב את עבודתו כשכיר ולהתמסר ליצירה של פודקאסט יומי - מה זה חופש עבורו, ומה יכול לאפשר לכל אדם ליצור חופש בחיים שלו - מה הוא עושה בנקודות השבירה, להתמודד עם אתגרים משמעותיים - מה היא העצה האחת שהוא היה נותן למי שרוצה להניע שינוי בחיים שלו - ומה גורם לו לקום בבוקר ולעשות את מה שהוא עושה הראיון עם ג'ון באנגלית, אך בסיומו הקלטתי עבורכם גם סיכום שלי של עיקרי הדברים.

לאחרונה העברתי הרצאה לסטודנטים בקרייה האקדמית אונו. בגלל נפלאות התקופה, היא הועברה בזום והוקלטה, כך שגם אתם יכולים להנות ממנה כעת. צפייה מהנה :-)

הי!   לפני כמה ימים, באחד ממפגשי הקבוצות של "עושים שינוי", הקרנתי להם את הסרטון הזה של החמישיה הקאמרית: פרספקטיבה.   שתיים וחצי דקות קורעות. לא אספר לכם על מה כדי לא לעשות ספויילר כשתצפו, אבל הקטע מסתיים עם המשפט הבא, כשאחד אומר לחברו: "אל תשתנה לי מותק!". וחשבתי כמה הקטע הזה הוא רלוונטי לחיים שלנו.

שמחתי להתארח בפודקאסט מאחורי המיקרופון של דנית בן-דויד שראיינה אותי על שני הפודקאסטים שלי "עושים שינוי" ו"כסף טוב" בין השאר תוכלו לשמוע: למה אני מקליט פרקים מאוד ארוכים איך אני מצליח ליצור אינטימיות עם המרואיינים שלי איך אני מזמין אנשים להתראיין ואיך אני מתמודד עם תשובות שליליות שאני מקבל לפעמים איך לשאול שאלות נכונות ומעניינות על מנת ליצור ראיון עומק טוב ומרתק ועוד המון נושאים וטיפים מרתקים ומעניינים…

בינואר 2020 פתחנו את הקבוצה הראשונה בתוכנית "עושים שינוי".   שנה וחצי, ושש קבוצות מאוחר יותר, למדנו לזהות מי הם האנשים שבאמת רוצים שינוי בחיים שלהם. ולא רק כאלו שרוצים – אלא כאלו שהחליטו שהם מוכנים להשתנות.   הרבה אנשים רוצים שינוי. למעשה, אני משוכנע שאם תשאלו 100 אנשים סביבכם, להערכתי 80-85 מהם יאמרו שהם רוצים לשנות משהו בחיים שלהם.   לרצות להשתנות זה נחמד, אך לגמרי לגמרי לא מספיק. כדי להשתנות, לא מספיק לרצות, אלא ובעיקר, צריך להשתנות.   אנשים רוצים שינוי, אבל לא מוכנים להשתנות. הם לא מוכנים לעשות את מה שצריך כדי להיות מי שהם רוצים להיות ולקבל את החיים ואת התוצאות שהם רוצים לעצמם.   ובלי הנכונות להשתנות, לא יקרה שום דבר בחיים שלהם.   כלום.   כחלק מתהליך המועמדות לתוכנית "עושים שינוי" אני מבקש מהאנשים למלא שאלון הכרות קצר. אני באופן אישי עובר על כל השאלונים שהאנשים ממלאים ומתוכם ניתן לראות בסבירות די גבוה מי יכול להתאים לתוכנית ומי לא.   יש כמה שאלות שעוזרות להבין את הלך הרוח של האדם ובעיקר עד כמה הוא באמת רציני ומחוייב. לא כלפי או כלפי התוכנית. עד כמה הוא מחוייב כלפי עצמו. עד כמה הוא בשל עם ההחלטה לשנות את חייו. עד כמה הוא מוכן באמת לעשות שינוי בחייו. עד כמה הוא באמת מוכן להשתנות.   ואז אתמול קיבלנו את השאלון הזה (כאן למטה בתמונה).

אנחנו במלחמה. אזעקות, צבע אדום, נפילות... עכשיו זה לא זמן טוב ל....   אנחנו במגיפה. נדבקים, מאומתים, חיסונים... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בחגים. קניות, מתנות, ארוחות משפחתיות... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בקיץ. קייטנות, חם, חופשות.... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו בחורף. גשמים, קר, הצפות... עכשיו זה לא זמן טוב ל...   אנחנו ב_________. (השלימו את החסר...) עכשיו זה לא זמן טוב ל...     איך שלא נסתכל על זה, עכשיו זה לא זמן טוב ל....   אף פעם זה לא זמן טוב ל...   תמיד יהיה משהו שיפריע לנו.   תמיד יהיה משהו שימשוך את האנרגיה.   תמיד יהיה משהו שימשוך את תשומת הלב שלנו.   תמיד יהיה משהו שלכאורה הוא "חשוב יותר" ו"דחוף יותר".   אבל זה רק לכאורה. לא באמת.   כי מה חשוב יותר מאנחנו עצמנו?   תמיד יהיו סיבות, תירוצים, הסברים למה עכשיו הזמן לא מתאים. אבל אלו בדיוק: סיבות, תירוצים והסברים.   אם אתם רוצים לשנות משהו בחיים שלכם, אם אתם רוצים לשנות ולהשתנות, הדבר הראשון שצריך להשתנות הוא זה: ההבנה שאין זמן אחר.   אין זמן אחר. יש עכשיו. רק עכשיו.   ואין זמן טוב יותר לעשות שינוי מאשר: עכשיו!   תמיד יהיו הפרעות. תמיד יהיו הסחות דעת. תמיד יהיה משהו חיצוני שיפריע לנו.   אם ניתן לו להפריע לו. זו בחירה שלנו.   אפשר גם שלא. אפשר להחליט שעכשיו זה הזמן הטוב ביותר.   למה?   כי אין זמן אחר. יש עכשיו. רק עכשיו.   אז מה אתם עושים עכשיו? כדי לשנות משהו בחייכם?   אל תחכו שהאזעקות יפסקו. מחר יהיו אזעקות חדשות.   אל תחכו שהמגיפה תעלם. מחר תהיה מגיפה חדשה.   אל תחכו ל"אחרי החגים". מחר יהיו חגים חדשים.   אל תחכו שהקיץ יגמר. מחר יהיה קיץ חדש.   אל תחכו שהחורף יגמר. מחר יהיה חורף חדש.   אל תחכו שהתירוצים יגמרו. מחר יהיו תירוצים חדשים.   מה אתם עושים עכשיו?   אם קראתם עד לכאן, יש כמה פעולות שאתם כבר יכולים לעשות, עכשיו! 1. לתאם איתנו "שיחת בהירות" ללא עלות וללא התחייבות, שבה נעזור לכם להבין מה יהיה הצעד הבא שלכם.   2. לשלוח את הפוסט הזה, לאדם שאתם אוהבים, שמחכה לזמן המושלם כדי לעשות שינוי...

מוזמנים לצפות בראיון שקיים איתי השחקן והיזם יובל שוורצמן. דיברנו על שינויים, מדוע קשה לנו להשתנות וכיצד לקדם שינויים בחיינו. כולל רעיונות מעשיים כיצד להתמודד עם הפחד משינוי וכיצד להניע שינויים בחיינו.

לימודים. תיכון. צבא. אוניברסיטה. עבודה. חתונה. ילדים. בית. משכנתא. חוגים. קידום בעבודה. אסיפות הורים. שגרה....   מכירים את המסלול הזה? לא מכיר הרבה אנשים שלא הלכו/הולכים בו עדיין.   ובתוך כל השגרה הזו, לעצור רגע ולשאול את עצמך: מתי תורי? מתי יגיע הזמן שלי?   מתי אעשה את מה שאני באמת רוצה לעשות?   מתי אשקיע את הזמן בעצמי? מתי אשקיע את הכסף בעצמי? מתי אשקיע את האנרגיה, הכוונה והמאמץ בעצמי?   אנשים רבים חיים את חייהם במעגל השגרה. ללא דלת יציאה. ללא פניה בכביש שמובילה לדרך חדשה. שמובילה לגילוי של מי הם באמת.   כך גם אני הייתי שנים רבות.   עד שהתחלתי לשאול את עצמי שאלות. עד שהתחלתי להטיל ספק במה שאני מכיר ויודע. עד שהתחלתי לפתוח את עצמי לאפשרות שיש אולי דרכים נוספות שאני לא מכיר עד שהתחלתי להיפתח לרעיונות חדשים ובעיקר – עד שהתחלתי לעשות פעולות חדשות.   פעולות ששונות מכל מה שידעתי לעשות לפני כן פעולות שונות ממה שהכרתי פעולות שונות מאיך שהתרגלתי לעשות את הדברים. פעולות, שבסופו של דבר, הובילו אותי למקומות חדשים.   מקומות חדשים בעשייה שלי מקומות חדשים ביחסים שלי מקומות חדשים בכסף שלי מקומות חדשים בהתפתחות שלי מקומות חדשים באהבה שלי מקומות חדשים במי שאני – בעצמי.   יש רגע בחיים, שבו, אחרי שחיינו כל חיינו עבור מישהו אחר, ובשביל אחרים, וכי "צריך" או "מקובל", יש רגע אחד שבו הגיע הזמן שלי.   הזמן שלי לצמוח, להתפתח ולגדול כאדם הזמן שלי להכיר את עצמי באמת הזמן שלי לצאת לדרכים חדשות, בלתי מוכרות ומרגשות   עכשיו זה הזמן שלי! ואם אתם גם מרגישים שעכשיו זה הזמן שלכם, הצעד הבא שלכם מתחיל מכאן